פלוני נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

יו"ר הוועדה – השופטת כאמלה ג'דעון

1.לפנינו ערעור על החלטת המשיב מיום 27.7.23, שלפיה נדחתה תביעתו של המערער, במסגרת בקשה לעיון חוזר, להכרת זכות נכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן "חוק הנכים"), בנימוק כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי, לרבות אירוע מתאריך 12/2012, לבין הופעת מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל.

2.המערער יליד שנת 1981, התגייס לצבא בתאריך 3.8.1999 בפרופיל 97, ושירת בחיל הים, ולאחר מכן המשיך בשירות קבע. במהלך שירותו הצבאי הוא עבר קורס חובלים וקצונה, ושירת כמפקד לוחם בספינת טילים וסגן מפקד בצוללת מבצעית בחיל הים, וכיום הוא משרת בחיל הים כקצין בשירות קבע בדרגת סא"ל.

3.על פי האמור בתצהיריו מע/1 ו-מע/2 וכן בעדותו בבית המשפט, בסביבות אמצע חודש דצמבר 2012, הוא תפקד כקצין משמרת בכיר בצוללת, והיה האחראי הבלעדי על ניווט הצוללת במעמקי הים. ביום האחרון של ההפלגה, הוא שגה בתמרון, וניווט את הצוללת אל מחוץ לאזור הפעילות המוגדר שלה.

יובהר כבר עתה כי המדובר באירוע חמור, חריג ומסוכן בעולם הצוללות כפי שעלה מהעדויות, היוצר סכנה ממשית להתנגשות בצוללת או כלי שיט או מכשולים אחרים בתוך הים, ובעל פוטנציאל עצום לנזק בחיי אדם, בנוסף לנזק כלכלי, תדמיתי, אסטרטגי ולאומי.

4.על פי המתואר בתצהירים, הצוללת התקדמה במהירות גבוהה בשטח האסור, עד שלפתע מפקד הצוללת, סא"ל ש.צ, הגיח מאחוריו של המערער, ובצעקה מבהילה על פי המתואר, נטל ממנו את הפיקוד באגרסיביות, וניווט את הצוללת חזרה לאזור הבטוח שלה (להלן "האירוע").

5.על פי האמור בתצהירים, בעקבות האירוע, המערער נקלע למצב של דחק נפשי קשה, והוצף ברגשי בהלה ובושה אדירים, דפיקות לב מהירות, סחרחורת, ותחושת עילפון על סף מוות כדבריו.

6.כעשרה לוחמים וקצינים, שחלקם פקודים שלו לשעבר וחלקם חברים לשירות, פעלו במהירות לתקן את הטעות שעשה, כשהמערער נותר עומד במקום, חסר אונים, מטולטל והמום.

7.בשעות לאחר האירוע ועד להגעה לחוף מבטחים, המערער לא היה מסוגל לתפקד יותר, ומפקד הצוללת סא"ל ש.צ המשיך בניווט הצוללת עד חזרתה לנמל.

8.המערער חזר הביתה עם תחושות קשות מאוד כשהוא נסער ומעורער, שפוף ורצוץ נפשית. גם בימים שלאחר מכן, הוא לא הפסיק לחשוב על האירוע ולשחזרו. הוא חש חוסר ביטחון עצמי ולחץ ומצוקה כבדה שליוותה אותו ימים כלילות. אשתו הייתה עדה לתחושותיו הקשות וניסתה להרגיע אותו, אך הוא הפך להיות מסוגר וחסר סבלנות.

9.בהיותו קצין בכיר, ומחשש לפגיעה בקידומו המקצועי, המערער לא פנה לגורמי בריאות הנפש ולא שיתף אחרים בתחושותיו הקשות, והמשיך "לשדר עסקים כרגיל" כדבריו.

10.ביום 19.2.2013 פנה המערער למרפאת קופת חולים לקבלת טיפול רפואי בגין חולשה, עייפות, כאבי שרירים ויובש בפה (מוצג מש/1). למחרת הוא פנה למרכז רפואי כרמל עם תלונות דומות, שם נבדק ואובחן כסובל ממחלת הסוכרת מסוג 1. הוא אושפז למשך שלושה ימים לצורך איזון הסוכרת בדם והפחתת הסיכוי לחמצת, ומאז הוא מטופל באינסולין.

11.ביום 6.11.19 הגיש המערער תביעה להכרת זכות נכה על פי חוק הנכים בגין מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל.

