אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ע"א 7948-04-15 מ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ,ע"א 18371-04-15 כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' מ'

ע"א 7948-04-15 מ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ,ע"א 18371-04-15 כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' מ'

תאריך פרסום : 11/05/2016 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
18371-04-15,7948-04-15
05/05/2016
בפני השופטים :
1. יצחק ענבר-סגן הנשיאה
2. יהודית שבח
3. שאול שוחט


- נגד -
המערערות:
1. בע"א 7948-04-15: א' מ'
2. בע"א 18371-04-15:כלל חברה לביטוח בע"מ ופ.ד. פסגות סוכנות לביטוח חיים (1997) בע"מ

עו"ד דוד פייל ולירון ביבר
עו"ד עילם בורבין
המשיבה:
1. בע"א 7948-04-15 כלל חברה לביטוח בע"מ
2. בע"א 18371-04-15 : א' מ'

עו"ד דוד פייל ולירון ביבר
פסק דין
 

 

השופטת יהודית שבח:

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל-אביב בת"א 9184-09-12 (כבוד השופט דר' מנחם קליין) מיום 21.02.2015 לפיו התקבלה בחלקה תביעת המערערת לתקבולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה, ונדחתה עתירתה להצהיר על בטלותו של הסדר לתנאי חיתום חדשים שנערך בינה לבין המערערת שכנגד.

רקע עובדתי

המערערת, תועמלנית רפואית במקצועה, בוטחה אצל המערערת שכנגד (להלן – כלל) בשתי פוליסת לאובדן כושר-עבודה, לאחר שחתמה, כפי המקובל, על הצהרות בריאות. ביום 04.10.2010 נפגעה המערערת בתאונת דרכים בה נגרמה לה פציעה בעמוד שדרה גב-תחתון. המוסד לביטוח לאומי קבע את נכותה בשיעור 10% לצמיתות, ולאחר הפעלת תקנה 15 העלה את שיעור הנכות ל- 15%. ביום 20.10.2010, לאחר חופשת מחלה בת שבועיים ימים, חזרה המערערת לעבודתה, אך בחודש פברואר 2011 הפסיקה לעבוד כליל משמגבלותיה הרפואיות לא אפשרו לה, לטענתה, להמשיך בעיסוקה כתועמלנית רפואית. המערערת דרשה מכלל לשלם לה תגמולי ביטוח, אך זו דחתה את דרישתה בטענה למרמה מצדה ולהפרתה את חובת הגילוי, עת בהצהרות הבריאות אותן הגישה לה לא ציינה בעיות בריאותיות מהן סבלה בעבר, שעניינן: בעיות אורטופדיות בעמוד שדרה צווארי ומנינגיומה שהתגלתה במוחה, וכן לא ציינה כי הכולסטרול ויתר השומנים בגופה לא היו מאוזנים למרות הטיפול התרופתי שקיבלה. השגה שהגישה המערערת לכלל על דחיית דרישותיה, נדחתה אף היא.

בהמשך הציעה כלל למערערת לשנות את תנאי החיתום באופן שהפוליסה הראשונה שהונפקה לה ביום 01.01.2008, ואשר בוטלה, תושב על כנה, כך שהפיצוי בגין אובדן כושר עבודה ייגזר משכר מבוטח של 2500 ש"ח, להבדיל מסך של 11,733 ש"ח הנקוב בפוליסה המאוחרת והמעודכנת, שתבוטל, בכפוף להגדלת הפרמיה ב-50% והחרגת מצב רפואי קודם. המערערת קיבלה את שהוצע לה, וביום 30.11.2011 חתמה על טופס שינוי תנאי החיתום (להלן- טופס החיתום), שכלל את התנאים האמורים לעיל. כפועל יוצא שילמה כלל למערערת תגמולי ביטוח רטרואקטיביים בסך של 1360 ש"ח לחודש (לפי 75% משכר של 2,500 ש"ח בהפחתת תוספת הפרמיה) והמשיכה לשלמם עד ליום 01.01.2012, שאז לא יספה, משהמומחים מטעמה קבעו כי המערערת כשירה לשוב לעבודתה.

