שוקרון נ' הלפרן ואח'

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל אביב יפו (השופט אורן שגב ונציגי הציבור מר הרצל גבע ומר אלי כהן; סע"ש 44559-12-12), אשר דחה את תביעת המערער לפיצוי בגין חוק איסור הלשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: החוק).

תמצית העובדות, שאינה שנויה במחלוקת כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין קמא, היא כי המערער הועסק במשך שבע עשרה שנים אצל המשיבה, ותפקידו עובר לפיטוריו היה טכנאי רנטגן ואיזוטופים. המערער פוטר מעבודתו ביום 14.11.12 על רקע הוצאת חומר רדיואקטיבי מבלי לקבל אישור של מנהל המכון ומסירתו לחברה מסחרית (מכון איזוטופיה בע"מ), המשמשת כקבלן חיצוני בבית החולים בו עבד. בראשית חודש דצמבר 2012 פורסמה ידיעה בירחון היוצא מטעם המרכז הרפואי ואשר מופץ לכ- 6,000 עובדיו בבתי החולים: שניידר, דווידוף, בלינסון ובית חולים השרון. הידיעה הופיעה בעמוד השער של הירחון, במסגרת טורו האישי של המשיב 2, ד"ר הלפרן, הקרוי: "משולחנו של מנהל המרכז הרפואי", ובה נכתבה הפסקה הבאה:

"נאלצנו החודש לפטר עובד ותיק, אשר נתפס במעילה ובגניבת ציוד. הנושא אף הועבר לטיפול משטרת ישראל. ברצוני להדגיש כי נושא טוהר המידות עומד בסדר עדיפות גבוה. כל חריגה תטופל במלוא חומרת הדין." (להלן – "הפרסום").

המערער פנה לרשות השיפוט בהסתדרות בתביעה לביטול פיטוריו (להלן – רשות השיפוט), וביום 24.4.14 ניתן פסק בוררות לפיו נדחתה תביעת המערער; כך נמצא כי התנהגות המערער היוותה מעילה באימון ובתפקיד זאת גם בשים לב לכך כי כאשר נשאל לגבי מעורבותו במסירת חומר רדיואקטיבי הוא הכחיש זאת, במשך כארבע שעות; על פי פסק הבוררות נקבע מפורשות שהמערער פוטר בשל מעילה באמון בתפקיד ולא בשל גניבה. נציין כי תובענה שהוגשה לבית הדין האזורי לביטול הפיטורים נדחתה מחמת מעשה בית דין ולחלופין לא נמצאה עילה לביטול פסק הבוררות (סע"ש 18159-06-14) וכי בסופו של יום לא הוגש כתב אישום כנגד המערער .

בסמוך לפיטוריו ובטרם פנה לרשות השיפוט בהסתדרות, המערער הגיש תובענה בעילת לשון החוק מכוח חוק איסור לשון הרע בגין הפרסום. בית הדין קמא קבע כי הפרסום היווה "לשון הרע", כמשמעו בסעיף 2 לחוק לשון הרע, שכן ייחוס עבירה פלילית לאדם מהווה פרסום לשון הרע, אשר עשוי להיות פרסום מוגן אם תעמוד למפרסם אחת מהגנות הקבועות בחוק. באשר להגנות הקבועות בחוק קבע בית הדין קמא כי לא עומדת למשיבים הגנת אמת בפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק, מאחר ו"לא יכולה להיות מחלוקת כי התובע נטל את החומר הרדיואקטיבי, ללא הסכמת בית החולים, תוך הטעיה, אי אמירת אמת וניסיון למרמה. דא עקא, שהנתבעים לא הוכיחו כי התובע אכן גנב או ניסה לגנוב את החומר" (סעיף 35 לפסק הדין, ההדגשות שלנו). יחד עם זאת, מצא בית הדין כי עומדת למשיבים הגנת תום הלב הקבועה בסעיפים 15(2), 15(3) או 15(7) וזאת מהטעמים הבאים (סעיפים 42-44 לפסק הדין):

"42. אנו סבורים כי בנסיבותיו החמורות של המקרה, היתה מוטלת על ד"ר הלפרן, במסגרת תפקידו כמנהל המרכז הרפואי וכאחראי מבחינה ניהולית, בין היתר על התובע, החובה מוסרית לפעול כפי שפעל באמצעות הפרסום. במסגרת אחריות זו, ברי כי מוטלת עליו אחריות גם לשלום הציוד הרב והיקר המצוי במרכז הרפואי, על כל בתי החולים המסונפים אליו. מדובר ברכוש ציבורי שנועד, במישרין או בעקיפין, להציל חיים. לא פחות מכך. לכן, מן הראוי שיביא לידיעת העובדים הרבים מידע חיוני ורלוונטי שיש בו כדי להתריע ולהרתיע אחרים מלנהוג באופן שאינו עולה בקנה אחד עם טוהר מידות.

