אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> לוי נ' המשרד לבטחון פנים - אגף רישוי כלי ירייה ואח'

לוי נ' המשרד לבטחון פנים - אגף רישוי כלי ירייה ואח'

תאריך פרסום : 04/09/2018 | גרסת הדפסה
עת"מ
בית משפט לעניינים מנהליים תל אביב - יפו
65923-03-18
15/08/2018
בפני סגן הנשיא:
שאול שוחט

- נגד -
העותר:
משה לוי
עו"ד יניב שגב
המשיבים:
1. משרד הפנים/האגף לרישוי כלי נשק
2. הממונה על ועדת ערר לפי חוק כלי ירייה
3. משטרת ישראל (יאל"כ)

עו"ד עדי מנע בן דוד - פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)
פסק דין
 

 

1.המשיב 1 ביטל את רישיונו של העותר לכלי ירייה ארגוני על פי "המלצת משטרת ישראל" – החלטה מיום 29.8.17.

 

2.ערר שהגיש העותר על ההחלטה הנ"ל למשיב 2 נדחה בהחלטה מיום 10.12.17.

 

הטעמים לדחיית הערר: הודעת הקצין הממונה במשטרה אליו הועבר הערר לתגובה, כי הוא חוזר על החלטת הדחייה בשל תיק פל"א שעניינו סיוע לביצוע עבירת קבלת דבר במרמה משנת 2017, שנסגר בעילה של 'חוסר ראיות מספיקות'.

 

בהודעת המשיב 2 נכתב, כי העותר נחקר ביחידה הארצית לחקירות הונאה בגין חשד שהוא ואדם אחר, חברו של העותר, הונו בצוותא את חברת השמירה בה עובד העותר ואת המשרד לביטחון פנים, במטרה להוציא רישיון נשק ארגוני לחבר. מעורבות העותר במעשה זה, הנמצא "בליבת העשייה עם כלי ירייה", תוך ניצול מעמדו ותפקידו בחברה, מגבירה את מסוכנותו להחזקת רישיון לנשיאת כלי ירייה, דבר שמטה את הכף לטובת האינטרס של שלום הציבור ולביטול רישיונו של העותר.

 

מכאן העתירה שלפנינו.

 

3.לטענת העותר, החלטתו של המשיב 2 חורגת ממתחם הסבירות שעה: שהעבירה המיוחסת לו אינה באה בגדר עבירת אלימות שיכולה לתייג אדם כמסוכן לציבור; תיק החקירה נגדו נסגר; אין לו כל עבר פלילי. לדבריו נתונים אלה מקבלים משנה חשיבות בנסיבות בהן מדובר באדם המחזיק בכלי ירייה ארגוני משנת 2006 וכל עיסוקו ופרנסתו תלויה ברישיון זה בוודאי שעה שאין מדובר בהחלטה הדוחה בקשה למתן רישיון נשק לראשונה אלא בהחלטה המבטלת, או המסרבת לחדש רישיון נשק כאמור. העותר מבקש את התערבות בית המשפט המנהלי בהחלטה שאינה אלא אימוץ המלצת הקצין הממונה ללא בחינה של הראיות עליהן נסמכת אותה המלצה ומבקש, כי רישיונו יוחזר לו.

 

 

4.בכתב התשובה טענו המשיבים, כי החלטת המשיב 2 מנומקת וסבירה עת העדיפה, בנסיבותיו של העותר, את האינטרס של שלום הציבור ובטחונו על פני האינטרס הפרטי שלו, תוך שהיא נותנת את המשקל הראוי להמלצת המשטרה לפיה נשיאת נשק על ידי העותר תסכן את שלום הציבור. בהקשר זה מפנים המשיבים לתיק החקירה הסגור ולחומר העולה מתוכו אותו הם הגישו לעיונו של בית המשפט. בנסיבות אלה, כך ב"כ המשיבים, עם שלילת רישיון הנשק, לא ניתן לטעון גם לפגיעה בזכותו של העותר לעסוק באבטחה חמושה (סעיף 51 לכתב התשובה).