עד להגשת כתב התביעה המתוקן לא הודיעה המערערת לכלל כי היא מבטלת את טופס החיתום.

התביעה

בחודש ספטמבר 2012 הגישה המערערת לבית משפט קמא תביעה נגד כלל, בה דרשה לחייבה לשלם לה את ההפרשים המגיעים לה בגין תגמולי הביטוח לתקופת העבר משאלו אמורים היו להיות מחושבים, להשקפתה, לפי שכר מבוטח של 11,733 ש"ח, אף עתרה לפסק-דין הצהרתי הקובע כי איבדה את כושר עבודתה כתועמלנית רפואית, והמחייב את כלל להמשיך ולשלם לה תגמולי ביטוח גם להבא.

לאחר שבכתב הגנתה עתרה כלל לדחות את תביעת המערערת, בין היתר, מחמת חתימתה על טופס החיתום, שהמערערת התעלמה ממנו בתביעתה, הגישה המערערת כתב תביעה מתוקן, אליו צירפה את סוכנות הביטוח כנתבעת נוספת, ובו טענה כי "הנתבעות ניצלו את המצוקה בה הייתה נתונה התובעת לאחר קרות מקרה הביטוח על מנת לדחוק את התובעת לכדי חתימה על תנאי חיתום חדשים", והוסיפה ועתרה לצו המצהיר על בטלותו של טופס החיתום מחמת טעות, הטעיה, כפיה ועושק.

כל אחד מבעלי הדין הצטייד בחוות דעת מומחים מטעמו: הן באשר לסוגיית החיתום, הן באשר לנכות הרפואית והשלכותיה.

פסק דינו של בית משפט קמא

בית משפט קמא קבע כי לא הוכחה כוונת מרמה מצד המערערת בהימנעותה מלציין בהצהרותיה הרפואיות את המנינגיומה שהתגלתה בראשה, מכיוון שבעת חתימתה על ההצהרה טרם בוצעה בדיקת ה MRI כך שהמערערת "לא הייתה מודעת כי יש בממצא זה כדי להשפיע על מצבה הרפואי". בית משפט קמא הוסיף וקבע כי לא היה בממצא המנינגיומה, אף לו גולה, כדי לשלול את קבלתה של המערערת לביטוח, אלא לכל היותר להביא להחרגת המנינגיומה, או לתוספת בפרמיה. מסקנת בית המשפט הייתה כי "חרף העובדה שהתובעת נמנעה מלגלות את הליקויים שאוזכרו, הרי שלא היה בכך כדי להחיל את הסנקציה המצויה בס' 7 המאפשרת למבטח להיות 'פטור כליל' מכל חבות ביטוחית כלפי התובעת".

בית משפט קמא דחה את טענות המערערת לבטלות טופס החיתום: טענת הטעות נדחתה משהשתכנע כי סוכנת הביטוח, שעדותה נמצאה בעיניו אמינה "הבהירה לתובעת את משמעות תנאי החיתום החדשים... וכן כי המליצה לתובעת לפנות לעו"ד...", וכי "התובעת היתה מודעת למשמעות האופרטיבית של השינוי בתנאי החיתום..". בית משפט קמא קבע כי לכל היותר המדובר בטעות בכדאיות העסקה. כן נדחתה טענת המערערת לעושק מש"לא הוכיחה כי אכן היתה שרויה במצב מצוקה"; כי מאז שהוצע השינוי בתנאי החיתום ועד לקבלתו ע"י המערערת "חלפו למעלה מארבעה חודשים. הוכח כי התובעת לא קבלה את הגזירה כפי שהיא אלא פעלה לשנותה... והיא אכן פנתה לקבלת ייעוץ משפטי טרם החתימה"; וכי סוכני הביטוח "פעלו להביא לידיעת התובעת את המצב העובדתי ואף המליצו לה על דרכי פעולה חלופיות על מנת לממש את זכויותיה".

