טראד נ' ישראל ואח'

זו בקשת המשיבים 5-6 למתן צו ביניים שיעכב את חלוקת המגרשים עד להכרעה בעתירה, בטענה שהמשיבה 1 הודיעה להם על בדיקה חוזרת של הצעתם ועל פסילתה. לטענת המשיבים 5-6, הגישו השגה על פסילת הצעתם והם ממתינים להחלטה. עוד הם טוענים שהסיבה לפסילת הצעתם היא לחצים שהופעלו על ידי ראש העיריה. מצד שני, כך נטען, העתירה לא כללה טענה נגדם בדבר מספר הצעותיהם אלא רק בענין היותם בני המקום. על כן, ביקשו צו ביניים שימנע חלוקת המגרשים ביום 4.2.18, הוא יום הדיון בעתירה, על מנת שלא לפגוע בזכותם.

המשיבה 2 הגישה כי אישור התושבות של משיבים 5-6 הושג בתחבולה ובדרכים לא ישרות, כפי שטענה בתשובתה.

העותר השיב שמכיוון שהוא היה במעמד של ממתין (1), הרי עם פסילת הצעתם של המשיבים 6-5, הוא עולה בגורל בבחירת מגרש, ומתייתר הצורך בדיון בעתירה. הוא הציע לדחות את הדיון בעתירה על מנת לדון בכל ההתפתחויות.

המשיבים 4-3 טענו שהגשת השגה על החלטת המשיבה 1 אינה אמורה לעכב את המשך חלוקת המגרשים, ללא תלות בתוצאות ההשגה. לטענתם, המשיבים 6-5 מבקשים בפועל להפוך את מעמדם המשפטי ממשיבים למבקשים, ומשיבים 4-3 אינם אמורים לסבול מעיכוב החלוקה בפעם השנייה, ודי להם מה שספגו עד כה. גם הם הציעו לדחות את הדיון בתיק כדי שיהיה מספיק זמן לעותר ולמשיבים 5-4 לכלכל את צעדיהם, תוך שהם מתנגדים לבקשת המשיבים 6-5 לצו ביניים.

המשיבה 1 טענה שיש להסיר מעל הפרק את הבקשה, על הסף, שכן ניתנה החלטה בהשגת המשיבים 6-5, והם מיצו את ההליך, ופתוחה בפניהם הדרך להביא את עניינם לביקורת שיפוטית. המשיבה 1 הפנתה לבג"צ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח (3) 573. כבר עתה אציין, שאין קשר בין פסק דין זה לבין העניין הנדון בפניי.

לגופו של עניין טענה המשיבה 1, כי בעקבות פנייה ממבקר המדינה, שבה ובחנה את הצעות המשיבים 6-5, ופסלה אותן על רקע ההוראה שלפיה בני זוג המגישים יותר מהצעה אחת יש לראות את כל הצעותיהם כפסולות. המשיבים 6-5 טענו שהגישו רק הצעה אחת, ואינם יודעים מי הגיש את ההצעות האחרות ואת ההמחאות הבנקאיות שצורפו אליהן. המשיבה 1 עומדת על דעתה שמדובר בשלוש הצעות. לטענתה, מכיוון שהמשיבים 6-5 לא הגישו עתירה, לא הניחו יסוד דיוני ומהותי לקבלת סעד לטובתם, לא קבוע ולא זמני. מנגד, קם לזוכים אינטרס הסתמכות, וכל עיכוב נוסף בהליך יסב להם נזקים.

אני דוחה את הטענה, כאילו משיבים אינם יכולים לבקש צו ביניים, אלא רק עותרים. על פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט, לכל בית משפט הדן בעניין אזרחי יש סמכות לתת כל סעד שייראה נכון בנסיבות שלפניו. בבית המשפט האזרחי פורשה סמכות זו כמקנה אפשרות לבית המשפט ליתן סעד זמני לטובת הנתבע במקרה מתאים (ע"א 86/62 עולי טהרן נ' ועד בית הכנסת, פ"ד טז 1769; ע"א 425/69 פוטרמילק נ' פלד, פ"ד כג (2) 387; רע"א 3388/99 אבנר שלום נ' בנק מרכנתיל (ניתן 3.11.99)). בין אם בית המשפט לעניינים מנהליים הוא בית משפט אזרחי, ובין אם לאו, סעיף 9 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים קובע סמכות כללית לבית המשפט לעניינים מנהליים ליתן צו ביניים, מבלי לקבוע שיש לתת צו ביניים רק לבקשת עותר, ועל כן מן הראוי להחיל גם בבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות ליתן צו ביניים לבקשת משיב במקרה מתאים.

ואולם, מטרת צו הביניים היא לשרת את הסעד העיקרי המבוקש בעתירה, כך שהן לבקשת העותר והן לבקשת המשיבים, לא ישתנו הנסיבות עד להכרעה בטענות שהובאו בעתירה, באופן שיסכל את קבלת העתירה. זה אינו המקרה שבפניי. העתירה שבפניי הוגשה בעניין תושבותם של המשיבים 6-5, שנטען שאינם בני המקום. לאחר מכן נפסלה הצעתם של המשיבים 6-5 מטעם אחר, שלא יידון כלל בעתירה. על כן, אין מקום להיעתר לבקשת המשיבים 6-5 לצו ביניים, וככל שהם מבקשים שבית המשפט ידון בטענות כנגד פסילת הצעתם כאמור, עליהם להביא עתירה בפני בית המשפט.

להשלמת התמונה אציין, שתלויה ועומדת בפניי בקשה לצו ביניים לדחיית חלוקת המגרשים בעת"מ 17328-01-18 אבו יונס נ' רמ"י, ובעת"מ 48076-01-18 אבו ריא נ' רמ"י.

על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לצו ביניים שהוגשה על ידי משיבים 6-5.