 

דיון והכרעה

 

המתווה הנורמטיבי

 

כללי

 

5.שיטתנו המשפטית אינה מקנה בידיו של אדם זכות חוקתית אף לא זכות בכלל להחזיק ולשאת כלי ירייה (ר' בג"ץ 190/80 חיים בוחבוט נ' שר הפנים, פ"ד לה(2) 415). לפיכך, אדם המעוניין לשאת, להוביל או להחזיק כלי ירייה לשם עבודת אבטחה ושמירה חייב ברישיון ארגוני על פי חוק כלי הירייה, התשי"ט-1949 (ר' סעיף 4 ו-5(א) לחוק זה; להלן: "החוק").

 

6.הסמכות המנהלית להתיר רישיון כלי ירייה פרטי נתונה לפקיד רישוי כלי ירייה מכוח סעיף 11 לחוק כלי הירייה:

 

"רשות מוסמכת לעניין רישיונות לפי חוק זה היא –

(2)לצורך סעיפים 3 עד 10ד – פקיד רישוי על פי המלצת קצין משטרה בכיר, כהגדרתו בפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971, שהוסמך לכך בידי המפקח הכללי של המשטרה."

 

במסגרת סמכותו רשאי פקיד הרישוי, בכל מקרה נתון, לפי שיקול דעתו לתת רישיון או לסרב לתתו; לתת את הרישיון בתנאים ובהגבלות; לבטל רישיון תוך תקופת תוקפו (ר' סעיף 12 לחוק).

 

כל אימת שסורבה הבקשה, חלה חובה על פקיד הרישוי להודיע למבקש הרישיון בכתב את נימוקי הסירוב (ר' סעיף 2א לחוק לתיקון סדרי המנהל החלטות והנמקות), התשי"ט-1958; להלן: "חוק הנמקות") אלא אם גילוי הנימוקים עלול להביא לפגיעה בשלומו של אדם או בדרכי פעולה של המשטרה, שאז אין תחולה לחוק ההנמקות (סעיף 9(א), שם).

 

7.על החלטת פקיד הרישוי רשאי לערור, לפני הממונה, מי שראה עצמו נפגע מההחלטה. אם החלטת פקיד הרישוי התקבלה על פי המלצת קצין משטרה, יועבר הערר לתגובתו של קצין משטרה בכיר ולאחריו תינתן החלטת הממונה (סעיף 12(ג1)(1);(2) לחוק).

 

8.על החלטת הממונה, כרשות, ניתן להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים כאמור בסעיף 5(1) ופריט 11 לתוספת לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 (להלן: "חוק בתי משפט לעניינים מנהליים").

 

שיקול הדעת המנהלי ומידת התערבותו של בית המשפט המנהלי

 

9.אחת התכליות של החוק, היא לאזן בין האינטרס של הפרט להחזיק כלי ירייה, בראש ובראשונה לשם הגנה עצמית והבטחת ביטחונו, מקום שהוא עלול להימצא בסיכון, לבין האינטרס הציבורי לצמצם את מספר כלי הנשק, המוחזקים בידי אזרחים מן השורה (בג"ץ 190/80 חיים בוחבוט נ' שר הפנים, פ"ד לה(2) 415; עע"מ 389/13 קרינסקי נ' המשרד לביטחון פנים; 1.10.14). להגשמת תכלית זו נקבעה על ידי המשיב 1 מדיניות מרסנת, מדיניות השואפת לצמצם את כמות כלי הירייה המוחזקים בידי אזרחי המדינה, מדיניות אותה מצאה הפסיקה כראויה (בג"ץ 423/84 עזאם נ' שר הפנים, פ"ד לט(1) 337). ליישום מדיניות זו הקנה המחוקק מעמד בכורה לעמדת משטרת ישראל, כמי שאמונה על ייצוג השיקולים, בדבר הגנה על שלום הציבור וביטחונו. על מנת לגבש את עמדתה, עמדה אותה עליה להציג לפני הרשות המוסמכת והממונה, רשאית המשטרה, אף מחויבת, להסתמך בין היתר לא רק על הרשעות קודמות, אלא גם על הליכים פליליים תלויים ועומדים, תיקים סגורים, מידע הנלמד מתיקי חקירה תלויים ועומדים אף מידע מודיעיני וכיוצ"ב. נתונים אלה, הנמצאים בידי המשטרה, הינם בגדר "ראיות מנהליות" המשמשות בידה להערכת הסיכון. עם זאת, הצגת עמדתה של המשטרה, הנשענת כאמור על 'מכלול הראיות' אינה בגדר סוף פסוק מבחינתם של הרשות המוסמכת והממונה. לאלה מוקנה שיקול הדעת, והם "אינם עושי דברה של המשטרה, שהינה בגדר גורם ממליץ בלבד" (עת"מ (נצ') 57951-02-16 סעאידה נ' ועדת ערר לפי סעיף 12 לחוק כלי יריה-משרד הפנים; 23.5.16; עת"מ (נצ') 2741-04-15 ח'טיב נ' ועדת ערר לפי סעיף 12 לחוק לירייה משרד הפנים; 28.1.16).