אחר הדברים האלה נפנה בית משפט קמא לבחון את סוגיית אובדן כושר העבודה ואת חוות הדעת הרפואיות שהוגשו לו בהקשר זה. בית משפט קמא קבע כי "עיסוק התובעת כתועמלנית כרוך בנסיעות ממושכות וכן בפירוק והרכבת ציוד כפי שפירטה התובעת, הדרישות בדבר הנסיעות הארוכות ונשיאת כיבוד, מקרן וכרזות מתיישבות היטב עם אופי וטיב תפקידו של תועמלן", אף קיבל את חוות דעת המומחה מטעם המערערת וקבע "כי ההגבלה בע"ש המותני כתוצאה מהת"ד אכן הגבילה אותה למעשה מלהמשיך בעיסוקה".

בשולי פסק הדין דחה בית משפט קמא את עתירתה של המערערת לסעד ההצהרתי צופה פני עתיד, וקיבל את עמדת כלל לפיה התשלומים החודשיים "כפופים לבדיקה מתחדשת של התובעת"; אף דחה את התביעה נגד סוכנות הביטוח, משלא מצא בהתנהגותה כל פגם.

שני הצדדים לא השלימו עם פסק הדין והגישו את הערעורים שלפנינו.

ערעורה של המערערת

ערעורה של המערערת מתייחס רק לדחיית עתירתה להצהיר על בטלות טופס החיתום. לשיטתה, משבית משפט קבע כי לא פעלה במרמה, כי לא היה באי-הגילוי מטעמה כדי להשפיע על מקרה הביטוח או על היקפו, ואף דחה את טענת כלל לפיה המערערת לא הייתה מתקבלת לביטוח ע"י כל מבטח סביר, היה על בית משפט קמא להוסיף ולקבוע כי תנאי החיתום שבטופס החיתום עליהם חתמה "אינם צודקים ואינם עומדים בדרישת החוק", ומשכך להורות על ביטולם. המערערת טוענת כי הוכיחה הן את עילת הטעות – בכך שלא ידעה שטופס הוויתור כולל "עובדות שגויות ומטעות" ולא ידעה "כי אין למשיבה זכות לבצע שינוי בדיעבד בתנאי החיתום"; הן את עילת ההטעיה- משכלל ביצעה חיתום רטרואקטיבי ולא גילתה לה את תנאי החיתום הביטוחיים; והן את עילת העושק – משכלל החתימה אותה, על אף היותה מחוסרת ידע בתחום הביטוח, על "תנאים גרועים בהרבה מהמקובל".

 

 

ערעורה של כלל והסוכנות

הסוכנות מערערת על אי-פסיקת הוצאות לטובתה, ללא הנמקה, אף שהתביעה נגדה נדחתה.

חלקו הראשון של ערעור כלל תוקף את מסקנת בית משפט קמא לפיה המערערת הינה חסרת כושר להמשיך בעבודתה כתועמלנית רפואית, באופן המזכה אותה בקבלת תקבולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה. בטענתה זו מתמקדת כלל בחקירת מומחה המערערת, דר' טמיר גפן, באשר לטעמה גם מעדותו עולה כי המערערת כשירה לעסוק כתועמלנית רפואית ולו בהיקף חלקי, כי היא מסוגלת לתת הרצאה בעמידה במשך כשעה, וכי היא כשירה לנהוג, לעלות במדרגות, לערוך קניות, וכיוצ"ב.

בחלקו השני של ערעורה, קובלת כלל על דחיית טענתה להפטרה מחובת תשלום תקבולי ביטוח משלשיטתה המערערת הפרה את החובות המוטלות עליה לפי לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 שעה שהשיבה תשובות שאינן מלאות ואינן כנות, ומשהתוצאה המתחייבת מהפרה זו, לפי סעיף 7(ג)(2) לחוק, הנה הפטר מוחלט מתשלום תקבולי ביטוח. בהקשר זה הוסיפה כלל וחלקה גם על ממצאו של בית משפט קמא לפיו אין בממצא המנינגיומה כדי לשלול את קבלתה של המערערת לביטוח, אלא לכל היותר להביא להחרגתה או לתוספת בפרמיה, שעה שלעמדתה מספר החיתום של מבטחי המשנה שהוצג ע"י המערערת עולה כי מנינגיומה שלא הוסרה בניתוח משמעה דחיה מקבלה לביטוח.

