עזרא סולטניאן נ' פרחיה כהן

השופט נ' הנדל:

1. הערעור שלפנינו עוסק בטיב זכויות הצדדים בדירה, שבה התגורר המערער עובר לפתיחת ההליך מושא הערעור. המשיבה רכשה את הדירה בשנת 2008, שילמה את דמי המכר מכסף שהיה מצוי בחשבון הבנק שלה ורשמה אותה על שמה בפנקסי המקרקעין. לטענתה, רכשה את הדירה מכספה ובעבור עצמה, והשכירה את הדירה למערער. המערער, שמסתייג באופן קוטבי מתיאור עובדתי זה, הגיש נגד המשיבה תובענה לסעד הצהרתי בדבר הזכויות בדירה. בכתב התביעה נטען כי המשיבה רכשה את הדירה עבורו, מכספים שהעביר לה למשמורת, והציגה לו מצג לפיו הזכויות בדירה נרשמו על שמו.

ברקע – היותה של המשיבה מטפלת סיעודית של המערער. מערכת יחסים זו כללה, בין היתר, גם העברת כספים ונכסים מהמערער למשיבה. המשיבה טענה בערכאה קמא כי אלה הועברו לידיה, בין השאר, בתורת מתנה וכחלק ממערכת יחסים אינטימית שהתפתחה בין הצדדים. המערער חלק על כך וטען כי הכספים והנכסים הועברו לידי המשיבה, בעיקרו של דבר, כדי להסתיר את מצבו הכלכלי האמיתי מפני הרשויות, כאשר סוכם כל העת כי הבעלות האמיתית  בהם תישאר בידיו.

2. בית המשפט המחוזי (ת"א (חי') 52398-05-15, כב' השופט מ' רניאל) קבע כי המערער העביר לחשבון הבנק של המשיבה סכום כסף המספיק לרכישת הדירה, ואף ביקש ממנה לרכוש עבורו את הדירה. עוד נקבע כי המשיבה יצרה בפני המערער מצג לפיו הדירה נרכשה בעבורו ונרשמה על שמו. למרות זאת נדחתה התובענה לסעד הצהרתי, מן הטעם שהדירה נרכשה מכסף שהיה בבעלות המשיבה עוד קודם שהכירה את המערער. עוד נקבע כי המשיבה התכוונה לרכוש את הדירה עבור עצמה, חרף המצג שהציגה למערער. להשלמת התמונה הדיונית, בתובענה נדרשו בתחילה גם סעד של השבת כספים ורכוש וסעד של מתן חשבונות, אך סעדים אלה נמחקו בתחילת ההליך מחמת העדרה של סמכות עניינית.

טענתו העיקרית של המערער היא כי לנוכח ממצאי העובדה והמהימנות שקבעה ערכאה קמא, יש לקבוע כי הדירה נרכשה עבורו וכי הוא זכאי להירשם כבעליה. לאמור, הערעור אינו מופנה נגד ממצאי העובדה שנקבעו, אלא נגד המסקנה המשפטית שיש להסיק מהם. המשיבה, מנגד, סבורה כי מסקנת בית המשפט המחוזי נטועה היטב בקביעות העובדתיות שנקבעו. כן חולקת המשיבה על הקביעה העובדתית שהמערער העביר לידיה כספים שונים וביקש ממנה לרכוש את הדירה עבורו, ועל הקביעה שהמשיבה הציגה למערער מצג שווא כאילו הדירה נרשמה על שמו בפנקסי המקרקעין. לטענתה, לא הוכח כי קיבלה כספים שהיו יכולים לשמש לרכישת הדירה מן המערער, ורכישת הדירה נעשתה ללא קשר אליו.

3. בפתח הדיון וההכרעה נציב את גבולות גזרת העובדות. העובדות שאינן שנויות במחלוקת בהליך הנוכחי הן שהדירה נרכשה על ידי המשיבה ונקנתה מכסף שהיה מצוי בחשבון הבנק שלה. אף אין מחלוקת כי בחשבון הבנק של המשיבה היה סכום כסף מספיק לשם רכישת הדירה עוד קודם שהכירה המשיבה את המערער. מנגד, קיימת מחלוקת בשתי שאלות עובדתיות מרכזיות: האם המערער העביר למשיבה סכום כסף מספיק לשם קניית הדירה, והאם סוכם ביניהם שהדירה תירכש עבור המערער, כאשר המשיבה מציגה לו מצג שווא כאילו רשמה את הדירה על שמו. שתי המחלוקות העובדתיות הללו הוכרעו בערכאה קמא לטובת המערער. נקבע כי עדותה של המשיבה אינה מהימנה, עקב התרשמות ישירה מעדותה בבית המשפט ולנוכח סתירות מהותיות שנמצאו בגרסתה. מנגד, נקבע כי עדותו של המערער ביחס לנקודות אלה נתמכת ביתר הראיות שהוצגו ונסיבות העניין.

קביעות עובדתיות אלה של בית המשפט המחוזי מקובלות עלי, ואיני מוצא כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל אי-התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שנקבעו בערכאה המבררת. הקביעות מבוססות על התרשמות ישירה מהעדים הנוגעים בדבר, והן נתמכות גם בחומר הראיות שהוצג. עדות המשיבה לא נמצאה מהימנה, ודי אם נצביע על הסתירה הבולטת בגרסאותיה: בכתבי טענותיה טענה כי הדירה נרכשה עבור עצמה, ללא כל זיקה למערער או לכספים שהעביר לרשותה. אך בשיחה שבה הוקלטה המשיבה – שקבילותה ומהימנותה נקבעו בערכאה קמא מבלי שנטען אחרת לפנינו – טוענת המשיבה במשך דקות ארוכות כי הדירה נקנתה אמנם במעורבות המערער ומן הכסף שנתן בידיה, אלא שהוא העניק את הדירה למשיבה במתנה. מעבר לסתירה בין הגרסאות, בהקלטה זו מודה המשיבה במפורש בכך שהמערער העביר לחשבונה סכום כסף גדול, לא כמתנה אלא לשם משמורת. אשר לעדותו של המערער, ערכאה קמא קבעה שזו מהימנה בכל הנוגע לסוגיות שעל הפרק. גרסתו, לפיה הדירה נרכשה עבורו, מתיישבת היטב גם עם העובדה שהוא עבר לגור בה בסמוך לרכישתה, ועם העובדה שהעביר סכומי כסף גדולים למשיבה – סכומים שהתקבלו ממכירת דירה אחרת שהייתה בבעלותו. עולה אפוא כי הכרעת ערכאה קמא מבוססת על התרשמות ישירה מעדויות הצדדים, וכי היא נטועה בחומר הראיות שהוצג.

4. לנוכח תשתית עובדתית זו, מתעוררת השאלה המרכזית שבה נחלקו הצדדים בערעור: האם די בעובדה שבחשבונה של המשיבה היה קיים סכום כסף המספיק לשם רכישת הדירה, גם ללא הכסף שקיבלה מהמערער, כדי להוביל למסקנה שהדירה לא נרכשה במסגרת יחסי השליחות בין המערער למשיבה? תשובתו של בית המשפט המחוזי הייתה, כאמור, כי בנסיבות כאלה המערער זכאי להשבת הכספים ששילם למשיבה, ואולי לכספים ורכוש נוספים – אך לא לזכויות כלשהן בדירה. דעתי שונה.