עת"מ 36599-10-15 ABDELBASHIR נ' משרד הפנים

הרקע לעתירה ותמצית פסק הדין:

בפני עתירה המופנית נגד החלטת המשיבה שהורתה לעותר להתייצב במרכז השהייה במתקן "חולות" וזאת בהתאם להוראות סעיף 32ד'(א) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד – 1954 (להלן: "החוק למניעת הסתננות"). ביחד עם העתירה הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני שיעכב את השמתו של העותר במתקן חולות עד לבירור העתירה.

העותר, נתין סודן, הסתנן ארצה דרך סיני בשנת 2011. לאחר שהסתנן לישראל נעצר על ידי כוחות הביטחון, תושאל על ידי ממונה ביקורת הגבולות והסביר את הנסיבות האישיות שגרמו לו לצאת מארצו. העותר שוחרר ממשמורת מכוח ההגנה הקולקטיבית של מדיניות אי ההרחקה, זאת עד שנמסר לו זימון לשימוע במשרדי המשיבה, זאת לפני הוצאת הוראת שהייה במתקן "חולות". בתום השימוע הורה הממונה על ביקורת הגבולות על הוצאת הוראת שהייה במתקן "חולות" בעניינו של העותר למשך 12 חודש. נגד הוראה זו הוגשה העתירה שבנדון.

יצוין כי במחוז השיפוט של חיפה טרם הוקם בית דין לעררים על החלטות מסוג זה. בית דין לעררים פועל מזה זמן במחוזות ירושלים, תל אביב, המרכז והדרום. במחוז חיפה ובמחוז הצפון טרם הוקם בית דין. מאחר שלא הוקם בית דין לעררים, מוגשות עתירות נגד החלטות המשיבה ישירות לבית המשפט לעניינים מנהליים, כאשר האגרה שיש לשלם בעת הגשת העתירה לבית המשפט הינה גבוהה בהרבה מהאגרה שיש לשלם בהגשת ערר לבית הדין לעררים. על כן, הוריתי כי על העותר לשלם את הסכום הזהה לאגרה המשולמת על ידי עוררים שפונים לבית הדין לעררים, זאת בשל השוני בין ההליך שיש לנקוט במחוז חיפה ובין מחוזות אחרים שבהם הוקמו בתי דין לעררים.

עוד יצוין כבר עתה כי לאחר ששמעתי את טענות הצדדים לעניין הסעד הזמני המבוקש ובחנתי את כתבי הטענות הגעתי לכלל דעה כי בכל הנוגע לעותר שבפני יש מקום להפעיל את סמכותי בהתאם לתקנה 7(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א - 2000 ולהורות כי דין עתירתו להידחות מהטעם שעל פניה, העתירה אינה מגלה עילה להתערבות בית המשפט. אני קובע כי לא נפל בהחלטת המשיבה בעניינו של העותר כל פגם המצדיק התערבות ויש לדחות עתירתו.

טענות הצדדים:

העותר טוען כי ההחלטה בעניינו אינה מנומקת והינה בלתי סבירה. נטען כי נפל פגם בהחלטה מאחר ולעותר נערך שימוע לא הוגן, במסגרתו הסביר העותר את נסיבותיו האישיות אשר גרמו לו לצאת מארצו אולם הממונה לא שמע בלב פתוח ונפש חפצה ולא התייחס לטענות העותר בטרם נתן החלטתו. נטען כי התשאול שנערך לעותר היה למראית עין ובכדי לצאת ידי חובה ולא היה בלב שלם ונפש חפצה, אחרת ההחלטה הייתה שונה. עוד נטען כי יש להורות למשיבה לבדוק את בקשתו של העותר למקלט. כן נטען כי העותר עובד במלון בתל אביב והוראת השהייה תפגע בפרנסתו ובענף המלונאות שבו אין התעניינות מצדם של אזרחים ישראליים. נטען כי מרכז חייו של העותר בישראל, כי לא היה מעורב בפלילים ואינו מהווה סיכון לשלום הציבור וביטחון המדינה.

המשיבה טוענת כי יש לדחות את העתירה על הסף. כמו כן טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות אף לגופו של עניין, שכן לטענתה לא נפל כל פגם מנהלי או אחר בהחלטת המשיבה והעותר לא הצביע על עילה להתערבות בית המשפט בהחלטה בעטיה הוגשה העתירה. נטען כי משנערך לעותר שימוע טרם הוצאת הוראת השהייה, משלא העלה כל טענה שיש בה כדי להוכיח כי אינו עומד בקריטריונים שנקבעו לשם שהייה במרכז השהייה, ובשים לב לכך שחוקתיות החוק אושרה על ידי בג"ץ בעניין דסטה (בג"ץ 8665/14 טשומה נגה דסטה נ' הכנסת (פסק דין מיום 11.8.15), יש לדחות את העתירה.

באשר לטענות העותר נגד הוראת השהייה שהוצאה בעניינו טוענת המשיבה כי בכל הנוגע לסעיף 30א' לחוק למניעת הסתננות קבע ביהמ"ש העליון בבג"ץ דסטה כי הוראת החוק המורה על החזקה במשמורת של מסתננים לתקופה של עד 3 חודשים הינה חוקתית. באשר להוראות פרק ד' לחוק, המקנות סמכות להורות למסתנן לשהות במרכז השהייה חולות, קבע ביהמ"ש העליון כי הוראות פרק ד' צולחות את הביקורת החוקתית, פרט לסעיפים 32ד(א) ו-32כ"א, הקובעים כי התקופה המרבית להחזקה במרכז השהייה למסתננים היא 20 חודשים, דינם בטלות. זאת בשל כך שתקופה זו אינה מידתית. הכרזת הבטלות של סעיפים 32ד(א) ו-32כ"א הושעתה לתקופה של חצי שנה כאשר במשך תקופה זו תעמוד התקופה המרבית להחזקה במרכז השהייה עד ל-12 חודשים. נטען כי בהמשך לפסק הדין מסתננים אשר שהו במרכז השהייה ביום מתן פסק הדין 12 חודשים או יותר שוחררו ממנו עד לתום 15 ימים מיום מתן פסק הדין (עד ליום 26.8.15). המשיבה טוענת כי על פי פסיקת ביהמ"ש העליון הוראות החוק צולחות את הביקורת החוקתית (למעט הסעיפים המתייחסים למשך תקופת השהייה) ומשכך יש לדחות טענות לעניין חוקתיות הוראות החוק החדש. לגופו של עניין נטען כי ההחלטה ליתן לעותר הוראת שהייה ניתנה כדין וכי דין העתירה להידחות.

עוד טוענת המשיבה כי האינטרס הציבורי העומד בהקמת המרכז ובשימוש בו הוכר בפסיקת העליון כצולח את אמות המידה החוקתיות, למעט ההוראות הקובעות את משך השהייה לתקופה של 20 חודשים, ואין לעכב את יישום החוק תוך פגיעה משמעותית באינטרס הציבורי. נטען כי העותר לא הצביע על נזק או נסיבות מיוחדות שיש בהם כדי להצדיק הקפאת שהייתו במרכז השהייה, שהינו מרכז פתוח, והעדפת האינטרס שלו על פני האינטרס הציבורי.