עוד קובלת כלל על כי בית משפט קמא נסמך במסקנותיו, שלא כדין, גם על קביעות המוסד לביטוח לאומי ועל החלטת הועדה הרפואית שליד קרן הפנסיה, אף על חיובה לשאת בהוצאות המערערת ובשכר טרחת עורך הדין מטעמה, הגם שחלק הארי של תביעתה נדחה.

דיון והכרעה

1.ואלו הן שלוש הפוליסות שהנפיקה כלל עבור המערערת:

האחת - פוליסה מס' 8334218 שהונפקה ביום 01.01.2008 הכוללת כיסוי ביטוחי לאובדן כושר עבודה לפי 75% משכר חודשי מבוטח של 2500 ש"ח לחודש (להלן - הפוליסה הראשונה). פוליסה זו נסמכה על הצהרת בריאות (להלן - ההצהרה הראשונה) שנחתמה ע"י המערערת ביום 25.03.2008 בה לא הצהירה על בעיה רפואית כלשהי.

השנייה - פוליסה מס' 8742700 שהונפקה ביום 01.10.2009 הכוללת כיסוי ביטוחי לאובדן כושר עבודה לפי שכר מבוטח של 8,800 ש"ח לחודש (להלן – הפוליסה השנייה), שעם הוצאתה בוטלה הפוליסה הראשונה. המערערת התקבלה לביטוח נושא פוליסה זו בהסתמך על הצהרת הבריאות (להלן - ההצהרה השנייה) שנחתמה על ידה ביום 09.08.2009, בה הצהירה על בעיה בבלוטת התריס. ביום 04.07.2010 חתמה המערערת על הצהרת בריאות נוספת (להלן - ההצהרה השלישית), בה הצהירה על תת פעילות בלוטת התריס, כולסטרול ושומנים בדם, מטופלים תרופתית ומאוזנים, בעקבותיה הוגדל, לפי בקשתה, השכר המבוטח ל- 11,733 ש"ח.

השלישית - פוליסה מס' 8980520 שהונפקה ביום 01.10.2010 אשר אינה כוללת רכיב של פיצוי לאובדן כושר עבודה, ואינה רלבנטית לדיון.

2.כיום אין עוד חולק, בשים לב לראיות שהוגשו לבית משפט קמא, כי שלוש הצהרות הבריאות עליהן חתמה המערערת, ואשר אותן הגישה לכלל, לא היו נכונות או שהיו חלקיות:

בהצהרת הבריאות הראשונה מיום 25.03.2008 לא הצהירה המערערת על כל בעיה רפואית שהיא, עת במועד זה כבר הייתה קיימת אצלה הבעיה המתמשכת בעמוד השדרה הצווארי, וכן בעיית כולסטרול ושומנים לא מאוזנים. גם הצהרת הבריאות השנייה מיום 09.08.2009 שותקת באשר לכל הבעיות הרפואיות לעיל, ומפרטת רק בעיה בבלוטת התריס, שעה שבעת ההיא כבר הייתה ידועה הימצאותה של מנינגיומה שנתגלתה בראשה של המערערת בבדיקת סי.טי מחודש מרץ 2009, משהמערערת נשלחה לבדיקה זו מכיוון שהתלוננה על כאב במצח במשך חודש עם "שיבושי ראיה קלים" ומשלאחר צילום מערות הפנים נקבע ש"דרוש המשך בירור הדמייתי". החסר שבאי הגילוי חזר על עצמו גם בהצהרה הרפואית השלישית מיום 04.07.2010 באשר בעת הינתנה, הייתה המערערת מועמדת לבדיקת MRI, שהצורך בביצועה נשלל רק ביום 13.07.2011 לפי הרישום: "13/07/2011: לאחר יעוץ מרכז דימות- אין מקום לביצוע MRI. מדובר במנינגיומה שפירה שאינה דורשת שום טיפול".