12.התביעה נדחתה בהסתמך על חוות דעת מיום 24.6.2021 ערוכה על ידי פרופ' קרסיק, מומחה לסוכרת ואנדוקרינולוגיה, שלפיה נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין המחלה לבין תנאי שירותו הצבאי של המערער. עוד נקבע כי לדחק הנפשי אותו חווה המערער בעקבות האירוע שהיה כרוך בסיכון משמעותי, כפי שנכתב בחוות הדעת, אין כל תפקיד בהופעת מחלת הסוכרת.

על ההחלטה הנ"ל לא הוגש ערעור על ידי המערער.

13.ביום 5.2.2023 פנה המערער בבקשה לעיון חוזר בהתאם לסעיף 35 לחוק הנכים. לבקשה צורפה חוות דעת מיום 29.1.2023 ערוכה על ידי פרופ' אמיר תירוש, מומחה באנדוקרינולוגיה וסוכרת, וכן תצהיר של מפקדו של המערער ש.צ, ותצהיר של אשתו.

בחוות הדעת קבע פרופ' תירוש כי אירוע הדחק החריג שחווה המערער כמתואר לעיל, תרם ישירות להתפתחות מחלת הסוכרת ו/או להאצת תהליך התפתחותה, והפנה לוועדת רז משנת 1996 שהגיעה למסקנה כי ניתן לייחס לאירוע דחק שהתרחש עד כ-3 חודשים טרם אבחנת הסוכרת, כגורם הקשור להתפתחותה, והוסיף כי בשנים האחרונות, הקשר הסיבתי בין דחק נפשי ובין הופעת מחלת הסוכרת מסוג 1 מוכר עוד יותר בספרות הרפואית.

14.המשיב החליט לראות בחוות הדעת ראייה חדשה, והמערער הופנה בשנית לבדיקה בפני פרופ' קרסיק.

15.ביום 27.7.2023 דחה המשיב את תביעת המערער להכרה, וקבע כי אין מקום לשנות מהחלטתו הקודמת, בהתבסס על חוות דעתו השנייה של פרופ' קרסיק מיום 22.6.2023, שלפיה חזר וקבע כי אין קשר בין תנאי שירותו הצבאי של המערער או האירוע לבין הופעת מחלת הסוכרת.

על ההחלטה הנ"ל הוגש הערעור המונח בפנינו.

16. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה, ולכן מטעם המערער העידו המערער, מפקדו ש.צ ואשתו של המערער, ומטעם המשיב לא הובאו עדים.

17.דיון

אקדים ואומר כי לאחר ששמעתי את העדויות והתרשמתי מהן ובחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי שגה המשיב בהחלטתו נשוא הערעור, וכי דין הערעור להתקבל. להלן נימוקיי:

כלל ידוע הוא כי תובע על פי חוק הנכים נדרש להוכיח תחילה את התשתית העובדתית עליה נסמכת תביעתו, ולאחר מכן, קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה הנטענת לבין השירות, כאשר קשר זה נחלק לשניים: קשר סיבתי עובדתי/רפואי וקשר סיבתי משפטי. בעוד שהקשר הסיבתי הרפואי נסמך לרוב על חוות דעת של מומחים רפואיים, הקשר הסיבתי המשפטי נסמך על הכרעה משפטית ערכית הבוחרת את אותם הגורמים המצדיקים מפאת תכונתם הטלת חבות משפטית (ראה ע"א 8138/07 שמואל פאר נ' קצין התגמולים (21.6.2011), ע"א 519/71 יצחק מוסקוביץ נ' קצין התגמולים, פ"ד כו(2), 612).

18.התשתית העובדתית

המשיב הכחיש את עצם קרות האירוע, ולכל הפחות את מועד התרחשותו, ברם, מלבד הכחשה כללית כאמור, לא הובאו מטעמו עדים ו/או ראיות אחרות התומכות בעמדתו הנ"ל.

לעומת זאת, המערער העיד בפנינו עדות אמינה, עניינית וקוהרנטית, וגרסתו לגבי נסיבות התרחשות האירוע לא נסתרה. לא זו אף זו, גרסתו נתמכה בעדותו של מפקד הצוללת ש.צ, אשר אישר, הן בתצהיר עדות ראשית שלו והן בעדותו בבית המשפט, את הטעות "הקיצונית" שעשה המערער כדבריו, ואת הצורך בהתערבותו המידית כמפקד הצוללת להחזרת הצוללת לאזור פעולה בטוח. בחקירתו הנגדית הוא חזר והדגיש כי המדובר באירוע חריג בעל רמת "דחיפות מאוד מאוד גבוהה" כדבריו (עמ' 16 ש' 15-14), והוסיף כי החומרה התבטאה בכך שהמערער "לא עשה את מה שם מחויב לעשות בהיבט של האחריות שהייתה עליו" (עמ' 16 ש' 37-36), וכי אלמלא התערבותו המידית בלקיחת הפיקוד ותמרון הצוללת, האירוע עלול היה להביא לתוצאות הרות אסון.