 

מכאן אין לראות בהמלצת המשטרה תנאי בלעדיו אין למתן רישיון (קל וחומר לביטולו או לחידושו – ועל כך בהמשך). שיקול הדעת וסמכות האישור נתונה לרשות המוסמכת ולממונה, ואלה מחויבים לבחון את מכלול השיקולים ולהכריע – במגבלות הקיימות – בצד המשקל המכריע והמרכזי, שיש ליתן לעמדת המשטרה, בהחלטה להיעתר או לסרב לבקשה (עת"מ (נצ') 2741-04-15 ח'טיב נ' ועדת ערר לפי סעיף 12 לחוק לירייה משרד הפנים; 28.1.16).

 

הלכה זו פוסעת בתלם ההלכה הנודעת לפיה הרשות המנהלית אינה רשאית לאמץ עצה, אף אם זוהי המלצה של מומחה דגול בתחומו, ללא הפעלת שיקול הדעת שהוקנה לה על פי חוק, כאשר התייעצות מנהלית אינה באה במקום שיקול הדעת, שכן ההתייעצות היא בסיס או מרכיב בלבד בשיקול הדעת (בג"ץ 144/50 שייב נ' שר הבטחון, פ"ד ה 399, 406 (1951)). אמנם הרשות המנהלית חייבת לשקול את העצה אך לה שמורה הפעלת שיקול דעתה המנהלי עת הרשות תחליט אם ראוי לקבל את העצה או לדחותה (בג"ץ 9486/96 איילון ואח' נ' ועדת הרישום על-פי חוק הפסיכולוגים תשל"ז-1977 ואח', פ"ד נב(1) 166, 183 (1998)).

יתר על כן, הפסיקה אף הסבירה מהם הצעדים הנדרשים והמצופים מרשות מנהלית, שעליה הופקד שיקול הדעת על פי חוק, על מנת שהיא תפעיל את שיקול דעתה דה פקטו וכדבעי ולא מי שלא הוסמך לכך כהאי לישנא: "תהליך קבלת ההחלטה על-ידי מי שהוקנתה לו סמכות על-פי חוק מן הראוי שיהיה מורכב, בדרך כלל, ממספר שלבים בסיסיים חיוניים, אשר הם הביטוי המוחשי להפעלת הסמכות המשפטית תוך התייחסות לנושא מוגדר, ואלו הם: איסוף וסיכום הנתונים (לרבות חוות הדעת המקצועיות הנוגדות, אם ישנן כאלה), בדיקת המשמעויות של הנתונים (דבר הכולל, במקרה של תיזות חלופות, גם את בדיקת מעלותיהן ומגרעותיהן של התיזות הנוגדות) ולבסוף, סיכום ההחלטה המנומקת. תהליך כגון זה מבטיח, כי כל השיקולים הענייניים יובאו בחשבון, כי תיעשה בחינה הוגנת של כל טענה, וכי תגובש החלטה, אותה ניתן להעביר בשבט הביקורת המשפטית והציבורית.