3.על רקע נתונים אלו נבחן את שני הערעורים שלפנינו. נפנה בתחילה לערעורה של המערערת הקובלת על דחיית עתירתה לביטולו של טופס החיתום מחמת טעות, הטעיה ועושק. מסקנתו של בית משפט קמא בהקשר לטענה זו נסמכת בעיקרה על ממצאים עובדתיים לפיהם סוכנת הביטוח של המערערת "הבהירה לתובעת את משמעות תנאי החיתום החדשים... וכן כי המליצה לתובעת לפנות לעו"ד..."; "התובעת היתה מודעת למשמעות האופרטיבית של השינוי בתנאי החיתום..."; המערערת "לא הוכיחה כי אכן היתה שרויה במצב מצוקה"; "כי התובעת לא קבלה את הגזירה כפי שהיא אלא פעלה לשנותה...והיא אכן פנתה לקבלת ייעוץ משפטי טרם החתימה"; וכי סוכני הביטוח "פעלו להביא לידיעת התובעת את המצב העובדתי ואף המליצו לה על דרכי פעולה חלופיות על מנת לממש את זכויותיה". מסקנת בית משפט קמא אף נסמכה על שיקולי מהימנות עת קבע כי עדות סוכנת הביטוח הייתה אמינה עליו.

4.הלכה היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית האמונה על שמיעת העדים, על בחינת הראיות ועל קביעת הממצאים העובדתיים, משלה מוקנה היתרון שבהתרשמותה הבלתי אמצעית מהעדים שהעידו לפניה וממהימנותם.

וכפי שנקבע בע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל:

 

"...ההלכה היא, שהביקורת של בית משפט לערעורים על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית הינה מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים...

... להוציא חריגים אלה, צריך טעם מיוחד להתערבות של ערכאת הערעור בעובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי כך שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים. כך, לדוגמה, במקרה בו הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לפרטים מהותיים בחומר הראיות, שיש בהם כדי לשנות את קביעתה, או במקרה בו הגירסה שנתקבלה על ידי הערכאה הדיונית מופרכת על פניה וחסרת כל היגיון" (פ"ד נד (4) 632, 645-643).

 

לא שוכנעתי כי בית משפט קמא לא נתן דעתו לפרטים מהותיים בחומר הראיות שיש בהם כדי לשנות מקביעתו, או שקיבל כמהימנה גרסה מופרכת או חסרת היגיון. שוכנעתי כי אין מקום להתערב במסקנות שהסיק בית משפט קמא הנטועות בממצאים אלו.

 

5.למעלה מהצורך אתייחס גם לטענות לגופן. בא כוחה המלומד של המערערת גורס כי יש ללמוד מאחריתו של דבר על ראשיתו, לאמור: משבית משפט קבע כי המערערת לא פעלה במרמה, כי לא היה באי-הגילוי מטעמה כדי להשפיע על מקרה הביטוח או על היקפו, ואף דחה את טענת כלל לפיה המערערת לא הייתה מתקבלת לביטוח ע"י כל מבטח סביר, מניה וביה מתחייבת התוצאה כי בית המשפט יצהיר כי חתימת המערערת על תנאי החיתום שבטופס החיתום נעשתה בגדר טעות או הטעיה ואחת דינו של טופס החיתום להתבטל. אלא שבחינת טענת הטעות וההטעיה אינה נעשית בדיעבד, אלא לפי הלך הרוח של המתקשרים בזמן אמת, היינו בעת שהתבררו החוסרים שבשלוש הצהרות הבריאות עליהן חתמה המערערת ובעת הצבת תנאי החיתום החדשים. העובדה שבסופו של דבר נקבע ע"י בית המשפט קמא, על בסיס מבחנים אובייקטיביים, כי לא הוכחה כוונת מרמה מצד המערערת, אינה גוררת עמה בהכרח מסקנה בדבר הוכחת הטעות או ההטעיה שאופיים סובייקטיבי, ביחוד נוכח קיומם של ממצאים עובדתיים בדבר ההסברים שקבלה המערערת ובדבר הבנתה את המסמך עליו חתמה.

