אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ע"א 50162-10-14 שמחה נ' עיריית ירושלים

ע"א 50162-10-14 שמחה נ' עיריית ירושלים

תאריך פרסום : 14/07/2016 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי ירושלים כבית-משפט לערעורים אזרחיים
50162-10-14
03/07/2016
בפני השופטים :
1. גילה כנפי-שטייניץ
2. ד"ר יגאל מרזל
3. אריה רומנוב


- נגד -
מערער:
מרדכי שמחה
עו"ד דניאל עזריאל ואח'
משיבה:
עיריית ירושלים
עו"ד רון חמד ואח'
פסק דין
 

 

 

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת ע' אבמן-מולר) מיום 27.8.14 ועל פיו נתקבלה במלואה תביעת המשיבה שהוגשה נגד המערער לתשלום חוב ארנונה (ת"א 710014-07).

 

2.תביעת המשיבה, שהוגשה בסדר דין מקוצר, התייחסה לחוב ארנונה בסך 618,561 ₪ נכון למועד הגשת התביעה, בגין נכס (מסעדה וקפיטריה) המצוי ב"חוצות היוצר" בירושלים (רח' אליאל דרור 2, חלקה 13 בגוש 30031) ולתקופה שמיום 10.2.99 ועד ליום 30.4.02.

 

3.המערער הגיש בקשה לרשות להתגונן, שבה העלה שלוש טענות: האחת, טענה להתיישנות התביעה בכל המתייחס לחיובי הארנונה בגין השנים 1999-2000. השניה, טענה להעדר יריבות ולפיה המערער לא החזיק בנכס אלא חברה בשליטתו, המצודה ירושלים בע"מ (להלן – החברה). לענין זה נטען כי החברה שכרה את הנכס בשנת 1969 מהחברה לפיתוח מזרח ירושלים והחזיקה בנכס לאורך כל השנים, ואף שילמה את תשלומי הארנונה במסגרת הסדרי התשלומים עם העירייה. והשלישית, טענת פירעון, ולפיה המערער הגיע להסדר חובות כולל עם העירייה במסגרתו שילם לעירייה מאות אלפי שקלים לסילוק מלוא חובות הארנונה בגין הנכס, וכי העירייה סגרה את תיק ההוצל"פ שנפתח נגדו לאחר שחובותיו נפרעו.

 

פסק דינו של בית משפט קמא

 

4.בית משפט השלום דחה את שלוש טענותיו של המערער. בכל המתייחס לטענה להעדר יריבות, קבע בית המשפט כי ברישומי העירייה מופיע המערער, ולא החברה, כמחזיק בנכס וכי הדבר נרשם, ככל הנראה, וכפי שהעידה העדה מטעם העירייה, בהתאם לפרטים שמסר לעירייה, או בהתאם לחוזה השכירות שהציג לעירייה. המערער, מנגד, לא הציג את חוזה השכירות בטענה שלא איתר אותו, ולפיכך ובהעדר ראיה אחרת, יש לראות את הרישום בעירייה כמשקף נכונה את פרטי המחזיק כפי שנמסרו לעירייה עם תחילת ההחזקה בנכס. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין במסמכים שהציג המערער, בהם רישיון עסק ע"ש החברה ושיקים שנמסרו לעירייה בגין חובות ארנונה, כדי להעיד על החזקת החברה בנכס או על החזקתה הבלעדית בנכס. בית המשפט ציין כי לצד שיקים אלה, שילם המערער חובות ארנונה בגין הנכס בשיקים של חברה אחרת שבשליטתו, שלגביה לא היה חולק שלא החזיקה בנכס, וכי המערער פעל לאורך השנים כאילו אין הפרדה בין החברות השונות שבשליטתו וכן בינן לבינו באופן אישי. צוין גם כי חשבון הבנק שנטען שהוא של החברה - נוהל על שמו של המערער באופן אישי. עוד נקבע כי המערער לא התגונן בתביעות בגין חיובי ארנונה שהוגשו נגדו באופן אישי, לא טען להעדר יריבות ואף פרע פסקי דין שניתנו נגדו. לפיכך, כך נקבע, גם אם תתקבל הטענה שהחברה החזיקה בנכס, יש לקבוע שהיה זה במשותף עם המערער. צוין גם כי טענות המערער לענין החזקה בנכס הועלו שנים רבות לאחר עזיבת הנכס, כאשר בכל אותן שנים לא הודיע המערער על העברת החזקה בנכס ופעל באופן המתיישב עם רישומו כמחזיק בנכס.