19.המשיב נתלה בטענה כי המערער לא הציג כל תחקיר רשמי על האירוע "החמור" שהתרחש, דבר שלטענתו, מטיל ספק באמיתות גרסתו של המערער. אולם הן המערער והן מפקדו חזרו והעידו כי האירוע לא תוחקר ברמה רשמית אלא ברמת הצוללת, הואיל והצוללת לא חרגה לאזור אמונים של צד שני, וכדברי המפקד "הטעות לא נמנעה, טעות קרתה. הייתה טעות, טעות חמורה אפילו. או-קיי? הזמן שאני הגבתי ואני עשיתי את התמרון היה במקום כזה שלא בוצעה איזושהי חריגה שצריך להעלות אותה לרמה השיטתית או לרמה החיילית" (עמ' 16 ש' 34-32), ודבריו הנ"ל לא נסתרו.

בנוסף, המערער הגיש מסמך מיום 16.2.25 חתום על ידי מפקד שייטת הצוללות אל"מ י' ד', שבו נרשם כי המערער פנה אליהם בבקשה לאתר יומן הים של הצוללת מחודש דצמבר 2012, אולם לאחר בדיקה ממושכת שכללה בדיקה במחסן הצוללת, ארכיון השייטת, ארכיון חיל הים וארכיון צה"ל לא נמצא יומן הים המבוקש. עוד צוין כי צוות הצוללת נוהג לשמור את יומני הצוללת לתקופה של עד 3 שנים לאחור, וכי כל השייטת עברה למבנה חדש לפני כשנתיים וכלל החומרים העודפים מהמבנה הישן נגרסו/הושמדו, ובהקשר זה הנני מפנה לעדותו של המערער בעמ' 4 ש' 15-10.

20.המשיב טען כי המערער לא הציג כל ראיה שלפיה האירוע התרחש בחודש דצמבר 2012.

מעיון בשני מכתבי הדחייה של המשיב, הראשון מיום 14.7.2021 והשני מיום 27.7.2023, המשיב לא הכחיש את עצם קרות האירוע לרבות העובדה שהאירוע התרחש בחודש דצמבר 2012, ולפיכך הוא מנוע מלהתכחש לעובדה זו במסגרת הליך זה.

מעבר לכך, המערער חזר והבהיר בעדותו כי האירוע התרחש באמצע חודש דצמבר 2012, אם כי הוא לא יכול היה להצביע על המועד המדויק, ועדותו הנ"ל נתמכה בעדות מפקדו ובעדות אשתו אש לא נסתרו.

21.המשיב הפנה לעובדה כי המערער פנה לקבלת טיפול רפואי רק בחלוף כחודשיים לאחר האירוע, וטען כי הדבר מערער את אמינות גרסתו.

אינני מקבלת טענה זו.

המערער חזר ותיאר, הן בתצהירו והן בעדותו בבית המשפט, את תחושות הבושה והתסכול שחווה כתוצאה מהאירוע לרבות ניסיון ההדחקה של האירוע, ועדותו בהקשר זה נתמכה בעדויותיהם של מפקדו ושל אשתו. וכך אמר בעדותו:

"אני אגיד, באותה תקופה, מאותו רגע התמלאתי, אני אגיד ביושר, בהרבה בושה, הרבה בושה שמשהו כזה קרה לי, בתוך האחריות שלי. הרגשתי שהדבר שהכי נכון לי הוא להישאר עם זה עם עצמי, בתוכי, ולא לצאת עם זה החוצה. הרגשתי שמשהו כזה הוא יכול אולי אפילו גם לפגוע בי, שאם אני אבוא לבקש עזרה של בריאות הנפש...." (עמ' 13 ש' 8-4) (כמו כן הננו מפנים לעדותו בעמ' 7 ש' 35-30).

