ע"ח 42611-03-16 גרבאן ואח' נ' מדינת ישראל - פסקדין

1.בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחדרה בתיק בא"ש 3986-03-16 מיום 20.3.2016 בגדרה דחה בית משפט השלום את בקשת העוררים להורות על ביטול החלטה בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב.

2.מגיליון השימוע שנערך לעורר בפני קצין המשטרה עולה כי ביום 6.3.2016 נתפס העורר כשהוא נוהג ברכב בשכרות ומבלי שהחזיק ברישיון נהיגה. באותו מועד הורה קצין המשטרה, מתוקף סמכותו לפי סעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה") על איסור שימוש מנהלי ברכב בו נעברה העבירה לכאורה, וזאת למשך 30 יום.

3.בבקשה שהונחה בפני בית משפט קמא נטען כי הרכב אמנם רשום ע"ש העורר אולם הבעלים של הרכב היא אשתו, העוררת. עוד נאמר כי במועד הרלוונטי, נטל העורר את הרכב ללא רשותה של העוררת ועבר לכאורה עבירת תעבורה. בהמשך, מפורטות נסיבותיה האישיות של העוררת שיש בהן כדי להצדיק, לשיטתה, את ביטול איסור השימוש ברכב.

4.בפתח הדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא, בקש ב"כ המשיבה לדחות את הדיון כיוון שתיק החקירה לא היה מצוי בידו. ב"כ העוררים התנגד לדחייה, חזר על נימוקי הבקשה ובית המשפט נתן החלטתו לגופן של טענות.

5.בהחלטתו קבע בית משפט קמא כי אין ממש בבקשה וכי התצהיר שטחי וכללי, אינו מפרט את נסיבות ביצוע העבירה ואת נסיבות האירוע. נאמר כי העוררת הסתפקה בציון עובדה כללית בלבד לפיה הרכב נלקח ללא רשותה מבלי לפרט מתי הדבר נודע לה וכיצד בכלל נלקח הרכב, היכן הושארו המפתחות וכיוב'. בית משפט קמא הפנה לכך שהטענה כי הרכב מיועד לצרכי ניידות אף היא טענה שלא נתמכה באסמכתאות רלוונטיות כלשהן. לעניין העבירה עצמה נאמר כי מדובר בנהג שנתפס כשבגופו ריכוז אלכוהול של 620 מק"ג ועל כן עסקינן בכמות לא מבוטלת ובעבירה חמורה.

6.בהודעת הערר שבפניי טען ב"כ העוררים כי בית משפט קמא לא יכול היה לקבוע קיומן של ראיות לכאורה מאחר ותיק החקירה לא הובא וממילא לא הוצג בפניו. עוד נטען כי העוררת נכחה בדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא וככל שסבר בית המשפט כי תצהירה חסר פרטים מהותיים או שנוסח באופן כללי וסתמי, יכול היה להבהיר עמה את הפירוט הדרוש ככל שהיה צורך בכך.

7.המסגרת הנורמטיבית של הדיון מצויה בסעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה שזו לשונו:

"היה לשוטר יסוד להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בחלק א' לתוספת השביעית, רשאי הוא לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רישיון הרכב, והוראות סעיף 47(ג), (ד) ו-(ו) יחולו, בשינויים המחויבים; היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג, רשאי הוא למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים, ואם במהלך שלוש השנים האחרונות נמסרה הודעת איסור שימוש באותו רכב לפי סעיף זה, או שניתן לגביו צו איסור שימוש לפי סעיף 57ג – לתקופה של 60 ימים, וליטול את רישיון הרכב".

8.התנאי הראשון הדרוש להפעלת שיקול הדעת המסור לקצין המשטרה בהתאם לסעיף הנ"ל עניינו היסוד הסביר להניח כי יוגש כתב אישום בגין העבירה בשלה מבקשים להשבית את הרכב. משמעות תנאי זה הנו קיומן של ראיות לכאוריות להוכחת אשמתו של הנהג. בית המשפט העליון עמד בכמה הזדמנויות על הצורך בקיומה של תשתית ראייתית שעה שמדובר בפסילה מנהלית לפי סעיף 47(ה) לפקודת התעבורה, שלשונו דומה ללשון סעיף 57א(א)(2). כך נקבע למשל בבש"פ 6983/10 קדוש נ' מדינת ישראל (5.10.2010):