ע"א 9296/20

           ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (השופט י' שקד) מיום 23.12.2020 בתלה"מ 12412-03-20 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער.

1. המערער והמשיבה התגרשו בשנת 2014, ומאז ניהלו ביניהם הליכים משפטיים רבים. נכון למועד כתיבת שורות אלה תלויים ועומדים בין הצדדים חמישה הליכים, ובכללם ההליך נושא הערעור דנן, שעניינו תביעת המערער בה ביקש, בין היתר, שינוי דמי המזונות שנקבעו עבור בתם הקטינה.

           קודם לפתיחת ההליך, ביום 17.6.2019 הגיש המערער תביעה אחרת נגד המשיבה, בטענה כי בעת פרידתם לקחה לידיה מסמכים השייכים לו ובכך פגעה בפרטיותו (תלה"מ 34973-06-19; להלן, בהתאמה: המסמכים והתביעה הראשונה). לטענת המערער המשיבה אף יצרה עותקים מהמסמכים, חרף הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין ולפיה המסמכים יוחזרו לרשות המערער, ובכך הפרה צו שיפוטי. עוד לטענת המערער, המשיבה עשתה שימוש במסמכים הללו במסגרת הליכים שונים שניהלו ביניהם. משכך ביקש המערער בתביעה הראשונה לאסור על המשיבה או מי מטעמה להפיץ העתקים מהמסמכים ולעשות בהם כל שימוש; להורות למשיבה או למי שקיבל ממנה את המסמכים להשמידם; ולחייבה בפיצוי על סך 200,000 ש"ח בגין פגיעה בפרטיותו. תביעה זו החלה להתברר בפני השופטת א' ארבל-אסל בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו. אולם, ביום 30.1.2020 עתר המערער לפסילת השופטת ארבל-אסל במסגרת הליך אחר בעניינם של הצדדים אשר התברר בפניה (תמ"ש 62013-02-19), וביום 3.3.2020 קיבל בית המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתו ציין בית המשפט, בין היתר, כי במהלך הדיון בהליכים השונים גיבש "דעה מסוימת" על אודות הצדדים והתנהלותם, וכן כי נחשף לראיה בלתי-קבילה שממנה לא יוכל להשתחרר. בעקבות כך הועברו ההליכים בין הצדדים, ובכללם התביעה הראשונה וההליך נושא הערעור דנן, לטיפולו של המותב הנוכחי.

2. לאחר שהתקיים קדם משפט ובתום דיון ההוכחות בתביעה הראשונה, הסכימו הצדדים ביום 11.2020 כי התביעה תידחה וכי בית המשפט יפסוק בשאלת ההוצאות לפי שיקול דעתו. בית המשפט נתן את פסק דינו על אתר ובו קבע:

"[...] לאחר ששמעתי את הצדדים ונחשפתי לראיותיהם, אני מוצא לנכון לקבוע בצער רב מאוד כי תביעה זו היא דוגמה ומופת לשימוש לרעה בהליכי משפט, תביעה זו לידתה בחטא, היא לא היתה צריכה להגיע לעולם האוויר בכלל.

אין בתביעה זו דבר וחצי דבר ואבק של דבר, זולת התעמרות נוספת ונמשכת כשיטה וכדרך חיים באישה.

בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי, וסליחה שהדברים נאמרים וסליחה שהם נשמעים קשים לאחד מהם, התרשמותי המוחלטת והחד משמעית כי האיש שם לו למטרה להמשיך ולרדוף את האישה ויהי מה, הוא גורר אותה לבתי משפט לתביעות שאין בהם דבר ואבק של דבר, בתביעות שכל עו"ד וכל פרח משפטים יודע שאין להם כל סיכוי או תוחלת [...]

אחרי שאמרתי את כל זאת, אני מחייב את [המערער] לשלם שכר טרחת ב"כ [המשיבה] בסך 10,000 ש"ח בלבד, כמו כן אני מורה שתנאי להגשת כל תביעה עתידית [מאת המערער] על ידי [המשיבה], הפקדת סך של 50,000 ₪ בקופת בית המשפט על מנת להבטיח את [הוצאות המשיבה] [...]".

