כ.ש. מרכזי תיפעול לרכב בע"מ נ' גבריאל עטיאס

 נציגת ציבור (עובדים) גברת יעל רון, נציג ציבור (מעסיקים) מר גד פרופר

השופט אילן סופר

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב יפו (השופטת מיכל נעים דיבנר ונציג הציבור מר אברהם ענתבי; סע"ש 28336-01-13), לפיו התקבלה, בין השאר, תביעתו של מנהל מוסך לתשלום שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך 353,283 ש"ח עבור תקופה של כשלוש שנים.

2. המערערת הינה חברה פרטית המפעילה מספר מוסכים (להלן – החברה). המשיב הועסק כמנהל המוסך בחולון החל מיום 23.3.2000 עד ליום 31.12.2011 שאז נמסרה הפעילות העסקית של החברה לחברת שגריר בע"מ – אצלה המשיב ממשיך לעבוד באותו תפקיד (להלן – המשיב). שכרו של המשיב עמד בתחילת העבודה על 10,000 ש"ח. בשנת 2004 שכר היסוד שלו עמד על 15,760 ש"ח. החל מ-2/07 שכר היסוד שלו עמד על 20,000 ש"ח ומ-6/2010 בהתאם לקביעת בית הדין האזורי שכרו הקובע (כולל מענק) עמד על 26,391 ש"ח. בשנים האחרונות לעבודתו קיבל המשיב גם בונוסים, חלקם בעין וחלקם באמצעות החלפת כלי רכב, שהיו שייכים לו בכלי רכב חדשים יותר.

3. המשיב הגיש תביעה לתשלום שכר בגין עבודה בשעות נוספות, הפרשות לפנסיה, השבת ניכויי עובד לפנסיה, פיצוי בגין אי הפקדת כספים לקרן השתלמות, פדיון חופשה שנתית ותשלום בונוסים עבור שעות נוספות.

   בית הדין האזורי קיבל כאמור את מרבית התביעה. בית הדין קבע, כי המשיב הוכיח קיומה של מתכונת העסקה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות במשך כ 12 – 10.5 שעות בימים א' עד ה' וביום ו' בסך 5 שעות. עוד נקבע, כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה) חלות על המשיב. המשיב לא נמנה על שכבת הניהול הבכירה בחברה, הוא לא קבע מדיניות, הוא היה כפוף למנהל הרשת, הוא לא השתתף בישיבות דירקטוריון, לא הייתה בעבודתו עצמאות מיוחדת, הוא לא נדרש לעמוד לרשות החברה בשעות לא שגרתיות, ולא הוכח כי שכרו חרג מהמקובל בענף, בהתחשב בניסיונו. כמו כן ניתן היה לפקח על עבודתו, גם אם הדבר לא נעשה בפועל. על כן נקבע כי לא מדובר בתפקיד הנהלה, או תפקיד הדורש מידה רבה של אמון. נדחתה גם טענת החברה לפיה שכר המשיב כלל גמול עבודה בשעות נוספות וזאת בניגוד להוראות סעיף 5 לחוק הגנת שכר תשי"ח 1958. על יסוד האמור, תביעת המנהל לשעות נוספות התקבלה ונפסקו לו 353,283 ש"ח.

   בית הדין האזורי קבע כי הוראות צו ההרחבה בענף המוסכים (להלן – הצו) חלות על המשיב בהיותו עובד ועל כן נפסק לו פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לפנסיה בשיעור 6% משכרו ובסך 26,577 ש"ח. החברה חויבה עוד להשיב למנהל את חלק העובד שנוכה משכרו ולא הועבר לקרן הפנסיה בחודשים 6-8/2017 בשיעור 1884 ש"ח. עוד חויבה החברה בתשלום פיצויי בגין אי הפקדה לקרן השתלמות בסך 3013 ש"ח, הפרשי פדיון חופשה שנתית בסך 31,141 ש"ח. בית הדין קבע כי המשיב לא הוכיח את זכאותו לתשלום בונוס בשנת 2011 וכן הוא חייב בתשלום החזר הלוואה שקיבל בסך 24,000 ש"ח. עוד חויבה החברה בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 8000 ש"ח.

    

   טענות הצדדים

4. החברה טוענת כי התקיימו אצל המשיב כל המאפיינים המחריגים אותו מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה: שכרו היה פי שלושה מהשכר הממוצע במשק ופי חמישה מהשכר המעודכן לפי הצו; בנוסף לשכר היסוד קיבל המשיב מענקים והטבות בסכומים ניכרים; הוא השתכר שכר גבוה בהרבה מהעובדים האחרים במוסך; במהלך רוב תקופת עבודתו היה שני בהיררכיה הארגונית; הייתה לו גישה למידע רגיש כמו דו"חות שכללו את הפעילות העסקית הכספית של המוסך; היה לו שיקול דעת מלא בכל הנוגע לניהול היומיומי של המוסך; הוא קלט עובדים וסיכם איתם את שכרם; הוא העביר דיווחי נוכחות של העובדים; היה אחראי על ביצוע רכישות עבור המוסך; היה מעורב בגיוס לקוחות; כמו כן תפקידו היה בעל מידה מיוחדת של אמון אישי.

   החברה מפנה לסתירות שנמצאו אצל עדי המשיב בכל הקשור למתכונת העבודה; כך גם לעובדה שהמשיב לא העלה אף פעם כל טענה לשעות נוספות.