עש"א 50039-05-14 שניצקי ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בעמ

1.לפניי ערעור על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל (מר עופר שורק) שניתנה ביום 22.4.14, במסגרתה נדחתה טענת "פרעתי" אותה העלו המערערים לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.

רקע

2.להחלטה נשוא הערעור קדמה השתלשלות עניינים ארוכה, אשר אין מנוס מלהציגה כאן, לצורך הבנת הרקע הדרוש להכרעה בערעור.

3.המשיב (להלן – הבנק), הגיש ביום 8.2.10 כנגד המערערים וכנגד אחרים תביעה כספית על סך 302,999 ₪, בגין חוב שנוצר בחשבון בנק שנוהל אצלו (להלן – התביעה המקורית). במסגרת התביעה המקורית נתבעו המערערים בתור ערבים לחוב הנ"ל.

4.הצדדים בתביעה המקורית הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 14.7.11 (להלן – הסכם הפשרה). הסכם הפשרה הבחין בין "החוב" לבין "החוב לתשלום". "החוב" הוגדר כסכום בגינו הוגשה התביעה, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עו"ד, וכן ריבית בנקאית ו/או ריבית פריסת חוב. "החוב לתשלום" הוגדר כסכום עליו הוסכם לצורך הסדרת "החוב" של הנתבעים, והוא הועמד על 350,000 ₪. הנתבעים (לרבות המערערים כאן), התחייבו בהסכם הפשרה לשלם סך של 350,000 ₪ (החוב לתשלום), בתוספת ריבית פריסת חוב בשיעור פריים + 5%, וזאת ב- 60 תשלומים שווים. עוד נקבע כי במידה והנתבעים יפרו את תנאי התשלום או התחייבות כלשהי שנטלו על עצמם במסגרת הסכם הפשרה, יהיה הבנק רשאי לנקוט בכל הליך העומד לו על פי דין לצורך גביית מלוא יתרת החוב. להשלמת התמונה נציין כי הסכם הפשרה כלל התייחסות לשיקים שניתנו ע"י צדדים שלישיים והוסבו לבנק, לרבות שיקים של חברה בשם עץ ד.א.ט בע"מ (להלן – "ד.א.ט"). ביחס לשיקים אלה צויין שהבנק יהיה רשאי להמשיך בהליכי הגביה, למעט השיקים של "ד.א.ט", אשר בגינם תוגש בקשת הקפאת הליכים כל עוד עומדים הנתבעים בתנאי הסכם הפשרה.

5.ביום 14.11.12 פתח הבנק תיק הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה (תיק הוצל"פ 13-12657-12-6). סכום החוב במועד פתיחת התיק הועמד על 380,025 ₪. במסגרת תיק ההוצל"פ העלו המערערים טענת "פרעתי". לטענתם, לאחר ביצוע עשרה תשלומים מכוח הסכם הפשרה, הם פנו לב"כ הבנק בבקשה לתשלום מלוא יתרת החוב, שלשיטתם עמדה על 330,000 ₪, בכך שהציעו להעביר לבנק כספים של המערערים שהוחזקו בחברות ביטוח, ואשר עוקלו ע"י הבנק (להלן – הכספים המעוקלים). לטענת המערערים, במקום לקבל את מלוא יתרת החוב, בחר לפתוח בהליכי הוצאה לפועל, וזאת בחוסר תום לב. עוד נטען שהבנק לא היה זכאי לחיוב ריבית פיגורים על פי ריבית חריגה בנקאית. הבנק מצדו טען כי הליכי ההוצאה לפועל נפתחו משום שהמערערים לא עמדו בתנאי הסכם הפשרה. עוד נטען שהבנק סירב לקבלת הכספים המעוקלים, משום שהמערערים התנו זאת בכך שהבנק יכיר ביתרת החוב שחושבה ע"י המערערים, ואשר הבנק לא הסכים לה. הבנק טען כי חיוב המשיבים בריבית בנקאית חריגה נובע מההסכם, וזאת כחלק מסכום יתרת החוב לו זכאי הבנק במקרה בו המערערים אינם עומדים בתנאי הסכם הפשרה.

6.בהחלטה מיום 29.3.13 קבע כב' הרשם שהמערערים לא עמדו בתנאי הסכם הפשרה, כאשר תשלומים עבור חודשים 7/2011, 5/2012 ו- 6/2012 לא שולמו כלל, וכאשר החל מחודש 8/2012 לא שילמו המערערים מאומה. נקבע כי בנסיבות אלה הבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל על פי זכות שהופעלה בתום לב. עוד נקבע כי משהופר הסכם הפשרה, רשאי היה הבנק לדרוש את תשלום מלוא יתרת "החוב", להבדיל מיתרת "החוב לתשלום". בנוסף נקבע, כי משלא עמדו המערערים בהתחייבותם על פי הסכם הפשרה, רשאי היה הבנק להעמיד את חיובי הריבית על החוב עפ"י ריבית בנקאית חריגה, וזאת כפי שנקבע בהסכם הפשרה.

7.על החלטה זו של רשם ההוצאה לפועל הגישו המערערים ערעור לבית משפט השלום בחדרה (עש"א 31072-04-13, אשר ייקרא להלן – הערעור הראשון). בפסק דין שניתן ביום 11.12.13 נדחה הערעור. נקבע שיש לקבל את עמדת הבנק ולפיה הפרת הסכם הפשרה הקנתה לו זכות לקבל את מלוא יתרת החוב, להבדיל מהסכום לתשלום, וכי במקרה של הפרת ההסכם זכאי הבנק לקבל את מלוא החוב כפי שהוגדר בעת הגשת התביעה, בצירוף הפרשי ריבית כפי שנדרש בכתב התביעה, ובניכוי מה ששולם על חשבון החוב. הובהר כי במקרה של הפרת הסכם הפשרה, אין למערערים זכות לחשב את החוב לפי סכום של 350,000 ₪ בצירוף ריבית פריסת חוב בשיעור פריים + 5%. עוד נקבע כי מרגע שהמערערים הפרו את התחייבותם לפי הסכם הפשרה, בדין דחה הבנק את אופן החישוב שערכו המערערים בעניין יתרת החוב, ובדין פתח את תיק ההוצאה לפועל. טענת המערערים בעניין אופן חישוב החוב נדחתה, וכך גם טענתם לפיה ברגע שהועברו כספי העיקול לטובת הנבדק, נפרע החוב במלואו.