1.עניינה של החלטה זו – שאלת פסיקת הוצאות העותרת בהליך זה.
בתמצית, העתירה דנא יוצאת כנגד החלטת ועדת המכרזים של המשיבה – חברת נמל אשדוד בע"מ( להלן: "נמל אשדוד" או "המשיבה) בה נקבע, כי במכרז הנוגע לרכישת כלל המערך הביטוחי של נמל אשדוד, לא יוכלו להשתתף חברות ביטוח ישראליות; וכי יוכלו להשתתף במכרז רק 3 ברוקרים בינלאומיים ששמם ננקב בהחלטת ועדת המכרזים.
2.העותרת טענה, כי החלטת ועדת המכרזים אשר למעשה הגבילה את ההשתתפות במכרז למציעים בודדים תוך שנמנע מחברות ביטוח ישראליות, ובכלל זה העותרת, להשתתף במכרז, אינה יכולה לעמוד.
3. נוכח כך ביקשה העותרת להורות על ביטול המכרז, בשל כך שלא הייתה כל עילה עניינית לקבוע שחברות ביטוח ישראליות לא יוכלו להשתתף במכרז; כי יקבע שהחלטת ועדת המכרזים להעדיף ברוקרים בינלאומיים נעדרת בסיס; וכי אופן פרסום המכרז והגבלת המשתתפים בו לוקה בפגמים רבים, במיוחד מקום בו העותרת במשך שנים עורכת ביטוח למשיבה באופן ראוי.
4.לאחר הגשת העתירה התקיימו שני דיונים בבית המשפט (בצו הביניים יחד עם העתירה גופה). בסיום הדיון השני הגיעו הצדדים, בהמלצת בית המשפט, להסכמה, לפיה העתירה תתקבל והחלטות וועדות המכרזים נשוא העתירה יבוטלו. עוד הוסכם, כי לא היה מקום להגביל את ההשתתפות במכרז לברוקרים בינלאומיים בלבד, וכי יש לאפשר לעותרת וכן לחברות הביטוח הישראליות להשתתף במכרז החדש שיפורסם, תחת המכרז הקודם - הסכמות אשר קיבלו תוקף של פסק דין (ראה פרוטוקול הדיון בעמ' 20 שורות 11 ואילך).
באשר לשאלת הוצאות ההליך הוסכם, כי הצדדים יגישו טיעוניהם בכתב בעניין זה ולאורם תינתן החלטה.
5.העותרת טענה, כי על בית המשפט לחייב את המשיבה בהוצאות הריאליות של העותרת, לרבות שכר טרחת עורכי דינה, וזאת בהתאם לכלל המנחה לפיו בעל דין שזכה במשפט לא יישא בהוצאות שנאלץ להוציא בגינו.
העותרת הטעימה, כי ניהול ההליך המשפטי היה כרוך בעמל רב וכלל את הגשת העתירה, בקשות ביניים, הגשת עיקרי טיעון לדיון הראשון ולדיון השני, הגשת חוות דעת מומחה, השתתפות בדיונים בבית המשפט ובישיבות פנימיות עם נושאי משרה מהעותרת, ופגישות עם יועצים משפטיים חיצוניים. כמו כן טוענת העותרת כי שולם סך של 20,000 ₪ למומחה לשם מתן חוות דעת במסגרת ההליך וכן אגרת משפט, שליחויות והוצאות אש"ל, ומכאן מכלול הוצאותיה של העותרת עומד לדבריה על סך של 261,629 ₪.
עוד הדגישה העותרת, כי המשיבה אילצה את העותרת להגיש את העתירה, כאשר היה ביכולתה למנוע את ניהול הליך זה, אם היא הייתה מתנהלת בהתאם לדין, ומתייחסת לפניות המוקדמות העותרת. לכן על פי ההלכה הפסוקה זכאית העותרת, כי יפסקו עבורה ההוצאות הריאליות. פסיקת הוצאות אף תכוון את התנהגות בעלי הדין בעתיד, כך שהמשיבה תמנע מקבלת החלטות בניגוד לדין, ואף עותרים אחרים לא יחששו מלהגיש עתירות מסוג זה שעלותן גבוהה.
