עש"א 59771-11-14 גרובר ואח' נ' לולי

ערעור על החלטה בטענת פרעתי שיצאה ביום 30.10.14 מלפני רשמת ההוצאה לפועל בתיק 01-23338-53-4.

בין הצדדים, שהם שותפים במקרקעין, התנהל הליך בבית משפט השלום בפתח תקוה (ת.א. 24955-01-12) במסגרתו תבעו המערערים את המשיבה בטענה כי השתלטה שלא כדין על חלק מחלקת המקרקעין, ועתרו למתן צו עשה להורות על חלוקת המגרש שבבעלותם המשותפת של הצדדים באופן שווה או לחילופין לחייבה בשוויו הכספי של החלק שנגרע מחלקתם בסכום של 320,000 ₪.

בסיומו של ההליך ניתן פסק דין המבוצע בתיק ההוצאה לפועל (להלן: "פסק הדין").

במסגרת פסק הדין קבע בית המשפט כי המשיבה השתלטה שלא כדין על שטח של 91.5 מ"ר משטח החלקה המשותפת בין הצדדים (ראו סעיף 29 לפסק הדין), ובית המשפט הורה למשיבה לדאוג לכך כי השטח אשר בחזקתם של המערערים יהיה שווה לשטח אשר בחזקתה (ראו סעיף 30 לפסק הדין).

עוד הוסיף בית המשפט וציין כי "באם קיימת גדר כלשהי בין תת החלקות, יש להסירה" וכן קבע שבנסיבות העניין "הרי שהסעד הנכון מבחינת התובעים [המערערים דכאן – ע.מ.] הינו הסעד של החזרת החזקה בשטח חלקתם לרשותם, תחת הסעד הכספי".

תיק ההוצאה לפועל נפתח לביצוע פסק דין:

המערערים כללו בבקשת הביצוע גם את הסעד הכספי, אולם לאחר שהמשיבה הגישה בקשה וטענה שפסק הדין אינו קובע חיוב כספי (למעט ההוצאות), ויתרו המערערים על הסעד הכספי ועתרו לחלוקת המקרקעין על פי פסק הדין בהתאם למדידת מודד מוסמך.

על כך הגישה המשיבה בקשה בטענת פרעתי, וטענה כי אין בפסק הדין כל הוראה אופרטיבית ביחס לשטח המקרקעין ודי בכך שהסירה את הגדר שהפרידה בין שני הבתים הבנויים, כפי שהורה לה בית המשפט, כדי לקבוע שקיימה את הוראות פסק הדין.

הרשמת הנכבדה קיבלה את הבקשה בטענת פרעתי, הורתה על סגירת התיק בציינה כי "אין בסמכותה להורות על חלוקה בעין של מגרש המקרקעין, כשפסק הדין קובע מפורשות כי אין ליתן צו ספציפי לחלוקתם".

על החלטת הרשמת הוגש הערעור שלפני. המשיבה הגיבה לה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בפסק הדין ובהחלטה – אני סבור שהחלטת הרשמת הנכבדה שגויה.