 

5.באשר לטענת הפירעון קבע בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח כי פרע את חוב הארנונה בנכס וכי טענותיו בענין זה הועלו באורח כללי, ללא תימוכין ומבלי שהוצג אישור על תשלום החוב. עוד נקבע כי טענת הפירעון אף אינה מתיישבת עם גובה החוב כפי שהיה בעת הפירעון הנטען, גם לאחר הנחת המבצע. בית המשפט הוסיף וציין, כי גרסתו הראשונית של המערער ולפיה שילם סך 50,287 ₪ לפירעון יתרת חוב הארנונה על הנכס, השתנתה משנתברר לו כי הסכום לו טען, המופיע בדפי החשבון של העירייה, אינו מבטא תשלום אלא חיוב ריבית לשנת 2006.

 

6.באשר לטענת ההתיישנות, קבע בית המשפט כי לנוכח מועד הגשת התביעה, ביום 15.6.07, התיישנו לכאורה חיובי הארנונה לשנים 1999 ו-2000, אשר נוצרו ביום 1.1.99 וביום 1.1.2000, למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה. עם זאת קבע, כי המערער הודה "בקיום זכות התובע" ע"י "ביצוע מקצת הזכות" כמשמעותו בס' 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, ולפיכך "אופס" מרוץ ההתיישנות בשנת 2006. לענין זה ציין בית משפט קמא כי המשיבה לא הפנתה לכל מסמך שיש בו משום הודאה בזכות המשיבה, והמחלוקת בין הצדדים התייחסה לשאלה היא האם יש בתשלומים ששילם המערער במהלך השנים על חשבון חובות העבר כדי "ביצוע מקצת הזכות". בית המשפט ציין שאין חולק שהמערער שילם במהלך השנים תשלומים רבים על חשבון חובות העבר. החזקה בנכס הסתיימה בשנת 2002 והמערער המשיך ושילם תשלומים בגין חובות העבר עד לשנת 2006. בית המשפט הוסיף וציין כי כל שנת מס יוצרת עילת תביעה חדשה ולפיכך אין לקבוע כי בתשלום חוב ארנונה לשנה מסוימת יש משום הודאה בחוב לשנה אחרת. ואולם, כך קבע, המערער - שידע מה גובה החובות ושילם לאורך השנים תשלומים רבים על חשבון חובו, לא ייחס את התשלומים שביצע לשנה מסוימת ובטיעוניו בבקשתו לרשות להתגונן חזר והדגיש כי תשלומיו היו "עבור כל השנים לפירעון מלוא החובות". בבחינת למעלה מן הצורך צוין כי המערער טען בתצהירו כי פרע את חובו ביום 28.2.07, ואף שטענתו לא התקבלה, אין המערער יכול לאחוז בטענה כי שילם את חובו "מעשה שיש בו לכל הפחות ביצוע מקצת הזכות ולפיכך הודאה בחוב", ובה בעת לטעון להתיישנות אותו חוב. צוין עוד כי התשלומים ששילם המערער לעירייה כיסו את חובותיו בנכס עד ליום 10.2.99, כלומר, מעבר לתקופה שלגביה נתבע בהליך קודם, ובכך יש משום חיזוק לכך שהתשלומים בוצעו על חשבון כלל חובות העבר, כפי שטען גם המערער. בביצוע תשלומים אלה, כך נקבע, הודה המערער בחובו לעירייה ולפיכך יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד ההודאה. מאחר שהתשלום האחרון על חשבון חובות העבר בוצע בספטמבר 2006 (שיק אחרון בסדרת שיקים שנמסרו בספטמבר 2005), לא חלה התיישנות על החוב.