(ב) כפי שצוין כבר לעיל, וכפי שרצוי לשוב ולהזכיר לשם הסרתו של כל ספק - לא ניתן לקבוע מתכונת שלמה ובלתי משתנה לבדיקתו של כל נושא, הבא לפני רשות, המתבקשת להפעיל סמכותה לפי החוק. הקווים הכלליים, שהותוו לעיל, אמנם ישימים לכל מקרה, אך מידתם של ההעמקה והפירוט משתנים לפי אופיו של העניין ולאור מכלול הנתונים שלו. ההקפדה על דרך ההפעלה של שיקול הדעת, קרי על דרך קבלת ההחלטה, המתוארת לעיל, על-ידי רשות שלטונית, המפעילה סמכות על-פי דין, חיונית לשם שמירה על קיומו של שלטון החוק המהותי: החובה לנקוט דרך פעולה, שתהיה כרוכה בשקילתם ובבחינתם העניינית של כל הנתונים הרלוואנטיים, ואשר לפיה הבדיקה של הנתונים הנוגעים לעניין קודמת להחלטה, היא הדרך ההוגנת להבטחת זכויותיו על-פי דין של הפרט, אשר לשם שמירה על ענייניו ולשם שירות צרכיו הוקנתה הסמכות" (בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 49 (1983)).

 

10.משהפעילו הרשות המוסמכת והממונה את שיקול הדעת שלהם והכריעו בבקשה, שיקול דעת זה ודרך הפעלתו נתונים לבחינה של בית המשפט המנהלי. בחינת שיקול הדעת המנהלי נעשית בהתאם לסמכויות ולסעדים לפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק (סעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים), בגדרם נבחנת החלטת הרשות - במסגרת חופש הבחינה המנהלי הנתון בידיה – האם חרגה היא ממתחם הסבירות אם לאו. בחינה הנעשית מחוץ למתחם הסבירות תיפסל על ידי בית המשפט. מתחם הסבירות עצמו נקבע על ידי בית המשפט, השואל את עצמו, מהו תחום השיקולים של רשות מנהלית סבירה בנסיבות הקונקרטיות של העניין שלפניו (בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421; להלן: "עניין דפי זהב").

 

11.על רקע המתווה הנורמטיבי האמור אבחן את נימוקי ההחלטה של הממונה בענייננו, נימוקים אותם פירטנו בסעיף 2 לעיל שהתבססו אך ורק על ההמלצה השלילית של הקצין הממונה, שניתנה על רקע העבירה שיוחסה לו באותו תיק שנסגר מחוסר ראיות.

 

תיק החקירה הסגור

 

12.משהוראת סעיף 11א לחוק המרשם הפלילי קובעת: "מידע על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין כאמור בסעיפים 59 ו-62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, מידע על סגירת תיק בהסדר לפי סימן א'1 בפרק ד' לאותו חוק וכן מידע על משפט שבו עוכבו ההליכים לפי סעיף 231 לאותו חוק, לא יימסר אלא לגופים המפורטים בתוספת השלישית." (הדגשה שלי ש' ש'; ראו בהקשר זה, להבדיל, הוראת סעיף 6 לחוק המרשם הפלילי המתירה מסירת מידע בדבר עבר פלילי של מבקש הרישיון למי שהוסמך על פי חיקוק לתת, לחדש או לבטל רישיון); משפקיד הרישוי והממונה, כהגדרתם בחוק כלי הירייה, אינם נמנים בתוספת השלישית. משכך, ובהתאם לסעיף 21 לחוק המרשם הפלילי הקובע, כי "בעל סמכות על פי דין הפועל בסמכותו לא יביא בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו לפי חוק זה", דומה כי המשטרה הייתה מנועה מלהביא לידיעת המשיבים 1 ו-2 את המידע בדבר התיק הסגור, ואלה היו מנועים מלסמוך את החלטותיהם על מידע זה. ונרחיב:

 

13.א.הפסיקה בנוגע לסעיף 11א לחוק המרשם הפלילי ידועה וברורה:

 

"המידע שסעיף 11א לחוק דן בו אכן מועבר למספר מצומצם של גופים המנויים בתוספת השלישית, ולצורכיהם בלבד, וכפי שכבר ציינו, אסורה עליהם העברת מידע זה, במישרין או בעקיפין, לגופים אחרים." (בג"ץ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד נ(5) 1, 9; ראו גם רע"פ 1021/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סג(3) 391, 404).

