ע"ח 48641-02-14 פרלוב נ' מדינת ישראל - פסקדין

מיום 26.5.14). מאותם נימוקים הופסק גם הדיון שהתקיים בפני כב' השופט מודריק ב-8.7.14, וב"כ העורר ביקש דחייה נוספת. בדיון שהתקיים לפניי הודה ב"כ העורר, כי הוא ממשיך את ההליך משום שלא הגיע לעמק השווה עם הפרקליטות.

לגוף הערר, נטען בדיון, כי בהעדר המסמכים החשבונאיים הנדרשים, ומאחר שחברת סלקום מסרבת למסור מסמכים הנוגעים לציוד שסיפקה לתנובה בפועל ולתשלומים עבורם, לא יוכל העורר להתגונן כהלכה מפני האישום נגדו. בין לבין נשמעה טענה כאילו בחרו בכירי תנובה להמציא לגורם החוקר "מה שחשוב לה", והם נמנעים בזדון מלספק את המסמכים המבוקשים ע"י העורר. כך, סורבה פנייתו למשרד עו"ד נשיץ בבקשה לקבל הסכמים והתקשרויות שבין תנובה וסלקום.

ב"כ המשיבה, עו"ד ענוז, מבקש לדחות את הערר, כדרך שנדחה עררו של פוניס, שכן, לטענתו, מסרה הפרקליטות להגנה את כל חומר החקירה שבידיה, הנוגע לאישום ואשר ממנו נבנית אשמתו של העורר. אם קיימים מסמכים חשבונאיים או עסקיים בידי צדדים שלישיים, שאינם צד להליך הפלילי, כגון: סלקום ותנובה, מסמכים שגורמי החקירה לא ראו תועלת בתפיסתם, אין זה ראוי והוגן להורות על תפיסתם היום, בניגוד להסכמתם, ולפגוע בכך בהם או בעסקיהם.

התשתית העיונית והחוקית - דיון

ענייננו בהוראות סעיף 74 לחסד"פ, ובזכות העיון שהקנה המחוקק לנאשם שהוגש נגדו כתב אישום בפשע או בעוון. אין צורך להזכיר, כי זכות העיון ב"חומר חקירה" מהווה כלי הגנה חיוני, ומטרתו של הסעיף האמור היא למצות את יכולתו של נאשם להגיע אל הראיות והמידע שעשויים להועיל להגנתו ולהבטיח לו משפט הוגן [בש"פ 1355/98 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 1, בעמ' 4].

לאחר שבחנתי ומיינתי את טענות הצדדים הסתמנה ביניהם מחלוקת דו-ראשית, שהאחד נוגע למהותם של המסמכים המבוקשים ע"י ב"כ העורר, מקום בו הם אינם נמצאים בידי התביעה, ושאלת סיווגם כ"חומר חקירה", והאחר נוגע לעצם קיומם.

המפתח או המבחן העיקרי לסיווגו של חומר כ"חומר חקירה" הוא מידת הרלוונטיות שלו לאישום הפלילי. משמע: כל חומר שקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרשת במהלכו, גם אם הנגיעה היא עקיפה, הינו "חומר חקירה", בין שהוא תומך בגרסת התביעה, בין שהוא עומד, לכאורה, בסתירה לה, ובין שהוא ניטראלי לגבי השאלות השנויות במחלוקת [בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376; בג"צ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מה(3) 630, בעמ' 633-634; וכן, ע"פ 1152/91 סיקסיק ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 8, בעמ' 19]. מאפיין נוסף נעוץ בשאלה האם מדובר בחומר שנאסף על-ידי הגוף החוקר במהלך החקירה והועבר לתביעה הכללית. בעקרון, מוסכם היום על הכל, כי הקביעה מהו "חומר חקירה" צריכה להיות מודרכת "על ידי כללי השכל הישר ועל ידי המגמה לאפשר לסנגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה..." [בג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4), 124, בעמ' 129 ו-132], וכי לא כל ספקולציה מרחיקת לכת של הסנגור עשויה לשמש תשתית מספקת להגדרתו של חומר כ"חומר חקירה". תקווה ואמונה, או, הנחה שבידי התביעה נמצא חומר שעשוי להועיל להגנה, אין בהן די, ועוד נאמר בפסיקה שציטטתי: כי "אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של 'חומר חקירה' ראיות שהרלוונטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית..." [ראו גם: דברי כב' השופט א' ריבלין, בבש"פ 2632/00 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2000(2), 1287].

לשון אחר: בית המשפט לא יאפשר "מסע דיג" מטעם ההגנה; הוא ייענה לבקשה לעיון בחומר חקירה רק במידה שיצביע הטוען לזכות העיון על הרלוונטיות הקונקרטית של החומר המבוקש לשם הגנתו [ראו: בש"פ (מאוחדים) 4109/13, 4138/13 מדינת ישראל נ' פביאן דה פאס ואח' (7.7.13)]. אמר על כך בית המשפט העליון בבש"פ 6717/12 מדינת ישראל נ' אהרון (18.12.12):

"חשיבות החומר המבוקש להגנת הנאשם היא שאלה מרכזית שעל בית המשפט לשקול בדונו בחומר שאינו "חומר חקירה" במובהק... אל לו (לבית המשפט – ד'ש') לתת יד ל'מסע דיג' שאין רואים את תכליתו המעשית. הביטוי שהשתרש בפסיקתנו מקדמת דנא כי 'אין חקר לתבונת סנגור' הוא שובה לב אך גם תבונת סנגור נשענת בדרך כלל על נקודת אחיזה ממשית, ואינה בגדר מעשה קסמים... הגישה המרחיבה אינה חסרת גבולות. הרחבה יתרה עשויה בנסיבות מסוימות להרחיב את היריעה שלא לצורך, ובכך ... לא תתרום להגנת הנאשם".

לא אחת נפסק, והדברים רלוונטיים ביותר לענייננו, כי בעצם העובדה שחומר מסוים אינו נמצא בידי התביעה יש משום אינדיקציה לכך שלמעשה אין מדובר בחומר חקירה במובנו של סעיף 74 לחסד"פ, וזאת, בהינתן החזקה כי רשויות התביעה נהגו בתום לב, במיומנות ובהגינות המקובלת, ואספו את מלוא החומר הרלוונטי הנדרש לצורך ניהול התיק (בש"פ 9322/99 בעניין מסארווה, בעמ' 381-382).