 

הערעורטענות הצדדים

 

7. המערער חוזר ומעלה בערעורו את טענותיו באשר לשלוש טענות הגנתו. באשר לטענת העדר היריבות הוא טוען כי הציג לפני בית משפט קמא דרישת תשלום של העירייה בגין הנכס, שהוצאה על שם החברה. על פי עדות העדה מטעם העירייה דרישות התשלום יוצאות על סמך רישומי העירייה, ויש להסיק מכך כי רישום המערער כמחזיק אינו משקף נכונה את מצב החזקה בנכס כפי שהוצג לעירייה. לענין העדרו של הסכם השכירות נטען לנזק ראייתי. התביעה נגד המערער הוגשה בשנת 2007, הומצאה למערער בשנת 2009, בחלוף למעלה מ-7 שנים מתום השכירות ו-40 שנה לאחר שנחתם הסכם השכירות. נטען גם שבית המשפט התעלם מן הראיות המעידות על זהות החברה כמחזיקה, בהן התכתבות המערער עם העירייה, רישיון עסק, רישיון שירותי כבאות וחשבונות מים ע"ש החברה, ודרישות תשלום שהוצאו על שמה. לענין טענת הפירעון נטען, כי בית המשפט ייחס למערער ידיעה שגויה על גובה חובו, בניגוד לראיות שעמדו לפניו, ועל יסוד זה ביסס את הכרעתו. נטען שלא היה פער בין הסכום ששילם המערער, לאחר הנחת המבצע, לבין גובה החוב כפי שהיה באותה עת. נטען גם שטענת הפירעון נתמכה במסמכים, וכי ההצהרה המוטעית על תשלום סך של 50,287 ₪ ניתנה לאחר שהחלה התדרדרות במצבו הרפואי של המערער ובזיכרונו. לענין טענת ההתיישנות נטען, כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי המערער לא ייחס את התשלומים שביצע עד שנת 2006 לשנה מסוימת, שעה שמוסכם על הכל כי כל התשלומים ששילם המערער עד 2006 סילקו חובות עד לשנת 1998, בעוד שהתביעה הנדונה עניינה בחובות מאוחרים יותר. הסדר התשלומים עם העירייה הסתיים בשנת 2006, בעוד שהתביעה בענייננו הוגשה ביום 15.6.07, לאחר שהסדר התשלומים הסתיים. נטען שהסדר התשלומים עד לשנת 2006 איננו מהווה הודאה בחוב, ופירעון חוב מסוים אינו מהווה הודאה בחוב שטרם נדרש, טרם נתבע, ושהמערער לא ידע על קיומו בעת התשלום. פירעון חובות העבר, וכן המסמכים המתייחסים אליהם, מתייחסים לחובות עד לשנת 1998 ולא לכלל חובות העבר, ואין בהם כדי להוות הודאה בקיומו של חוב לשנים 1999 ו-2000. עוד נטען שטענות המערער בבקשת הרשות להתגונן אינן יכולות להיות "הודאה בזכות" שכן הודאה, לפי הוראת ס' 9 לחוק ההתיישנות, היא "למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". לסיום נטען שבית המשפט לא דן בטענה ל"הבטחה מינהלית" בכל המתייחס להסדר שהוצע ביום 28.2.07, וכן לא דן בטענה להפחתת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה.

 