גם המפקד נדרש להתייחס למצבו של המערער בסמוך לאחר האירוע, וכך השיב במסגרת חקירתו הנגדית:

"..... כמה דקות אחרי זה הוא נכנס לחדר שלי, אמר שהוא לוקח אחריות מלאה על האירוע ואם צריך להישפט הוא יישפט. הבנו את האירוע. אני ניסיתי קצת להרגיע. ואני לא זוכר בדיוק כמה זמן אחרי זה, אני ראיתי שזה יושב עליו. כאילו הרגשתי שזה קשה לו עם הסיטואציה, בהיבט של האחריות, כאילו, שהוא טעה טעות שהיא חמורה" (עמ' 17 ש' 38-34)

גם אשתו של המערער מסרה עדות, ועדותה הייתה מהימנה בעיניי חרף הזהירות שייחסתי לה. וכך אמרה בעדותה:

"ש. או-קיי, בסעיף 4 את אומרת שהוא היה מכונס בעצמו. נכון? האם הצעת לו ללכת לטיפול רפואי, טיפול נפשי?

ת: לא. אני אגיד קודם כל שאני גם מגיעה מתחום בריאות הנפש. לא שזה מעיד. זאת אומרת אני גם יכולה ללכת יחפה במובן הזה. קודם כל, כבת זוג של [המערער] אני חושבת שמאוד ניסינו, ואולי זאת הייתה טעות, להתמודד עם זה בתוך התא הזוגי והמשפחתי. זה לא היה משהו. זה כן היה נראה לי מאוד חריג, אבל זה לא היה נראה לי משהו של לשלוח אותו מיד לטיפול, אלא מין רגע לראות אם זה משהו שמשתפר, אם זה משהו שהוא מצליח להתאושש ממנו" (עמ' 20 ש' 32-27)

היא הוסיפה ואמרה:

"ש.אם אין מסמך והוא בסופו של דבר לא הלך לאף ייעוץ, עד היום, אולי זה לא היה כל כך חריג, אם זה לא הצריך פניה?

ת: זה בהחלט היה חריג, בהחלט. ואני אגיד שגם אני היום, כמי שמטפלת באנשים שחוו אירועים טראומטיים, הדבר הראשון הוא לא לשלוח לטיפול. הדבר הראשון הוא להיות שם עבור האדם הזה ולפעמים באופן ספונטני אנשים מצליחים להשתקם ולפעמים לא. במקרה של [המערער] זה נמשך שבועות, והוא לא הצליח להשתקם מזה" (עמ' 21 ש' 7-3)

22.המשיב הפנה לעובדה שהמערער הגיש את תביעת ההכרה שלו על פי חוק הנכים בחלוף כ- 7 שנים ממועד האירוע, וטען כי עובדה זו אף היא מערערת את אמינות גרסתו.

גם טענה זו לא עלה בידי לקבל, שכן במסגרת חקירתו הנגדית, המערער נתן הסבר מניח את הדעת לשיהוי הנ"ל, ועדותו בעניין זה, כמו גם בסוגיות הנוספות, הייתה מהימנה בעיניי. וכך אמר בעדותו:

".... אני את הבקשה שלי כלפי קצין התגמולים פניתי אליה, אני חושב בסדר גודל 6 שנים אחרי האירוע שקרה. שנים ארוכות שבהם התעסקתי בעיקר עם עצמי ועם מחלת הסכרת שלי ועם התא המשפחתי שלי. ויום אחד, בתהליך מתמשך, היה מי שראה אותי והוא אמר לי תשמע "יש לי אבא עם סכרת".. מישהו שהכיר אותי בצורה קרובה. והוא אומר "אם חשוב לך העתיד שלך ושל הילדים שלך, כדאי שתטפל בעצמם, וכדאי שתבקש את הבקשה הזאת". עד אותם שנים באמת לא רציתי להתעסק בזה. ממש כאילו ניסיתי. הבנתי שזה כאב ראש שיכול לקחת הרבה מאוד שנים, ואמרתי למה אני רוצה את זה" (עמ' 6 ש' 9-1)

בנוסף הנני מפנה לעדותו של המערער בעמ' 9 ש' 39-37 ובעמ' 10 20-1.

23.המשיב טען כי בתיעוד הרפואי הראשון לאחר האירוע אין כל אזכור, מפי המערער, להתרחשות האירוע נשוא הערעור. אולם גם בסוגיה זו מקובלת עליי עדותו של המערער שלפיה אמר:

"אני חושב שזה לא היה מיקוד התקשורת ביני לבין הרופאים שפגשו אותי, אלא הם ראו בן-אדם שהגיע עם ערכי סוכר מאוד חריגים. שבעצם אמרו לי תשמע אתה היית על סף מוות ועכשיו המיקוד הוא ברגע לאזן אותך ולהחזיר אותך לקו הבריאות. אז אני לא ניהלתי מולם שיח על ההתרחשות שקרתה בחדר הפיקוד של הצוללת 3 חודשים קודם לכן" (עמ' 11 ש' 20-16)

24.המשיב הגדיל וטען כי גם אם תוכח אמיתות גרסתו של המערער, הרי אין מדובר באירוע דחק חריג, אלא באירוע הנמצא בגדר הסיכונים הטבעיים הכרוכים בתפקידו של המערער כקצין משמרת בצוללת.