 

ובהקשר ישיר לענייננו:

 

"משטרת ישראל רשאית ואף מחויבת בנדון להסתמך, בין היתר, על הרשעות קודמות, הליכים פליליים תלויים ועומדים, תיקים סגורים, אינפורמציה הנלמדת מתיקי חקירה תלויים ועומדים, וכן מידע מודיעיני וכיוצא באלה. לעומת המשטרה, פקיד הרישוי וועדת הערר, אינם מוסמכים לעיין בכל הרישומים עליהן נסמכת המשטרה בהמלצתה, כגון תיקים סגורים, תיקים תלויים ועומדים וכן מידע מודיעיני (ראו: חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, תשמ"א-1981)" (עת"מ (נצ') 57951-02-16 סעאידה נ' ועדת ערר לפי סעיף 12 לחוק כלי יריה-משרד הפנים; 23.5.16, פסקה 14 לפסק הדין; ראו גם עת"מ (נצ') 15925-01-12 הייב דיאב עומר נ' פקיד רישוי כלי יריה - משרד הפנים; 26.3.12).

 

ב.כתוצאה מכך, אין אפשרות לגורם המנהלי, להתחקות "על אמת" באשר לטיב המלצת המשטרה והמשקל הסגולי שיש לייחס לה, לרבות בחינתן של כלל הראיות המנהליות, אשר עמדו בבסיס ההמלצה. חוסר האפשרות האמור מתעצם נוכח מעמד הבכורה שהעניק המחוקק לעמדת המשטרה, כמי שאמונה על השיקולים הרלבנטיים במתן המלצתו – הגנה על שלום הציבור וביטחונו.

 

14.אינני יכול לקבוע, מלשון החלטת הממונה, אם המשיב 2 (אף המשיב 1) נחשפו לקיומן של הראיות המנהליות בתיק הסגור, ביניהם עדויות של החשודים – העותר וחברו – ועדים – בעל חברת השמירה, המעסיק את העותר, מנהלה ומנהל מחסן הנשק של חברת השמירה. מהחלטת הממונה נושא העתירה עולה, כי הממונה סמך החלטתו על המלצת הקצין לפיה קיים בעניינו של העותר: "תיק פל"א 17/157657 של יאח"ה, בעבירה של קבלת דבר במרמה, אשר נסגר מחוסר ראיות. העורר נחקר ביחידה הארצית לחקירות הונאה בגין החשד שהעורר ואדם אחר שהינו חברו של העורר הונו בצוותא את חברת השמירה בה העורר עובד ואת משרד הבט"פ, במטרה להוצאת רישיון נשק אירגוני לחברם. העורר שהיה מנהל בחברת שמירה ארקס ניהול ואחזקות בע"מ ניצל את מעמדו ותפקידו בחברה, חימש אדם שהינו חברו האישי בכלי ירייה ארגוני שלא עבד ולא היה אמור לעבוד כלל באבטחה..." אף צוין, כי הדבר נעשה "לאחר עיון בחומר שהוצג לפנינו...", הגם שלא הובהר אם החומר שנמצא בתיק הסגור אכן הוצג לפניהם במלואו, והם בחנו ושקלו את עוצמתו טרם החלטתם. ברם, בדיון בעתירה השיבה ב"כ המשיבים, כי "תיק החקירה הוצג בפני הממונה....מה שעבר זה המלצה של קצין משטרה שבוחן את התיק ביחד עם עדויות מהתיק. במקרה זה העדות של העותר נמסרה וכמובן פראפרזה של התיק עצמו, מה היה, מי נחקר, מה עלה מהעדויות ובסופו של דבר מסקנה של קצין משטרה בכיר." בהגינותה הוסיפה "אינני יודעת אם נכונות הפראפרזה נבחנה על ידי הממונה אל מול העדויות השונות" (עמ' 3 לפרוט' הדיון מיום 10.7.18 ש' 28-24; הדגשה שלי ש' ש').

 

15.צא ולמד, המשיב 2 (אף המשיב 1) לא בחנו באורח עצמאי את העדויות בתיק החקירה. הם קיבלו תמצית מקצין המשטרה הבכיר והחליטו לאמץ את המלצתו, בהנחה שהתמצית נכונה ומשקפת את המציאות.