8.המשיבה טוענת מנגד, לענין טענת העדר היריבות, כי הביאה שורה ארוכה של ראיות להחזקת המערער בנכס, ובית המשפט הכריע בענין זה על סמך הראיות שהובאו לפניו ואין להתערב במסקנותיו. עוד נטען כי המערער נתבע בעבר אישית בגין חובות ארנונה באותו הנכס ולא העלה טענה להעדר יריבות ולפיכך הוא מושתק מלטעון זאת כיום; כי המערער היה רשום כל השנים ברישומי העירייה כמחזיק הנכס ולא הגיש השגה בענין זה; וכי המערער אף פרע את חובות הארנונה מחשבונו האישי. עוד נטען שלא הובאה כל ראיה אובייקטיבית המעידה על כך שהחברה החזיקה בנכס. באשר לטענת הפירעון נטען, כי המערער לא הציג כל תשתית ראייתית המוכיחה כי החוב שולם, אף שמדובר בחוב של מאות אלפי ₪. המערער לא הציג קבלות, אישורים או תחשיב המוכיח כי סילק את חובו. המערער אף שינה את גרסתו לגבי התשלום ששילם לסילוק החוב. באשר לטענת ההתיישנות סמכה המשיבה את ידיה על הניתוח המשפטי שערך בית משפט קמא (ס' 5.2 לעיקרי הטיעון). באשר לטענה להבטחה מינהלית ולהפחתת ריבית והצמדה נטען, כי טענות אלה לא הועלו לפני בית משפט קמא, לא בכתבי הטענות, לא בתצהירים ולא בסיכומים ולא ניתן להעלותן לראשונה לפני ערכאת הערעור.

 

דיון והכרעה

 

9.לאחר ששמענו בהרחבה את טענות הצדדים, ובחנו את תיק בית משפט קמא, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל בכל המתייחס לטענת ההתיישנות של חיובי הארנונה לשנים 1999 - 2000, ולהידחות בכל המתייחס ליתר טענות המערער.

 

10.כאמור, לא ראינו עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא בכל המתייחס לטענת העדר היריבות ולטענת הפירעון. פסק דינו של בית המשפט בסוגיות אלה נסמך על ממצאי עובדה שקבע, בהתבסס על התשתית הראייתית שהונחה לפניו, וכידוע אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים אלה. בחינת ממצאי בית משפט קמא בסוגיות אלה, אינה מעלה טעות עובדתית או משפטית המצדיקה התערבות. גם את טענות המערער לקיומה של הבטחה מינהלית ולהפחתת ריבית והפרשי הצמדה יש לדחות. טענות אלה לא הועלו בבקשה לרשות להתגונן, והועלו לראשונה רק בסיכומי המערער בבית משפט קמא, ולפיכך לא היה מקום להידרש להן.

 

11. מכאן לטענת ההתיישנות. אין למעשה חולק, כי בעת הגשת התביעה חלפו למעלה משבע שנים ממועד יצירת חיובי הארנונה לשנים 1999-2000, ולפיכך חלה, לכאורה, התיישנות על חלק זה של חוב הארנונה. טענת המשיבה, הנסמכת על הוראת ס' 9 לחוק ההתיישנות, היא כי המערער הודה בזכותה לחוב הארנונה לשנים אלה ע"י "ביצוע מקצת הזכות" באופן המתחיל את מרוץ ההתיישנות מחדש.

 

12.ס' 9 לחוק ההתיישנות קובע כדלהלן -

 

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.

בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

 

לפי הוראה זו, מקום בו נתבע הודה "בקיום זכות התובע" יש בכך כדי "לאפס" את מרוץ ההתיישנות באופן שיש למנות את תקופת ההתיישנות מחדש ממועד ההודאה, זאת גם אם ההודאה ניתנה בחלוף תקופת ההתיישנות המקורית (ע"א 7862/11 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' מרקור, 1.10.13). הפסיקה אשר דנה בהוראת ס' 9 לחוק ההתיישנות הורתה, כי נתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים לצורך ס' 9 לחוק ההתיישנות, ודי לו שיודה בעובדות המבססות את זכותו הקונקרטית של התובע, כגון ע"י הודאה כי הפר את החוזה (ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, 19.4.12, ע"א 2808/10 עזבון שיף נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, 29.5.12). הודגש, כאמור בחוק, כי אין לראות בהודאה שהיה עמה "טיעון התיישנות" משום הודאה לצורך סעיף 9 לחוק (חברת התחנה המרכזית, שם).

