ע"ח 51531-09-14 מדינת ישראל נ' כהן

פלוני עומד לדין, והוא מבקש לעיין בגיליונות הרישום הפלילי של עדי התביעה על רקע טענתו כי פעל מתוך הגנה עצמית. שני מסלולי פעולה לפניו: המסלול האחד הוא ההסדר הקבוע בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981, והמסלול השני הוא באמצעות ההסדר שבסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) שעניינו "חומר חקירה".

לפי כל אחד משני המסלולים, מקום שמתעוררת מחלוקת בין הנאשם והמאשימה בדבר חומר החקירה, אמור בית המשפט להכריע בסוגיה, והשיקולים שינחו אותו מתמצים בנוסחת האיזון אשר נקבעה בבג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים (6.6.05), הידוע כ"בג"צ היומנים", ונשנתה בבש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל (7.2.07). בזה האחרון, לאחר שבחנה את סוגית העיון ברישומים פליליים של עד תביעה על פי המסלול שבסעיף 74 לחסד"פ קבעה כב' השופטת ד' ברלינר, כי בהתנגשות החזיתית שנוצרת בין זכות הנאשם למשפט הוגן לבין זכויותיהם של עדים ומתלוננים שברישומיהם הפליליים מבקש הנאשם לעיין, והם "חומר חקירה" מובהק, או, כאשר ברי כי קיימת אפשרות סבירה שתהא ב"חומר" תועלת להגנת הנאשם - יורה בית המשפט על גילויו לנאשם, אף אם יהיה בכך משום פגיעה בזכויותיו של עד או מתלונן. אולם, ככל שהרלוונטיות בין הרישומים הפליליים שבמחלוקת לבין השאלות העשויות להיות במחלוקת במשפט רחוקה יותר, וככל שהזיקה ביניהם לפוטנציאל ההגנה של הנאשם נחלשת, כך יש ליתן משקל רב יותר לזכויותיהם של העדים והמתלוננים.

כל זה טוב ויפה, אולם, מה הדין במקרה שבו נתגלעה המחלוקת בין הצדדים רק בדיעבד, קרי: לאחר שכבר ניתן צו שיפוטי המורה למאשימה למסור לעיון ההגנה את הרישומים הפליליים של עדי התביעה, והתביעה טוענת באחור ניכר כי הרישומים הפליליים אינם "חומר חקירה"?

ה ע ר ר

אלה העובדות הרלוונטיות: לבית משפט השלום בתל-אביב הוגש כתב אישום אשר מייחס לנאשמת, גילה כהן, המשיבה שלפניי, עבירות אלימות עקב כך שתקפה את עדי התביעה איתי זוארץ (בן זוגה לשעבר), ויוסף שלם (להלן: עדי התביעה), ותקיפתה, נטען, גרמה לשניהם חבלות ממשיות. היא מואשמת גם בהיזק לרכוש במזיד.

במועד ההקראה, 1.6.14, כפרה הנאשמת במיוחס לה. סנגורה הודיע לבית המשפט, כי הנאשמת הייתה במקום האירוע, אולם, היא הותקפה קשות ידי עדי התביעה והתגוננה מפני התקיפה. באותו מעמד ביקש ב"כ המשיבה צו לקבלת גיליונות הרישום הפלילי של עדי התביעה 1 ו-2. התביעה לא הביעה התנגדות. לא נאמר דבר. בית המשפט קמא קבע את שמיעת ההוכחות לחודש דצמבר 2014, והורה למאשימה/העוררת "לאפשר לב"כ הנאשמת לצלם הר"פ של ע/ת 1 ושל ע/ת 2" (להלן: הרישומים הפליליים).

בחלוף שבועיים, ב-15.6.14, פנתה המאשימה לבית המשפט בבקשת הבהרה, תחת הכותרת בקשה להבהרה והחלטה, והביעה התנגדות למסירת הרישומים הפליליים להגנה, בטענה שאינם בגדר "חומר חקירה" עקב חוסר רלוונטיות. המאשימה התרעמה על כך שלא התקיים דיון מסודר לגופו של עניין, ועל שבית המשפט קמא נמנע מלעיין בגיליונות הרישום הפלילי של העדים לצורך קביעת הרלוונטיות. התבקש דיון במסגרת של עיון חוזר, וזה נקבע לתאריך 17.9.14. באותו מועד השיגה המאשימה על החלטת בית המשפט, אלא שבית המשפט קבע, כי מאחר שבמסגרת הדיון (ב-1.6.14) לא הביע ב"כ המאשימה התנגדות לבקשה לעיין ברישומים הפליליים, הרי ששומה על המאשימה ליישם את ההחלטה מ-1.6.14.

על כך הערר שלפניי.

בערר שהוגש ב-21.9.14 מבקשת המאשימה/העוררת שתבוטל החלטת בית המשפט קמא. לטענתה, שגה ביהמ"ש קמא כאשר הורה על מסירת הרישומים הפליליים לעיון ההגנה ללא שעיין בהם בעצמו כנדרש בסעיף 74(ד) לחסד"פ, בלא שבחן את מידת הרלוונטיות של הרישומים ונחיצותם להגנה, וגם בלא שקיים דיון מסודר בבקשה. לא רק זאת, אלא שנמנע מלהעביר את הבקשה לדיון בפני מותב אחר שאינו דן בתיק העיקרי.

לגופו של "החומר" נטען בערר, כי הרישומים הפליליים של עדי התביעה אינם רלוונטיים להגנת המשיבה, ובאיזון בין זכותה של המשיבה לבין ההגנה על כבודם ופרטיותם של עדי התביעה, והפגיעה שתיגרם להם אם ייחשפו הרישומים, גובר הצורך בהגנה על זכויותיהם של האחרונים.