תמהתי, בלשון המעטה, מהעלאת טענה זו, וניכר היה כי מדובר בטענה מאולצת ומוקשית שטוב היה למשיב אם לא היה מעלה אותה.

הוכח כי המדובר באירוע חריג שבחריגים שכרוך במתח ולחץ נפשיים אדירים, ואין צורך בדמיון מופרז בכדי להסיק כי בפנינו אירוע דחק קיצוני וחמור אשר נתן את אותותיו על המערער, כפי שהוכח בעדותו ובעדות העדים מטעמו.

25.המסקנה מכל האמור לעיל היא שהנני קובעת כי המערער הוכיח את התשתית העובדתית ואת נסיבות קרות האירוע כפי שנטענו במסגרת ערעור זה.

26.קשר סיבתי רפואי

במקרה שבפנינו, המערער טען כאמור כי קיים קשר סיבתי בין מחלת הסוכרת שבה חלה לבין האירוע, וברי הוא כי דרך המלך להוכחת קשר סיבתי רפואי היא על ידי הצגת אסכולה רפואית התומכת בקיומו של קשר כאמור (רע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1), 529).

27.שאלת קיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצות מחלת הסוכרת על שני סוגיה העסיקה ומעסיקה רופאים ומשפטנים, כאשר עד היום אין דעה מקצועית אחת השולטת בכיפה ומהווה אסכולה רפואית מוכרת. מחלוקת זו הביאה להקמתם של ארבעה פורומים רפואיים. הפורום הראשון היה ועדת רז אשר הוקמה בשנת 1996 לפי פניית משרד הביטחון, ובראשה עמד פרופ' איתמר רז אשר שימש כיו"ר האגודה הישראלית לסוכרת. הוועדה נתבקשה לבחון קשר אפשרי בין מצבי דחק למחלת הסוכרת על שני סוגיה. בסעיף 3 לסיכום המלצותיה קבעה הועדה כי:

"באם החייל עבר אירוע קשה רפואי או נפשי, בסמוך מאד להתגלות הסוכרת ניתן ליחס לאירוע תפקיד של גורם לחשיפת הסוכרת, וכן כגורם להאצת תהליך הרס הלבלב. מבלי לפגוע מכלליות האמור לעיל, ובמידה והסוכרת תתגלה תוך 3 חודשים מהאירוע, יש לקבוע כי יש קשר בין שני האירועים"

28.משרד הביטחון אשר לא השלים, לכאורה, עם ממצאיה של ועדת רז, הקים בשנת 1997 ועדה חדשה, בראשה עמד פרופ' ע. זהר. ועדה זו קבעה כי בספרות הרפואית המקובלת, אין כל אחיזה לקביעה כי דחק יכול לקצר את התהליך האוטואימוני או תהליכים תורשתיים המביאים להופעת הסוכרת על שני סוגיה, וכי קשר הזמנים של עד שלושה חודשים בין אירוע הדחק ועד להופעת מחלת הסוכרת, כפי שקבעה ועדת רז, נעדר כל אחיזה בספרות הרפואית המקובלת.

29.בשנת 2009 מינה משרד הבריאות ועדה חדשה לבחינת קשר סיבתי בין לחץ או דחק נפשי לבין פריצת סוכרת מסוג 1, בראשה עמד מנכ"ל משרד הבריאות פרופ' מאירוביץ. הועדה קבעה כי לא נמצאה הוכחה מדעית לקשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפתחות סכרת סוג 1, אם כי קרוב לוודאי שלדחק תרומה אפשרית להופעת המחלה והאצת תהליך קיים, היינו הקדמת ביטוי קליני של המחלה. על כן המליצה הוועדה כי בהערכת מקרים פרטניים יש לקחת בחשבון: א. אופי הדחק. ב. עוצמתו. ג. הזמן שחלף בין החשיפה לדחק לבין הופעת הסוכרת. ד. הסיכון הקיים לפתח סכרת מסוג 1 על בסיס נתונים משפחתיים ומעבדתיים.

