ע"א 8503-04-14 שדה נ' יולינה (יוליה) טאובר ז"ל ואח' - פסקדין

כב' השופט דני צרפתי

1.הערעור שבכותרת הוגש כנגד פסק דינו של בימ"ש השלום בצפת (כב' השופטת ר' אייזנברג) מיום 23/4/2013, אשר נותר על כנו גם בפסק דינו המשלים של בימ"ש קמא מיום 24/2/2014.

בימ"ש קמא נדרש לפסק המשלים לאחר שהדיון הוחזר אליו בהסכמה בהמשך לע"א 45234-06-13, זאת לצורך הכרעה בשאלת אוטנטיות מסמך משנת 1984 (להלן: "המסמך") וההשלכות שנגזרו מהכרעה זו.

2.המשיב 1 הגיש תביעה נגד המערער ונגד משיב 2 (פורמלי), ובה ביקש לפנותם ממקרקעין בהם החזיקו. מקרקעין אלה, שאינם מוסדרים, מהווים חלק ממבנה בן שתי קומות ברח' ט"ז 36 בצפת וכפי הגדרתם בפסק הדין.

3.בתמצית נקדים, כי המשיב הינו עזבונה של המנוחה אלינה טאובר ז"ל, שהלכה לעולמה בשנת 99' (להלן: "המנוחה"), הטוען לבעלות במקרקעין שנרכשו במקור בשנות השישים ממינהל מקרקעי ישראל, במשותף - ע"י המנוחה ואחותה בלנקה טאובר ז"ל, שהלכה לעולמה בשנת 89' (להלן: "בלנקה"), ואשר המנוחה לימים הפכה ליורשתה עפ"י צוואה שאושרה.

המערער מכיר בכך שבלנקה רכשה במקור זכויות במקרקעין ברם טוען, על צד העיקר, כי בלנקה מכרה את המקרקעין לאביו, כעולה מהתחייבויותיה במסמך, וזאת עוד במהלך שנות ה-80'. חלק נוסף מהמקרקעין - שהוגדר כמחסן, לטענתו היה שייך לאביו עוד מימים ימימה, כפי שהדבר אושר גם במסמך.

המערער טוען לזכויות במקרקעין גם מכח עילות חלופיות המקנות לו זכות להחזיק במקרקעין לרבות - חזקה נוגדת במקרקעין לאורך עשרות שנים וקיומו של משכון הסכמי בשל חוב כספי של בלנקה שלא נפרע.

4.בית משפט קמא בפסק דינו הכריע, כי המשיב הצביע על זכות קניינו במקרקעין, למצער כשותף, כאשר על המערער היה מוטל הנטל להוכיח זכות חוקית לחזקה במקרקעין, זאת אף בבחינת נטל מוגבר, משעה שעסקינן בטענות המועלות כנגד המשיב כעזבון.

5.על פי בימ"ש קמא, נוסחו של המסמך ברור והוא בבחינת התחייבות של בלנקה כלפי אבי המערער להחזרת חוב כספי, במובחן ממסמך בכתב לקיום עסקה במקרקעין כנטען ע"י המערער.

בימ"ש קמא קבע, כי לכל היותר ניתן ללמוד מהמסמך על התחייבות, המותנית באי תשלום החוב, לערוך בעתיד עסקת מכר, ברם בענייננו לא הוכח שעסקה עתידית כאמור נערכה ואף לא הוכח כי החוב לא הוחזר.

בימ"ש קמא ניתח על שום מה אין המסמך עומד בתנאי סע' 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), כשמנגד אף לא נטען כי בהמשך למסמך נכרת הסכם מכר כמתחייב.

6.בפסק הדין נדחו הטענות לקיומן של זכויות שביושר במקרקעין, מכח אותה התחייבות לביצוע עסקת המכר העתידית שנטענה במסמך. בעניין זה הטיל בימ"ש קמא ספק בשאלת אוטנטיות המסמך ובהיגיון הנטען מאחורי אותן התחייבויות לכאורה שבו להעברת הבעלות במקרקעין ואשר המערער נכשל בהוכחתן.

7.פסק הדין גם מונה אינדיקציות מגוונות המעמידות בספק את הגרסה העובדתית של המערער לפיה החוב מושא המסמך לא נפרע והזכויות הועברו לאביו, דוגמת הסתירות בעדות המערער ואמו של המערער, על דבר העברת הזכויות במקרקעין, לשאלות החוב – קיומו ו/או דרך יצירתו, כמו גם חוסר המעש באכיפת החיובים שבמסמך, עד שהזכויות גם אם היו כאלה מכוחו - התיישנו.

פסק הדין סירב להכיר במערער כחליפו של אביו, מסקנה המלמדת כי למערער אין זכויות במקרקעין, אפילו היו כאלה לאביו. מסקנה זו גם שוללת כל טענה לרכישת זכויות מכח חזקה נוגדת לאורך שנות ההחזקה במקרקעין ע"י אבי המערער והמערער במצטבר ובהינתן שעסקינן כאמור במקרקעין לא מוסדרים ואשר עפ"י הנטען הוחזקו במצטבר יותר מ-15 שנה עד אשר הוגשה תביעת הפינוי ע"י המשיב בשנת 2009.

8.במסגרת הדיון בטענת החזקה הנוגדת, ולו כטענת הגנה שהועלתה מצד המערער להדיפת התביעה לסילוק היד המופנית נגדו, הכריע עוד בימ"ש קמא, כי המערער לא הוכיח קיומה של חזקה הנוגדת את זכות הבעלות, זאת שעה שעל פי גרסת המערער הוא מחזיק במקרקעין מכח הרשאת הבעלים – גב' בלנקה ובהתבסס על המסמך. מהטעם הנ"ל גם דחה בימ"ש קמא את הטענה לרכישה מכח חזקה נוגדת של הזכויות במחסן, אשר בלנקה ז"ל הסכימה להחזקת אביו של המערער בו.

עוד נקבע, שהמערער לא הוכיח כי המנוחה ו/או בלנקה ידעו על תפיסת המקרקעין ע"י המערער ו/או אביו כמתחייב לביסוס החזקה הנוגדת, כאשר הגרסאות העובדתיות שהעלה המערער באשר למועד תפיסת החזקה, היו כשלעצמן סותרות ואף לא עלו כדי התקופה הדרושה להקניית זכויות. בהקשר זה גם זקף בית משפט קמא לחובת המערער את הימנעותו מהבאת עדים שיעידו על התקופה בה החזיק במקרקעין.

בית משפט קמא הבהיר עוד, כי הטענה לחוב כספי של בלנקה ו/או של המשיב כעיזבונה מכח ירושת המנוחה כאמור, אף אילו היה מוכח, אינו מקים הגנה מפני תביעת פינוי.

הטענה הנ"ל יכול ותשמש בסיס לתביעה כספית שתתברר בנפרד וככל שזו לא התיישנה.