 

פרקטיקה זו בעייתית משהו. הפעלת שיקול דעת בכלל, ועל ידי רשות מינהלית בפרט, אמורה להיעשות באופן עצמאי על סמך מכלול הנתונים המונחים לפניה. לא כך המצב בענייננו שעה שכל מה שיש לפני הרשות זה תמצית של קצין המשטרה הבכיר. הפרקטיקה המתוארת לעיל הופכת, לטעמי, את בית המשפט לרשות עצמה, כמי שנחשף, לראשונה למידע בתיק הסגור ובית המשפט הוא שמפעיל את שיקול הדעת, מה שלא נעשה באמת על ידי הרשות. אם דעתי תישמע, ייתכן שיש מקום לשקול להוסיף את המשיב 2 לתוספת השלישית של סעיף 11א לחוק המרשם הפלילי.

 

בנסיבות אלה, עיינתי בעדויות שנאספו במסגרת תיק החקירה. אבהיר, אין בדעתי לנתח כל אחת ואחת מהן בפני עצמה אלא לבחון אותן כמכלול שיש בו כדי לבסס את המסוכנות הנשקפת שיש בה כדי להצדיק את ההחלטה נושא העתירה תוך מתן משקל כמובן להמלצת הקצין הממונה, והכל על רקע שיקולים נוספים אותם יש לשקול בהתייחס לנסיבות כל מקרה ומקרה במתן החלטה בסוגיה שלפנינו.

 

16.לאחר עיון מעמיק בחומר הראיות שבתיק הסגור, באתי לידי מסקנה, כי הפרקטיקה של קבלת עובדים לחברה בחברת אבטחה כממלאי מקום, "סותמי חורים", הייתה מקובלת. העותר פעל במסגרת פרקטיקה זו והפנה את האחר, חבר שלו, למנהל מחסן הנשק. זה ראיין את האחר, ביצע את הבדיקות הנדרשות וחימש את האחר. אין מחלוקת שלאחר היה רישיון לנשק ארגוני בתוקף. האחר אף עמד בדרישות למטווח ולחידוש הרישיון מדי פעם. החימוש של האחר נעשה באופן עצמאי על ידי מנהל מחסן הנשק ומעורבותו של העותר הסתכמה בהפניית האחר למנהל. המשיבים נסמכים על מסכת עובדות שמעוררות תמיהה: האחר הוא אדם עשיר ומה לו ולעבודה באבטחה מחומשת; במהלך התקופה בה היה כלי הנשק ברשותו לא זומן לעבודה כממלא מקום. האם יש בתמיהות אלה, שלא היה בהן כדי לבסס חשד עד כדי הגשת כתב אישום, כדי לקבוע מסוכנות של העותר ולשלום הציבור בנסיבותיו הוא? בהינתן השיקולים הנוספים עליהם אעמוד להלן, סבורני, כי עוצמתן של אלה אין בהן כדי לבסס את החשש האמור:

 

  • העותר מחזיק ברישיון לנשק ארגוני מאז שנת 2006.

  • לעותר אין עבר פלילי ועד לאירוע נושא העתירה לא דבק בו רבב.

  • העותר עובד בתחום האבטחה מאז שנת 1996 (ללא נשק) עוד קודם גיוסו לשירות סדיר ועד היום.

  • זהו מקום פרנסתו היחיד.

  • מאז שנת 2015 עובד העותר בחברות אבטחה, כשהוא חמוש, לאחר שעמד בדרישות החוק והצווים, תוך הקפדה על חידוש הרישיון כדין.

     

    משכך, אין אנו עוסקים בהחלטה הדוחה בקשה לקבלת רישיון לשאת כלי ירייה. עניין לנו בהחלטה המסרבת לחדש רישיון למי שמחזיק בנשק במשך למעלה מ-10 שנים.

     

    על ההבחנה האמורה ועל שינוי נקודת האיזון בגינה עמד בית המשפט העליון בבג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, פ"ד לו(ו) 317 (להלן: "עניין שללם"), כפי שצוטט בעניין אחר:

     