30.בשנת 2016 הוקמה על ידי המועצה הלאומית לסוכרת ועדה בראשות פרופ' מיכה רפפורט. גם ועדה זו הגיעה למסקנה כי לא קיימת אסכולה רפואית מקובלת התומכת בקיום קשר סיבתי בין אירוע דחק לבין מחלת הסוכרת מסוג 1, אם כי קבעה כי בנסיבות מסוימות יכול דחק נפשי מקדים לשמש כגורם הדק לפריצתה של מחלת הסוכרת או להחמרתה.

31.המסקנה היא אפוא שלא הוכח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקיומו של קשר סיבתי רפואי בין דחק נפשי לבין התפרצות מחלת הסוכרת, אם כי לא נשללה האפשרות שלדחק נפשי תרומה אפשרית להתפרצות המחלה והאצת תהליך קיים, היינו הקדמת ביטוי קליני של המחלה, על כן יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך לקיחה בחשבון, בין היתר, עצמת הדחק, וסמיכות הזמן בין החשיפה לדחק לבין התפרצות המחלה.

32.הלכה פסוקה היא כי גם במקרה שלא עלה בידי תובע על פי חוק הנכים להוכיח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתו, עדיין פתוחה בפניו הדרך להוכיח כי במקרה הקונקרטי שלו, המחלה נגרמה או הוחמרה עקב השירות (רע"א 2985/97 רפאל מאיר נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1), 931, רע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1), 529)).

33.על רקע האמור לעיל, וחרף אי קיומה של אסכולה רפואית הקושרת בין דחק נפשי לבין מחלת הסוכרת כמצוין לעיל, ועדות הערר השונות, הכירו, כעניין של מדיניות שיפוטית, ומתוך מגמה להגשים את מטרת חוק הנכים, בקיומו של קשר סיבתי בין מחלת סוכרת מסוג 1 לבין אירוע דחק, בהתקיים מצב דחק חריג וסמיכות זמנים בין אירוע הדחק החריג לבין התפרצות המחלה, והננו מפנים בהקשר זה לדברים שנכתבו בע"א (מחוזי ת"א) 2972/04 פז טל נ' קצין התגמולים (01.01.2007) שבו נדונה תביעתה של חיילת להכיר בקשר סיבתי בין מחלת הסוכרת שבה לקתה לבין שירותה הצבאי, כדלקמן:

"כפי שכבר נפסק, במקרה מתאים, כאשר מוכח קיומו של דחק חריג וקיימת סמיכות זמנים של ממש בין מצב הדחק בשירות לבין התפרצות המחלה, ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי במקרה הקונקרטי, גם בהעדרה של אסכולה (השוו: ע"א (ת"א 2557/03 לופו נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 25.1.2006); ע"א 1208/04 (ת"א) לירז נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 5.5.2005)"

עוד הנני מפנה לע"ו (ת"א) 8884-12-15 עדי רז נ' קצין התגמולים (05.12.2016), שבו נדונה תביעה דומה של חיילת להכיר במחלת הסוכרת שבה חלתה במהלך שירותה הצבאי כמחלה שנגרמה עקב השירות הנ"ל.

34.במקרה הקונקרטי שבפנינו, המערער נקלע לאירוע דחק חריג עת שגה בתמרון הצוללת במעמקי הים, ובחלוף כחודשיים מהאירוע הנ"ל אובחנה אצלו מחלת הסוכרת מסוג 1. סמיכות הזמנים הנ"ל בצד הדעה הגורסת כי למצבי דחק תרומה אפשרית על התפרצות המחלה, מטים את הכף להכרה בקיומו של קשר סיבתי רפואי בין מצב הדחק החריג שאליו נקלע כמתואר לעיל לבין התפרצות המחלה, למרות העדרה של אסכולה מדעית מובהקת בסוגיה זו. בהקשר זה אציין כי כבר נפסק כי אין להחמיר עם תובע על פי חוק הנכים, ודי אם עולה מהראיות בשלמותן כי מתקבל מאוד על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה (ר"ע 187/83 דב רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לז (4), 361)).

35.לאור האמור לעיל, הנני קובעת כי שוכנעתי במידה הדרושה בהליך זה, בקיומו של קשר סיבתי רפואי בין מחלת הסוכרת מסוג 1 שבה חלה המערער לבין האירוע.