 

קביעת בית משפט קמא לפיה המערערת "לא הייתה מודעת כי יש בממצא זה כדי להשפיע על מצבה הרפואי" משום שבעת חתימתה על ההצהרה טרם בוצעה בדיקת ה- MRI, עושה חסד עם המערערת, שהרי כל עוד המתינה המערערת לבדיקת ה- MRI וטרם הודע לה כי הגידול הינו שפיר, מידת החומרה בדבר הסתרת קיומו של הגידול הייתה משמעותית יותר נוכח ההיתכנות שתוצאת הבדיקה תראה חלילה שהגידול אינו שפיר.

 

מכל מקום, קבלת עמדת המערערת חותרת תחת קיומם של הסדרי פשרה בעולם המשפט ובחיי הכלכלה, עת הגישה הרצויה היא לעודדם ולחזקם.

 

6.בדין שלל בית משפט קמא קיומה של טעות או הטעייה. לא זו בלבד שבית משפט קמא קיבל את גרסת סוכנת הביטוח לפיה הבהירה למערערת את משמעות תנאי החיתום החדשים, ואף המליצה לתובעת לפנות לעורך- דין, וכדבריה: "לדעתי כדאי לשקול פניה באמצעות עו"ד. חברות הביטוח 'חוששות' הרבה יותר מעורכי דין. אנחנו כמובן נסייע ככל שאפשר" (ראו הודעת דואר אלקטרוני ששלחה הסוכנת למערערת בחודש נוב' 2012, בטרם נחתם טופס החיתום, נספח לתצהיר המערערת), אלא שבתצהירה אשרה המערערת כי התייעצה עם עורכת דין בטרם חתמה על טופס החיתום, וכדבריה:

 

"בתקופה טרם החתימה על המכתב התייעצתי עם עורכת הדין דולי אופיר, שלא הביעה התעניינות במקרה ולא גבתה ממני שכר טרחה על פנייתי אליה בעניין, לא קיבלתי מעו"ד אופיר המלצה כלשהי, לרבות המלצה לחתום על המכתב, פרט להתרשמותה כי כל התמודדות מול טענת אי גילוי ההמנגיומה בהצהרת הבריאות של כלל היא בעייתית, אבל בכל מקרה הסבירה שתביעה בבית המשפט לוקחת שנים ועולה הרבה מאד כסף" (סעיף 41 לתצהיר).

 

הנה כי כן, המערערת הייתה מודעת לפגמים, בלשון המעטה, שנפלו בשלוש הצהרות הבריאות עליהן חתמה, גם לסיכון, נוכח כשל זה, לפיו תצליח כלל להתנער משתי הפוליסות האחרונות, והיא קיבלה החלטה מושכלת להעדיף "ציפור אחת ביד" בדמות הפוליסה הראשונה שסכומה 2500 ש"ח בלבד, על פני "שתי ציפורים על העץ". טעות בהערכת הסיכוי והסיכון והבנתה המאוחרת כי הסיכון לא היה כה גדול וכי היה לה סיכוי להתגבר עליו, אינה אלא טעות בכדאיות העסקה, כפי קביעת בית משפט קמא, שאינה מקימה עילת ביטול. וכפי שנפסק:

 

"ככל שמדובר אך ורק בטעות בהערכת הסיכונים והסיכויים, ובהבנה מאוחרת של אחד הצדדים כי הפשרה אינה מוצלחת מבחינתו כפי שחשב מראש, הרי שמדובר בטעות הנמצאת בליבת הסיכון שנטל על עצמו הצד להסכם, שאינה מקימה עילה לביטולו. זוהי למעשה טעות בכדאיות העסקה (או כדאיות הפשרה), שכידוע אינה מקימה עילת ביטול"

(ע"א 7663/11 גבריאל דדון נ' יהויקים חדד, פסקה 3 לחוות דעתו של השופט דנציגר, עמוד 15. על החשיבות שיש לייחס להיוועצות עם עורך דין בהקשר לטענת פגם ברצון, ראו שם בפסקה 2).