    "ההלכה הפסוקה כפי שנתגבשה בבג"צ 799/80 שללם (לעיל) מורה, כי 'לא הרי אי-מתן רישיון כהרי אי-חידושו של רישיון, ולא הרי שני אלה כהרי ביטולו של רישיון" (עמ' 327). במקרה שרשות הרישוי מבקשת ליטול מאדם רישיון נשק שכבר ניתן לו, בשל חשדות בדבר התנהגות אלימה של אותו אדם, נדרש כי תמצאנה בנדון, לאחר חקירה ודרישה, 'ראיות משכנעות' (לעיל, בעמ' 328; וכן ראו: בג"צ 66/65, זלצברג נ' המפקח הכללי של המשטרה, פ"ד יט(4) 310). עוד נפסק, כי 'האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד, המצביע על סיכון ניכר, רק הוא יכריע את הכף', וכי 'משניתן הרישיון, רק אירוע היוצר סיכון מיוחד מצדיק ביטול הרישיון, וזאת רק כאשר התרחשותו של אירוע זה מוכחת באופן משכנע, בלא להותיר ספקות סבירים' (שללם, לעיל, בעמ' 329). בנוסף קבעה הפסיקה, כי אמנם מעורבות בעבירת אלימות יוצרת חשש, כי מבקש רישיון הנשק עלול להשתמש בנשק שניתן לו שלא כדין, ואולם 'שונה הדבר, אם הרישיון להחזקת נשק כבר ניתן, עברו שנים ולא התגלה כל חשש לשימוש שלא כדין בנשק" (לעיל, בעמ' 330)." (הדגשה שלי ש' ש'). ר' גם עע"מ 389/13 קרינסקי נ' המשרד לביטחון פנים; 1.10.14: "גם החלטה להימנע מחידוש רישיון מצריכה זהירות יתרה מצד הרשות כמות זו שנדרשת בביטול רישיון".

     

  • המשיבים לא פעלו להחרמת רישיונו של העותר עת נחקר בתחנת המשטרה (ביום 12.4.17) בגין העבירה נושא התיק הסגור אלא חיכו עד שהוא יפנה למשיב 1 לשם חידוש רישיונו לנשק ארגוני. האם המסוכנות נולדה רק עת התבקש חידוש הרישיון?

     

    על רקע הנימוקים שפורטו לעיל, סבור אני, כי אין במכלול הראיות בתיק הסגור כדי להוות משקל ראייתי נכבד, המצביע על "סיכון ניכר" שיש בו כדי להצדיק אי-חידוש רישיונו של העותר ולשלול את מקור פרנסתו היחיד מזה שנים רבות.

     

    17.אכן, כלל ידוע הוא שאין בידי אדם זכות קנויה להחזיק בנשק (בג"ץ 423/84 עזאם נ' שר הפנים, פ"ד לט(1) 337, 339 (1985)), ואולם תכלית ביטול רישיון להחזקת נשק איננה "ענישה" מוקדמת בגין חשד לביצוע מעשה פלילי כלשהו (עת"מ (י-ם) 12670-05-16 פלוני נ' הממונה לפי חוק כלי הירייה, פסקה 12 לפסק דינה של השופטת נאוה בן אור (פורסם בנבו, 29.11.2016)). זכותו של העותר שהרשות המוסמכת והממונה ישקלו את האינטרסים הצריכים לעניין ויאזנו ביניהם כדבעי תוך מתן משקל ראוי (עניין דפי זהב, בעמ' 445). טענת ב"כ המשיבים בכתב התשובה, כי "כאמור, נשיאת נשק איננה זכות קנויה כך שבשלילתה לא ניתן כלל לטעון לפגיעה בזכות יסוד כלשהי, לרבות הזכות לחופש העיסוק, כפי שטען העותר בסעיפים 23-20 לעתירה זו." (סעיף 51 לכתב התשובה מטעם המשיבים) מלמדת על כך שהממונה, כמו גם ב"כ המשיבים, לא סברו, כי היה על הממונה לשקול, בין היתר, גם את זכותו של העותר להמשיך ולעסוק בעבודת אבטחה חמושה, המהווה את מקור פרנסתו הבלעדי במשך כ-10 שנים כאמור, כאשר רישיון הנשק הארגוני משמש אותו לעבודתו בחברת השמירה ותו לא. על כן, משהמשיבים לא שקלו את זכותו של העותר לעסוק בתחום האבטחה החמושה וכן את אישיותו - העותר בן 36, סיים שירות צבאי מלא בחיל הים במסגרתו נשא נשק ומשרת במילואים עם נשק שניתן לו על ידי צה"ל (ר' סעיף 1 לעתירה) - ונתנו משקל ראייתי לא פרופורציונאלי לעדויות שנאספו במסגרת תיק החקירה הסגור, החלטתם איננה עומדת במבחן הסבירות כך שיש להורות על ביטולה (בג"ץ 156/75 דקה נ' שר התחבורה, פ"ד ל(2) 94, 105 (1976)), כשמדובר בביטול רישיון שכבר ניתן לעותר כאמור.