43. מטעם זה גם חלה ההגנה הקבועה בסעף 15(7) אין חולק כי ד"ר הלפרן שיזם את הפרסום, עשה זאת כממונה על התובע וכאחראי על המרכז הרפואי כולו. בחירת 'האכסניה' לפרסום, בעיתון שמופץ לכלל העובדים, הנה הבחירה הטבעית והיעילה ביותר לכך.

44. לטעמנו, מדובר בפרסום מידתי שנעשה בתום לב גם בשל העובדה כי שמו של התובע כלל לא הוזכר וכך גם לא הוסגר כל פרט שעלול היה לביישו ברבים, שלא לצורך. יש להניח כי במרכז הרפואי שמונה אלפי עובדים, קיים יותר מעובד ותיק אחד, ולכן, מי שלא נמנה על המעגל הקרוב ביותר לתובע בבית החולים 'השרון' בו עבד, לא יכול היה לנחש כי מדובר בתובע עצמו".

בנסיבות אלו נדחתה התובענה והושתו על המערער הוצאות משפט בסך 10,000 ₪. יובהר כי פסק הדין ניתן בטרם הוכרע עניינו של המערער ברשות השיפוט.

לאחר שקראנו את טענות הצדדים, כמו גם את טענותיהם בפנינו, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

נקודת המוצא היא כי, כפי שקבע בית הדין קמא, ועל כך אין ערעור, כי הפרסום מהווה לשון הרע. נציין כי הגם שהפרסום אינו נוקב בשמו של המערער, הרי שביחסי עבודה הוא ניתן לזיהוי נוכח חריגותו של פרסום מסוג זה. משכך, בנסיבות הענין גלום בפרסום פוטנציאל פוגעניות במערער, ומקובלת עלינו טענת המערער לפיה די בכך שהמעגל הקרוב לו ידע כי מדובר בו כדי להחליש מהטענה כי המדובר בפרסום אנונימי, שאינו מהווה לשון הרע על המערער. בנוסף, לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין קמא – אשר שמע את העדים והתרשם מהם - בכל הנוגע לתחולת הגנת סעיף 14 לחוק, שעניינה אמת דיברתי, שפועל יוצא הימנה היא הקביעה לפיה לא הוכח כי המערער גנב או ניסה לגנוב. על כך נוסיף כי גם פסק הבוררות המאוחר לפסק דינו של בית הדין האזורי, קבע זאת מפורשות בין היתר לנוכח עדות המשיב 2 במהלך עדותו בהליך הבוררות, כי "בעקבות חקירה שלנו באותו יום התברר שלא מדובר לשמחתנו בארוע פלילי".

לענין יישום הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק הרי שמקובל עלינו העיקרון לפיו מעסיק רשאי להביא לידיעת עובדים – לרבות באמצעות פרסום ברבים בעלון – את מדיניותו לענין הפרות משמעת חמורות במקום העבודה לרבות אלה הכרוכות בפגיעה בטוהר המידות. כמו כן, פרסום זה עשוי להיות אגב מקרה פרטני המדגים את המדיניות הכללית במקום העבודה. מידע מעין זה משרת את האינטרס הניהולי של המעסיק ואת אינטרס העובדים בידיעת התוצאות העלולות להיות למעשה מסוג זה.

עד כאן לענין תכליתו הלגיטימית של הפרסום, ואולם תכלית לגיטימית זו, כשלעצמה, אינה מחסנת את כלל תכני הפרסום מפני בחינתם בראי יסודות סעיף 15 לחוק. למעשה, הפרסום נשוא התובענה מורכב מרישא וסיפא. הרישא מתארת תפיסת העובד במעילה וגניבת ציוד, ואילו הסיפא מתארת את העברת הנושא לטיפול המשטרה והמדיניות המחמירה שנוקטים המשיבים ביחס לנושא טוהר המידות. מוכנים אנו להניח כי ביחס לסיפא של הפרסום עומדת למשיבים הגנתו של סעיף 15 לחוק, שכן אין מחלוקת שהוגשה תלונה במשטרה וכי זו מדיניותה המחמירה של המשיבים, שלא נמצא בה פגם. גדר הספק הוא אם נפרסה הגנתו של סעיף 15 לחוק על הרישא של הפרסום לפיה "המערער נתפס במעילה וגניבת ציוד". פוגעניותו של רכיב זה בפרסום נובעת מייחוס מעשה פלילי, עת המדובר היה בחשד ראשוני ופליליותו של המעשה היתה נתונה בספק, ובדיעבד, ומבלי להפחית מחומרת המעשה, לא הוכח ביצוע העבירה הפלילית שעניינה גניבה.