3. המערער הגיש ערעור על פסק הדין, ובמקביל הגיש ביום 22.11.2020 בקשה כי בית המשפט קמא יפסול את עצמו מלדון בהליך נושא הערעור דנן. בבקשתו טען המערער כי דעתו של בית המשפט נגדו נעולה, נוכח הדברים הקשים שאמר עליו הן בדיון והן בפסק הדין בתביעה הראשונה. לטענת המערער, בית המשפט קמא התעלם ממכלול ההליכים בין הצדדים, שאת חלקם יזמה המשיבה ובחלקם טענות המערער התקבלו, וקבע קביעה "כוללנית" שלפיה המערער "מתעמר במשיבה כשיטה וכדרך חיים". לפי המערער, קביעה חריגה וקיצונית זו מלמדת על כך שבית המשפט קמא גיבש דעה קדומה שלילית נגדו. עוד הפנה המערער לדברים שאמר בית המשפט קמא במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בתביעה הראשונה כי "יש מי שבאמת רוצה שקט ויש מי שיוזם תביעות שלא עושות שקט. אפשר לעבוד על כל העולם כל הזמן, את [ב"כ המערער] יודעת למה אני מתכוון. אי אפשר לעבוד על כל העולם כל הזמן, אי אפשר [...]". לטענת המערער, בית המשפט קמא גילה דעתו במסגרת התביעה הראשונה כי הוא סבור שהמערער "עובד על כל העולם", וגם באמירות אלה יצר חשש ממשי למשוא פנים וחשש שהוא אינו פתוח לשמוע את טענות הצדדים. לבסוף העלה המערער טענות שונות בנוגע ל"מעורבות יתר" של בית המשפט קמא בסכסוך בין הצדדים בהליכים השונים שמתנהלים ביניהם, ובפרט כי בית המשפט "טוען טענות בשמה של המשיבה" ופוסק בניגוד להסכמות הצדדים. בהקשר זה הפנה המערער להחלטתו של בית המשפט קמא בפסק הדין בתביעה הראשונה, שלפיה המערער יהיה מנוע מליזום הליכים נוספים נגד המשיבה בלא שיפקיד 50,000 ש"ח להבטחת הוצאותיה. לטענת המערער, הוראה זו של בית המשפט קמא, שכלל לא התבקשה על ידי המשיבה, יוצרת אף היא חשש ממשי למשוא פנים.

4. לאחר שהמשיבה הגישה תגובה בה התנגדה לפסילת המותב, דחה בית המשפט ביום 23.12.2020 את בקשת הפסלות. בית המשפט הדגיש כי המבחן לפסלות שופט הינו מבחן אובייקטיבי, וקבע כי עיון בפרוטוקול דיון ההוכחות בתביעה הראשונה מעלה שההליך נוהל כסדרו "על פי מיטב כללי הטקס והדין" תוך "אמירות זהירות ואחראיות מצד בית המשפט בהצגת טענות ההגנה של המשיבה ביחס לטענות התביעה של [המערער]", אף שהמערער לא צירף מסמכים דרושים לכתב התביעה. בית המשפט קמא הוסיף כי הבעת עמדה בהליך אחר שהתנהל בין הצדדים אינה משליכה, בהכרח, על ההליך התלוי ועומד בפני בית המשפט, וכי "הבעת עמדה לכאורית" באשר לתביעה הראשונה אינה מצדיקה את פסילתו בהליך הנוכחי. לבסוף התייחס בית המשפט קמא לטענות המערער בנוגע לפסק הדין בתביעה הראשונה לגופו, וקבע כי מדובר בטענות ערעוריות אשר עליהן יש להשיג בדרך של ערעור ולא בדרך של בקשת פסלות. עוד חייב בית המשפט את המערער בהוצאות על סך 7,500 ש"ח לטובת המשיבה וכן 7,500 ש"ח לטובת אוצר המדינה.

5. מכאן הערעור שלפניי, שבו חוזר המערער, בעיקרם של דברים, על האמור בבקשת הפסלות שהגיש. לטענת המערער התבטאויותיו של בית המשפט קמא הן "קשות וחריגות בכל קנה מידה", והן מצטרפות להחלטות חריגות נגד המערער, לרבות במתן סעדים שהמשיבה כלל לא ביקשה ושהמערער לא קיבל זכות טיעון ביחס אליהם.