 

7.אף אין למצוא כל טעות במסקנתו של בית משפט קמא לפיה לא הוכחה עילת העושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, ששלושת יסודותיה הנדרשים: מצוקה, ניצול, ותנאי חוזה גרועים הינה "מצטברים ושלובים", ומחייבים קשר סיבתי בין ההתקשרות בחוזה לבין ניצול המצוקה (רע"א 617/08 מלון עדן נהריה בע"מ נ' יוסף קסל). המערערת לא הוכיחה כי תנאי החיתום שבטופס החיתום היו גרועים באופן אובייקטיבי במידה בלתי סבירה מהמקובל, נוכח עדויות מומחי כלל, אף לא הוכיחה חולשה גופנית או שכלית, שחייבים להיות, כך על פי הפסיקה, "כבדי משקל".

 

לא זו אף זו, סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 קובע כי:

 

"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".

 

בענייננו העושק הופעל כלפי המערערת, לטענתה שלה, עובר לחתימתה על טופס החיתום, דהיינו: ביום 30.11.2011. המערערת קיבלה את התגמולים המופחתים רטרואקטיבית עד לחודש ינואר 2012 ולא העלתה כל טענה, רמיזה למצער, כי חתימתה על טופס הוויתור לא נעשתה תחת רצון חופשי, אף לא בכתב התביעה. רק בכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידה ביום 17.12.2012 העלתה לראשונה את טענת בטלות מסמך החיתום מחמת כפיה ועושק.

 

בהקשר זה יצוין כי:

 

"הפסיקה אינה רואה אפוא בעין יפה העלאת טענות כפיה ועושק לאחר שהצד שמבקש את ביטול החוזה מיצה את טובות ההנאה שצמחו לו מהחוזה" (ע"א 974/13 רמת נילי בע"מ נ' מועצה מקומית זכרון יעקב, בפסקה 11).

 

המערערת קבלה כאמור את תגמולי הביטוח עד לחודש ינואר 2012 והעלתה לראשונה טענת בטלות מחמת עושק רק שעה שכלל הפסיקה את תשלום התקבולים בטענה שתקופת אי הכושר המלא חלפה.

 

8. אעבור, אפוא, לבחון את ערעורה של כלל.

 

כאמור לעיל, תוקפת כלל את מסקנת בית משפט קמא לפיה המערערת הינה חסרת כושר להמשיך בעבודתה כתועמלנית רפואית, המזכה אותה בקבלת תקבולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה.

 

קביעת בית משפט קמא בהקשר זה נסמכה הן על חוות דעת מומחה המערערת, דר' טמיר גפן, באשר למגבלותיה הרפואיות של המערערת כתוצאה מהתאונה, והן על עדותה של המערערת באשר לאופי עבודתה של תועמלנית רפואית והפעולות הפיסיות הנדרשות במסגרת עבודה זו, לרבות: נסיעות ממושכות, עמידה ממושכת ורצופה ונשיאת משלוחי התכשירים הרפואיים שהיו נשלחים אליה בדואר, עת שתי עדויות אלו משתלבות זו בזו ומשלימות אחת את רעותה.

 

בית משפט קמא קבע "שוכנעתי כי עיסוק התובעת כתועמלנית כרוך בנסיעות ממושכות וכן בפירוק והרכבת ציוד...הנסיעות הארוכות ונשיאת כיבוד, מקרן וכרזות...", והמדובר בממצא עובדתי שאין סיבה להתערב בו. בית משפט קמא אף ביכר את עדותו של ד"ר טמיר גפן מטעם המערערת על פני עדותו של ד"ר קליגמן מרדכי, מטעם כלל, ואף במסקנה אין להתערב. נקבע בפסיקה כי:

 

"ככל שמדובר בהעדפת חוות-דעת של עד פלוני על פני חוות-דעתו של עד אלמוני, בית משפט של ערעור אינו נוטה להתערב" (ע"א 1227/97 סלעית נ' אברהים; ע"א 7862/11 חברת התחנה המרכזית החדשה נ' מרקור).

 

לא מצאתי בחקירתו הנגדית של דר' טמיר גפן, את התמיכה בטענת כלל, כפי הנטען על ידה בערעורה, ולעומת זאת אישר ד"ר קליגמן מטעם כלל כי המערערת "מוגבלת מעבודה הכרוכה בישיבה ממושכת או הרמת משאות כבדים".