36.קשר סיבתי משפטי

בנוסף לקשר הסיבתי הרפואי, על המערער להוכיח קיומו של קשר סיבתי משפטי בין המחלה לבין תנאי שירותו. קשר זה נשען על מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי. היסוד הסובייקטיבי מתייחס למכלול נתוניו האינדיווידואליים של המערער, ומתבסס על ההנחה שהצבא מקבל את חייליו כפי שהם, על מעלותיהם, חסרונותיהם ורגישויותיהם הסובייקטיביים. היסוד האובייקטיבי "מתמקד בטיב הקשר שבין השירות לבין התפרצות המחלה. אין זה מספיק שהחייל נפגע במהלך שירותו ושעל פי המבחן הסוביקטיבי השירות גרם לפרוץ המחלה....צריך שיתקיים יסוד אוביקטיבי של קשר סיבתי משפטי, יסוד זה עניינו בדרישה למידת מה של הדיקות בין הגורם שהביא מבחינה עובדתית לפרוץ המחלה לבין השירות הצבאי ככזה – על תנאיו והאירועים המאפיינים אותו" (ע"א 4949/18 פלוני נ' קצין התגמולים (12.5.2020), רע"א 6270/98 צבי פוטשניק ז"ל ואח' נ' קצין התגמולים, (27.04.2003).

37.בענייננו, אין צורך להכביר במילים בדבר קיומם של שני היסודות הנ"ל.

באשר ליסוד הסובייקטיבי - המערער התגייס לצבא בפרופיל 97 כשהוא בריא בגופו ובנפשו, ואין מחלוקת כי הוא לא סבל ממחלת הסוכרת עובר לגיוסו.

באשר ליסוד האובייקטיבי – אירוע הדחק שאותו חווה המערער התרחש במהלך שירותו הצבאי, וקיימת הדיקות ברורה בין השירות הנ"ל לבין התפרצות המחלה.

38.סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, אציע לחברי הוועדה לקבל את הערעור, ולבטל את החלטת המשיב מיום 27.7.2023, ולקבוע קיומו של קשר סיבתי בין האירוע מחודש דצמבר 2012 לבין מחלת הסוכרת מסוג 1 שממנה סובל המערער.

39.המשיב ישלם למערער שכר טרחת המומחה מטעמו (פרופ' תירוש) כנגד הצגת קבלות, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בצירוף ריבית שקלית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

חבר הוועדה – ד"ר אלכס קורת

בפנינו מונחת תביעה של קצין בחיל הים אשר טוען כי הפלגת הסמכה לקראת מינויו למפקד צוללת, הובילה לפריצת מחלת הסוכרת מסוג 1 ממנה הוא סובל כיום.

במהלך אותה הפלגה סטה המערער מהנתיב שהוטל עליו, אירוע שלדבריו הוא דרמטי, מג'ורי ועלול היה להסתיים בתקרית בינלאומית.

לטענת המערער, קיים קשר סיבתי ברור בין הלחץ הנפשי שחווה באותה הפלגה לבין הופעת המחלה.

האירוע היה בעל עוצמה נפשית חריגה וגרמה לו לטלטלה רגשית שבעקבותיה פרצה מחלת הסוכרת.

דא עקא, לא עלה בידו לשכנע אותי כי ההפלגה חרגה מסטנדרט הלחץ המקובל והצפוי במסגרת שירות של קצין ים בכיר.

למעשה מדובר בהליך מובנה שגרתי, אשר במהותו היא הערכת כשירות הפיקוד של הקצין ואשר מתקיים באורח סדיר עבור כל מועמד לתפקיד פיקודי בצוללת. על כן לעניות דעתי אין לראות בו גורם פתאומי או חריג אשר עשוי לשמש בסיס להכרה בקשר סיבתי עם מחלה קשה.

יתרה מכך, האירוע המתואר לא נתמך בשום תיעוד בזמן אמת, לא ביומני המבצעים של הצוללת ולא בדוחות השירות הרשמיים של מטה חיל הים.

קשה לי להתעלם מהפער התהומי שבין חומרת האירוע הנטען לבין העדר כל תיעוד! לאירוע אשר לשיטת התובע היווה שבר רגשי עמוק.

מבחינה רפואית, לא הוצגה חוות דעת חד משמעית ומובהקת המייחסת קשר ישיר בין ההפלגה לפרוץ מחלת הסכרת מסוג 1.