 

13.המשיבה איננה טוענת לקיומה של הודאה בכתב בקיום זכות המשיבה. את טענתה ל"איפוס" מרוץ ההתיישנות היא מעגנת בתשלומיו של המערער לעירייה, לאורך השנים, "על חשבון החוב הנתבע". את עמדתה בסוגיית ההתיישנות פרשה המשיבה בתגובה שהגישה לבקשת הרשות להתגונן שהגיש המערער ובה טענה כי "המבקש שילם במהלך השנים תשלומים שונים על חשבון החוב הנתבע. כך למשל צרף לבקשתו אישור מיום 8.9.05 חתום ע"י מנהל אגף השומא והגביה ולפיו המבקש הפקיד 12 המחאות ע"ס 5,000 ₪ כ"א על חשבון חובו. המשיבה תטען, כי בכל תשלום ששילם המבקש, וכל הסדר שהיה, אם היה, עצרו את מרוץ ההתיישנות, ועל כן חוב התביעה לא התיישן". עמדה דומה העלתה המשיבה גם בתגובתה לבקשת המערער לסילוק התביעה על הסף. גם בתגובה זו חזרה וטענה כי "תשלום חוב, דינו לענין ס' 9 לחוק ההתיישנות, כהודאה בזכותה של התובעת ו/או ביצוע מקצת מהזכות, ועל כן כל תשלום ותשלום 'איפס' את מרוץ ההתיישנות... ועל כן תטען המשיבה, כי מרוץ ההתיישנות החל עם התשלום האחרון, שביצע הנתבע על חשבון חובותיו, וזאת ביום 10.9.06" (ס' 3.1 לתגובתה). מן הפן העובדתי טענה העירייה כי במהלך השנים 1999-2006 שילם המערער "תשלומים חודשיים, סדרתיים ברובם, עוקבים ברובם, במסגרת הסדרי תשלום מסודרים שכללו מתן שיקים לעירייה. תשלומים אלה היו כולם על חשבון חובות העבר, ועם סיומם הביאו תשלומים אלה לסילוק החוב הנתבע שהצטבר עד לשנת 1998, השנה בה הוגשה התביעה הקודמת של העירייה נגד הנתבע, וכן מקצת החוב לשנת 1999" (ס' 4.1 לתגובה). בדיון שלפנינו הוסיף ב"כ המשיבה וטען, כי למערער היה "מכלול של חובות" ארנונה, ומשעה שהוא שילם על חובות עבר, מבלי לציין בגין איזה חוב הוא משלם, יש לראות בכך משום הודאה במכלול החובות. עוד טען כי המערער "ידע בדיוק על איזה חוב מדובר" תוך הסתמכות על מכתב בא כוחו המפרט את החוב (בע' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 10.3.16).

 

14.בטרם נידרש לטענות אלה, יש להקדים ולציין כי בשנת 1998 הגישה העירייה נגד המערער תביעה לתשלום חוב ארנונה בגין הנכס (ת"א 11545/98 של בית משפט השלום בירושלים, להלן – התביעה הראשונה). המערער לא התגונן בתביעה זו וביום 24.11.99 ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה ע"ס 394,884 ₪ בצירוף הוצאות משפט (נספח ה' לתצהיר עדותו הראשית של המערער). בשנת 2001 פתחה העירייה תיק הוצל"פ למימוש פסק הדין (תיק הוצל"פ 03-24438-01-5), ובמהלך השנים 1999 ועד 2006 שילם המערער למשיבה מאות אלפי ₪, במסגרת הסדרי תשלום שונים עם המשיבה, בעקבותיהם נסגר תיק ההוצל"פ ביום 13.2.07 (נספח ז' לתצהיר עדותו הראשית של המערער).