     

    אכיפה בררנית

     

    18.למעלה מן הצורך, אדרש לטענת האכיפה הבררנית שהועלתה על ידי העותר בעתירה (סעיפים 53-39 לעתירה) וכן במהלך הדיון (עמ' 4 לפרוט' הדיון ש' 19-8).

     

    כלל ידוע הוא, כי רשות הפועלת מתוקף סמכותה מחויבת לפעול באופן שוויוני "במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא." (בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 305 (1999) (להלן: "עניין זקין"); ההדגשה שלי ש' ש'). בית המשפט העליון בעניין זקין הדגים את התקיימות עילת האכיפה הבררנית שעה שהאכיפה בוצעה על בסיס שיקול דומיננטי של דת, לאום, מין, עוינות אישית או יריבות פוליטית בעת קבלת ההחלטה לאכוף את החוק על ידי הרשות, ומכאן שאכיפת החוק באופן שכזה נוגדת באופן מובהק את עיקרון השוויון בפני החוק (שם).

    בענייננו, העותר טען לאכיפה בררנית על סמך החלטתה של המשטרה לחקור את שני מנהלי החברה ומנהל מחסן הנשק שלה כעדים, ולא באזהרה, ושלא לחקור שלושה מעובדי החברה, שאף הם משמשים ככוננים לאתר כזה או אחר, המאובטח על ידי החברה, אך לא ידוע אם הם עבדו בפועל במהלך תקופת עבודתם בחברה. התנהלות זו הייתה בעייתית נוכח העובדה שהיות העובדים כוננים הובילה למצב שבו הם החזיקו נשקים בבתיהם למשך זמן ממושך ללא בקרה ראויה אחר שימוש בנשקים שלא לצורך עבודתם השוטפת בתחום האבטחה החמושה. ב"כ המשיבים אף הכירה בהתנהלותם הבעייתית של מנהלי החברה (עמ' 5 לפרוט' הדיון ש' 10-8). על אף כל זאת, לשם הוכחת טענת האכיפה הבררנית, על הטוען להפריך את חזקת התקינות המנהלית העומדת לזכות הרשות, המניחה, כי הרשות פעלה מתוך שיקולים עניינים גרידא (שם, בעמ' 307). הדרך להפרכת חזקת התקינות המנהלית כרוכה בהגעתו של בית המשפט למסקנה, כי בנסיבות העניין ההחלטה להאשים את העותר ושלא להאשים את פלוני ואלמוני (בהיקש לענייננו – לסרב לחידוש רישיונו שלו ולא לאחרים) חרגה ממתחם הסבירות (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 815-814 (2005)). כידוע, בית המשפט המנהלי לא יתערב בסדרי עדיפויותיה של המשטרה בדבר אופן הפעלת סמכותה לשם אכיפת החוק אלא רק מקום שבו הוכח, כי "התנערות מלאה או הימנעות בלתי-סבירה מאכיפת החוק, או כאשר סדרי העדיפויות שגיבשה הרשות לצורך האכיפה נגועים בפגם של אי סבירות קיצוני, או בפגם אחר הפוגם בחוקיותם." (בג"ץ 1161/06 תנועת "אנחנו על המפה" נ' שר הבטחון, פסקה 10 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (פורסם בנבו, 14.10.2007); ההדגשה שלי ש' ש'). סבורני, אפוא, כי העותר לא עמד בנטל הפרכת חזקת התקינות המנהלית בהקשר זה.

     

    סוף דבר

     

    19.לאחר שבחנתי את הראיות הנוגעות לעניינו של העותר באתי לידי מסקנה, כי משקלן אינו יוצר את אותו סיכון של ממש המקים אינטרס ציבורי מיוחד לאי-חידושו של הרישיון.

     

    העתירה מתקבלת. על המשיבים לחדש את רישיונו של העותר לשאת נשק.

     

    המשיבים ישלמו לעותר את הוצאות העתירה ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.

     

     

    ניתן היום, ד' אלול תשע"ח, 15 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

    שאול שוחט, שופט,

    סגן הנשיא

     

     

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