אמנם בא כוחו של המערער נסמך על 3 ועדות סכרת אשר הוקמו על ידי משרד הביטחון לפני מספר שנים ושמטרתן הייתה לבחון מחדש את הקשר האפשרי בין מצבי דחק נפשיים לבין הופעת סוכרת מסוג 1, חלק מהמסקנות שהוצגו במסגרת אותן ועדות ביקשו להרחיב את גבולות ההכרה בקשר זה תוך הסתמכות על ממצאים חלקיים או פרשנויות שנויות במחלוקת לספרות המדעית.

הן משוללות אסמכתאות מדעיות וקליניות הקושרות בין דחק נפשי להופעת הסוכרת מסוג 1 במהלך 3 חודשים מהאירוע הטראומטי.

מצבי הדחק לא הוגדרו והמסקנות לא פורסמו בשום עיתון מדעי או קליני, קרי הם לא עמדו בביקורת מדעית בינלאומית או בקרת עמיתים.

עמדת רוב החוקרים בעולם, לרבות הגופים האינדוקרינולוגיים, המובילים, נותרה איתנה: הסוכרת מסוג 1 היא מחלה אוטואימונית שהתפרצותה מושפעת מגורמים גנטיים וסביבתיים, אך אין כל ראיה מבוססת לכך שאירועי דחק לבדם מהווים טריגר ישיר למחלה, ביחוד בהיעדר ממצא רפואי תומך.

אין זו הפעם הראשונה שנשמעות טענות בנוגע להתפרצות מחלה בעקבות אירועי שירות: ברם, ההלכה שנקבעה בפסק דינו של הנשיא שמגר בע"א 82/432 מדינת ישראל נ' נעים, קובעת באופן חד וברור, כי רגשות כגון אכזבה, תסכול או אפילו מתח רב – כשלעצמם – אינם מהווים תשתית לקיומו של קשר סיבתי משפטי בין מצבים נפשיים לבין התפרצות מחלה כרונית.

נוכח כל האמור לעיל – ובהעדר ראיה ממשית לאירוע חריג, תיעוד תומך או חוות דעת חד – משמעית – אין בידי בית המשפט לקבוע קשר סיבתי בין השירות לבין מחלת הסוכרת.

חבר הוועדה - עו"ד איל דרור

אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיעה חברתי, יו"ר הוועדה כב' השופטת ג'דעון.

אשר לתשתית העובדתית - אכן קיים קושי הנובע מהיעדר תיעוד בזמן אמת ומאי־הבהירות ביחס למועד המדויק של האירוע. עם זאת, לאחר שמיעת הראיות, מצאתי ליתן משקל משמעותי לעדות מפקד הצוללת, אשר הייתה בעיניי מהימנה ומשכנעת, וכן לעדות המערער, כפי שעמדה על כך חברתי. על בסיס מכלול הראיות והגיונן הפנימי, ניתן לקבוע כי האירוע אכן התרחש, ובמסגרת חלון הזמנים העולה מן הראיות - בחודש דצמבר 2012.

אשר לקשר הסיבתי הרפואי - מקובלים עליי במידה רבה דברי חברי, ד"ר קורת, שלפיהם לא הוצגה בפנינו אסכולה רפואית מובהקת או חוות דעת חד־משמעית הקובעת קשר סיבתי ישיר בין אירוע דחק נפשי לבין פריצת סוכרת מסוג 1, וכי עמדת הרפואה המקובלת אינה מכירה בקשר כזה כטריגר מוכח. עם זאת, וכפי שציינה חברתי יו"ר הוועדה, ההלכה הפסוקה קובעת כי גם בהיעדר אסכולה רפואית תומכת, פתוחה בפני תובע לפי חוק הנכים הדרך להוכיח קשר סיבתי במקרה הקונקרטי. בהקשר זה נקבע בעניין רדושיצקי הנזכר לעיל כי אף שנטל הראיה רובץ על המערער, הרי שנטל זה אינו גבוה במיוחד, וכי אין להחמיר עם תובע לפי חוק הנכים. בנסיבות ענייננו, בשים לב לאופיו החריג של האירוע ולסמיכות הזמנים בין האירוע לבין אבחון המחלה, מצאתי כי מתקיימת במידה הדרושה בהליך זה תשתית מספקת להכרה בקיומו של קשר סיבתי רפואי. אשר לקשר הסיבתי המשפטי - אני מצטרף במלואו לקביעות חברתי ולנימוקיה.

לפיכך, ובמכלול השיקולים האמורים, מסקנתי היא כי יש להצטרף לתוצאה שאליה הגיעה חברתי ולקבל את הערעור.

התוצאה

הערעור מתקבל ברוב דעות כאמור בסעיפים 38 ו-39 לעיל.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשפ"ו, 16 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.