 

15.כאמור, המשיבה טוענת להודאת המערער בזכותה לחוב מושא התביעה ע"י "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות". מעשה זה הוא ביצוע תשלומים שונים בגין חובות עבר מבלי לייחס את תשלומיו לחוב לשנה מסוימת. מעשה זה, לטענת המשיבה, מהווה הודאה ב"מכלול החובות". המערער טוען מנגד כי התשלומים ששילם עד לשנת 2006 סילקו את חיוביו עד לשנת 1998, מושא התביעה הראשונה, בעוד שהתביעה הנדונה עניינה בחובות מאוחרים יותר. בחינת טענות המשיבה וראיותיה, כפי שהובאו במסגרת ההליך בבית משפט קמא, מעלה כי אכן המשיבה עצמה ייחסה את תשלומי המערער לתקופה שעד לסוף שנת 1998, ולמעשה לתיק ההוצל"פ שנפתח בעקבות התביעה הראשונה. כבר בתגובתה לבקשת הרשות להתגונן, ובהתייחסה לטענה לפירעון החוב ולסגירת תיק ההוצל"פ, טענה המשיבה כי "חוב התביעה הנוכחית הוא לשנים 1999 ואילך. החוב נשוא תיק ההוצל"פ הסגור הוא עד 1998. החוב עד 1998 נפרע. החוב משנת 1999 – טרם נפרע. אז כיצד ניתן לעשות 'היקש' מסגירת תיק ההוצל"פ על כך שחובות מאוחרים יותר נפרעו?" (ההדגשה במקור. ס' 4 לתגובה). גם בתצהירה של גב' חנה אליהו, שהוגש מטעם העירייה, היא מציינת כי התביעה הראשונה שהוגשה נגד המערער כללה את כל חובות הארנונה בגין הנכס עד לסוף שנת 1998. כן היא מציינת כי "התביעה השניה, היא התביעה שנדונה בתיק זה, הוגשה לאחר שהחובות שהצטברו עד לשנת 1998, החובות נשוא התביעה הראשונה, שולמו סולקו" (ס' 7.3 לתצהיר עדותה הראשית). "התשלומים ששילם במהלך השנים מר מרדכי לעירייה... פרעו, אם כן, את כל החוב שהיה לפני 10.2.99, לרבות החובות לשנת 1998 ולשנים שקדמו לה, ואשר נתבעו ע"י עו"ד גרינבוים בתביעה הראשונה, ועל כן, ובשל כך, נסגר תיק ההוצל"פ 03-24438-015 שבו הוגש לביצוע פס"ד בתביעה משפטית על חובות שהצטברו עד 1998... מאחר ולאחר סילוק החוב לשנת 1998 נותר חוב ארנונה לשנים 1999 עד 2002 הוגשה התביעה המשפטית הנוספת השניה" (ס' 7.4 לתצהירה). גם בעדותה אישרה אליהו כי המערער נהג לתת למשיבה שיקים על חשבון חובו לפי יכולתו, ואלה "נזקפו על חשבון תיק ההוצל"פ" (בע' 12 לפרוטוקול). מן הדברים האמורים עולה, אם כן, כי גם לפי עמדת המשיבה התשלומים ששולמו בידי המערער לאורך השנים כיסו את חובות הארנונה מושא התביעה הראשונה (ותיק ההוצל"פ שנפתח בעקבותיו), ומשעה שאלה סולקו, הוגשה התביעה השניה, מושא הדיון. יוסף לאמור, כי לטענת המשיבה חלה עליה החובה, לפי ס' 3 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980, לזקוף כל תשלום ששולם כנגד תשלום החובה שמועד החיוב שלו הוא המוקדם ביותר (ס' 4.1 לתגובת המשיבה לבקשה לסילוק על הסף, עדות אליהו, בע' 12 ש' 14 לפרוטוקול). גם טענתה זו אינה מתיישבת עם הטענה להודאה של המערער "במכלול החובות" מכוח אי ייחוס התשלום לחוב מסוים שלו.