 

9.כלל קובלת על הסתמכותו של בית משפט קמא, בין היתר, גם על קביעות המוסד לביטוח לאומי ועל החלטת הועדה הרפואית שליד קרן הפנסיה, אלא שעיון בפסק הדין מעלה שקביעות אלו הוזכרו בהקשר לטיעוני המערערת (עמוד 12 לפסק הדין שורות 9-14), ולא כחלק מנימוקי בית המשפט. גם אם נניח כי באמירה "דעתי כדעת התביעה" (שם, שורה 19) נתן בית משפט קמא משקל גם לקביעות לעיל, עדיין אין בקבלת טענת כלל בהקשר זה כדי להפוך את הקערה על פיה, שכן מסקנת בית משפט קמא נותרת על מכונה ולו מחמת ההנמקות האחרות, שהינן: "משעיינתי בחוו"ד שצורפו ע"י הצדדים ושמעתי את עדויות המומחים".

 

10.כלל אף קובלת על מסקנתו של בית משפט קמא לפיה "חרף העובדה שהתובעת נמנעה מלגלות את הליקויים שאוזכרו הרי שלא היה בכך כדי להחיל את הסנקציה המצויה בס' 7 המאפשרת למבטח להיות 'פטור כליל' מכל חבות ביטוחית", עת לטעמה נוכח אי הגילוי היה על בית משפט קמא להפטירה כליל מחבותה כלפי המערערת.

 

סעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 קובע כי:

 

"והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:

(1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה.

(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח".

 

טענת כלל בהקשר זה ראויה להידחות משאף היא תוקפת ממצאים עובדתיים, שהרי בית משפט קמא קבע כי לא הוכחה מרמה מצד המערערת, ואף לא קיבל את הטענה, לאור מחדל כלל להציג את ספרי החיתום, כי מבטח סביר לא היה מקבל את המערערת לביטוח מחמת ממצא של מנינגיומה אלא "דורש לכל היותר החרגה ביטוחית או לחילופין תוספת בשיעור הפרמיה".

 

11. נותר, אפוא, לבחון את טענת כלל בכל הנוגע להיקף הוצאות המשפט שהושתו עליה, ואת טענת המערערת 2 בנוגע להימנעותו של בית משפט קמא מלפסוק הוצאות משפט לטובתה אף שהתביעה נגדה נדחתה כליל.

גם טענות אלו ראויות להידחות משאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בגובה פסיקת ההוצאות על-ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים שאין ערעור זה נמנה עליהם. בית משפט קמא אמנם נמנע מלנמק, על אף חובתו לעשות כן (ראו ע"ע 2579/11 בנק הפועלים נ' סולכור, סעיף 30 פסקה שנייה) מדוע לא זיכה את המערערת 2 בהוצאות, אף שהתביעה נגדה נדחתה, אך אין כל קושי להניח כי בית משפט קמא נמנע מלעשות כן משהתבונן על שתי המערערות כעל גוף אחד בעל אינטרסים זהים לאור כתב הטענות המשותף שהגישו השתיים ולאור ייצוגן המשותף בבית המשפט.

12. סוף דבר 

אציע לחברי לדחות את שני הערעורים.

אוסיף ואציע כי לאור התוצאה יישא כל צד בהוצאותיו וכי הערבונות יוחזרו למפקידים באמצעות באי כוחם.

Picture 2

יהודית שבח, שופטת

 

 

סגן הנשיאה יצחק ענבר:

 

אני מסכים.

Picture 1

יצחק ענבר, סג"נ

אב"ד

 

 

השופט שאול שוחט:

 

אני מסכים.

Picture 1

שאול שוחט, שופט

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' שבח.

 

 

המזכירות תמציא העתק פסה"ד לצדדים.

 

 

ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ו, 05 מאי 2016, בהעדר הצדדים.

Picture 1

 

 

Picture 2

 

Picture 3

יצחק ענבר, סג"נ

אב"ד

 

יהודית שבח, שופטת

 

 

שאול שוחט, שופט

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