6.מנגד טענה המשיבה, כי אין לחייבה בהוצאות, הן לנוכח העובדה שבמדובר בפסק דין שניתן בהסכמה, והן נוכח פגמים בהתנהלותה של העותרת. המשיבה סבורה, כי העותרת אינה זכאית לתשלום הוצאות כלל וטוענת, כי כל מטרתה של העותרת בבקשת סכום מופרז בגין ההוצאות היא להסיט את הדיון מעצם שאלת חיוב ההוצאות.
המשיבה הטעימה, כי בבסיס הסכמתה לקבלת העתירה ומתן פסק הדין כאמור, עמדה העובדה שכמעט כל הביטוחים של המשיבה נעשו על ידי העותרת, ועל כן המשיבה חששה כי התארכות ההליכים תביא לפקיעתם של הביטוחים.
עוד נטען, כי בית המשפט הבהיר לעותרת במהלך הדיון, כי יש לקחת בחשבון בסוגיית פסיקת ההוצאות, את העובדה שפסק הדין ניתן בהסכמה, בעוד שמטיעוניה של העותרת נראה, כי לא נלקחה בחשבון כלל עובדה זו. כאשר מדובר בפסק דין הניתן בהסכמה, כל צד לוקח בחשבון כי יישא בהוצאותיו. ההלכה הרווחת הינה שבית המשפט מתחשב בעובדה שהדיון התייתר ובכך שלא היה צורך בכתיבת פסק דין, ולכן גם כאשר צד אינו מוותר על הוצאות, בתי המשפט אינם נוהגים לחייב בהוצאות. עוד נטען, כי גם במקרים בהם בית המשפט מחליט בכל זאת להטיל הוצאות, בדרך כלל מדובר בסכום נמוך וסמלי (פחות מעשירית מדרישת העותרת). פסיקת הוצאות גבוהות כאשר מדובר בפסק דין שניתן בהסכמה, שומטת את הקרקע תחת ההיגיון של קבלת פסק דין בהסכמה.
לשיטת המשיבה, היו אף פגמים בהתנהלות העותרת אשר נהגה בחוסר תום לב וגרמה לסרבול והימשכות ההליכים. בהיעדר צירוף משיבים רלוונטיים – הברוקרים הבינלאומיים; העדר צירוף ראיות רלוונטיות; הגשת בקשות שלא כדין ומבלי להמציאן; צירוף חוות דעת נגדית מטעם העותרת ללא היתר או ביסוס משפטי; והגשת בקשות ללא תצהיר וטענות שהוספו שלא נתמכו בתצהיר.
מעבר לכך, גם לו היה מקום לשקול פסיקת הוצאות, הרי ההוצאות שנדרשו על ידי העותרת הינן בלתי סבירות ואף קיימות כפילויות, סתירות והיעדר רלוונטיות בפירוט ההוצאות שהציגה העותרת. היקף השעות, פירוט ההוצאות והסכומים אינם רלוונטיים להליך, אינם מתיישבים עם הנסיבות ואינם סבירים (המשיבה הציגה דוגמאות אשר לעמדתה מוכיחות זאת). עוד טענה המשיבה, כי מחיר עלות שכר טרחה הינו גבוה מן המקובל בשוק כאשר לפחות שליש מן השעות מוטלות בספק; וכי לא צורף הסכם שכר הטרחה ולא צורפו אסמכתאות לרכיבי התשלום שנטענו. עוד טענה המשיבה, כי כבר בדיון הראשון היא ביקשה להחזיר את הדיון לוועדת המכרזים אך בקשתה נדחתה, ועל כן אין לומר שהתבצרה בעמדתה, כפי שטענה העותרת.
דיון והכרעה