 

16.ההודאה הנדרשת לפי ס' 9 לחוק ההתיישנות היא הודאה המכירה "בקיום זכות התובע", כלומר בקיום "הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט (ע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ, 1.4.96). בענייננו, עולה מן הראיות, לרבות ראיות המשיבה, כי המערער שילם לעירייה תשלומים שונים, במסגרת הסדרי תשלום, לפירעון חובו הפסוק בגין הנכס, המתייחס לחיובי הארנונה עד לסוף שנת 1998. המשיבה לא הצביעה בראיותיה על כל תשלום ששילם המערער לאחר סילוק חובו הפסוק שיש בו כדי להעיד על הודאה בחיובי הארנונה נשוא ההליך, ואף לא על תשלום שבוצע לאחר סגירת תיק ההוצל"פ ביום 13.2.07. גם הסדרי התשלום להם טענה המשיבה, לא היו אלא הסדרי תשלום במסגרתם מסר המערער לעירייה שיקים מעותדים לפירעון חובותיו, כאשר סדרת השיקים האחרונה ניתנה בשנת 2005, לפני סילוק החוב בתיק ההוצל"פ (ס' 5.3 לתצהיר חנה אליהו מיום 4.1.11, נספח מש/14). יצוין כי טענת המשיבה כי המערער שילם מעבר לחובו הפסוק בתביעה הראשונה (לתקופה של כחודש, עד 9.2.99) לא נתמכה בראיה על ביצוע תשלום והמעידה על הכרה "במכלול החובות", ויש להניח שתשלום היתר, אם אכן קיים, הוא תוצר של יתרה שנותרה לאחר סילוק החוב הפסוק בעקבות הסדר התשלומים האחרון משנת 2005. ויודגש, על פי ההלכה, על ההודאה הכתובה, המתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות, להיות "מפורשת וברורה" (ע"א 6623/11 אלבו נ' פלדמן, 2.1.14, בס' 11 לפסק הדין, חברת התחנה המרכזית בס' 20 לפסק הדין, ע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית להתיישבות עובדים, 20.7.10, בס' 22 לפסק הדין). בהשאלה, גם "המעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות" צריך להיות ברור ומפורש, קרי: להצביע על הודאה בזכות המשיבה לחיובי הארנונה לשנים 1999-2000 (ור' ט' חבקין, התיישנות, בע' 200 -201 (2014)).

 

17.אם כן, לא ניתן לראות בתשלומיו של המערער ששולמו לסילוק חובו הפסוק עד לסוף שנת 1998, משום הודאה בזכות העירייה לחיובי הארנונה לשנים 1999-2000, הפותחת מחדש את מרוץ ההתיישנות. גם בטענות המערער לפירעון החוב, כפי שבאו בבקשתו לרשות להתגונן או בעדותו בבית המשפט, אשר באו עם טענת התיישנות, אין כדי להוות הודאה בזכות המשיבה, ואף המשיבה לא טענה זאת בשום שלב של הדיון.

 

18.לסיכום, יש לקבל את הערעור בכל המתייחס לטענת ההתיישנות, ולקבוע כי דין התביעה להידחות בכל המתייחס לחיובי הארנונה לשנים 1999-2000 מחמת התיישנות. על פי הודעתם המוסכמת של הצדדים, חיובי הארנונה מיום 15.6.00 ועד 30.4.02 (שלא התיישנו) בשערוך ליום הגשת התביעה, 15.6.07, הם בסך 350,432 ₪ (מוצג 24 למוצגי המערער). לפיכך ס' 18 לפסק דינו של בית משפט קמא יתוקן באופן שהמערער ישלם למשיבה סך 350,432 ₪. תחת הסכום שנקבע ע"י בית משפט קמא. כן יתוקן החיוב בשכ"ט עו"ד ויופחת לסך 30,000 ₪. יתר החיובים (שיעור הריבית וההצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות ואגרת המשפט), כפי שנקבעו בס' 18 לפסק דינו של בית משפט קמא, יעמדו על כנם.

 

המשיבה תשלם למערער את הוצאות הערעור בסך 15,000₪.

העירבון, ככל שהופקד, יוחזר למערער, באמצעות בא כוחו.

 

 

מזכירות בית המשפט תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ז סיוון תשע"ו, 03 יולי 2016, בהעדר הצדדים.

 

 

Picture 1

   

Picture 2

   

גילה כנפי שטייניץ, שופטת 

   

ד"ר יגאל מֶרזל, שופט

 

אריה רומנוב, שופט

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