פס"ד בערעור על קיום צוואה

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בקריות מיום 23.12.24 (סגנית הנשיאה כב' השופטת שירי היימן) בתיק 11383-06-18 ובתיק 11016-06-28, במסגרתו התקבלה בקשת המשיב לקיום צוואת האם המנוחה מיום 16.6.17*, תוך שנדחתה התנגדות המערערת, שהינה בתה, לביטול הצוואה ממנה נושלה. * ברישא לפס"ד קמא נכתב בטעות 16.7.17, ברם המועד הנכון הינו ,16.6.17, כפי שאכן מצויין לאורך כל פסה"ד לרבות סעיף 156 שם, וכן ראו הצוואה עצמה המצויה בתיק קמא (צורפה כנספח 1 לתשובת המשיב)

שתי הערות מקדימות כלליות:

• כל ההדגשות בציטוטים שיצוטטו, אינן במקור אלא אם צוין אחרת;

• טענות הצדדים שיפורטו להלן הינן עיקרן בלבד ואין בהן כדי למצות כל טענה וטענה, כמו כן טענות הצדדים הנוספות ישולבו במידת הצורך במסגרת פסק הדין.

   

  רקע והשתלשלות ההליכים בבית משפט קמא

  1. לאם המנוחה (להלן: "האם") ולבעלה המנוח, 5 ילדים: המערערת וארבעת אחיה שהמשיב הינו אחד מהם.

  2. ביום 00.00.94 הלך לעולמו בעלה של האם – אביהם של המערערת וארבעת אחיה. לאחר פטירתו הוגשה בקשה למתן צו ירושה, במסגרתה הוגשו תצהירי הסתלקות לטובת האם של כל הילדים ובכללם המערערת, ובהתאם לכך ניתן ביום 00.00.95 צו ירושה בו נקבע כי האם היא היורשת היחידה של בעלה המנוח, וזאת בהסתמך על תצהירי ההסתלקות של הילדים ובכללם המערערת.

  3. בחלוף 22 שנה מצו ירושת המנוח, ביום 8.2.17 הגישה המערערת כנגד האם תובענה לביטול צו הירושה (ת"ע 16730-02-17) בטענה שתצהיר ההסתלקות שלה לטובת אימה דינו להתבטל מחמת הטעיה, מרמה וזיוף חתימתה (להלן: "הליך צו הירושה"); בד בבד עם הגשת התובענה עתרה המערערת כנגד האם למתן צו מניעה זמני האוסר על האם לבצע דיספוזיציה בנכסי עיזבון האב ובשים לב לאופי התובענה ניתן צו מניעה זמני.

     יצויין כי בתחילה המערערת הגישה את התובענה הנ"ל אך ורק נגד האם, ורק בסוף הדיון הראשון שהתקיים ניתנה החלטה המורה למערערת להגיש כתב תביעה מתוקן ולצרף את כל האחים בהיותם צדדים דרושים.

  4. כאמור, במועד נקיטת הליך צו הירושה (2/17) ובמהלכו, האם, שהייתה כבת 83, הייתה עוד בחיים ואף הספיקה להגיש כתבי טענות מטעמה לרבות כתב הגנה, בקשות/תגובות, ואף להיות נוכחת בדיון הראשון (8.6.17) לרבות בדיון בצו המניעה.

     האם בכתבי טענותיה, הלינה על בתה המערערת על כך שהיא מכפישה אותה רק כדי לנסות ולבטל בדיעבד את תצהיר ההסתלקות שלה בטענות כוזבות נגדה, ואף תיארה מערכת יחסים קשה עם בתה המערערת ובעלה – ניכר מהנטען בכתבי הטענות של האם כי האם התאכזבה קשות מבתה המערערת שפעלה נגדה בהליך המשפטי הנ"ל > עניין זה חשוב להבנת התחושה של האם כנגד בתה המערערת וממילא המניע של האם לנישול הבת המערערת בצוואתה. ויודגש, אין זה חשוב מהי האמת – תהיה האמת אשר תהיה (והדבר יוכרע כאמור ע"י בית משפט קמא) – מבחינתה הסובייקטיבית של האם – בתה המערערת עומדת כעת מולה ומנסה לפגוע בה וברכושה! נקל לשער את תחושתה הקשה של האם כלפי בתה ברגע זה.

  5. לדאבון הלב ותוך כדי הליך צו הירושה, ביום 00.00.17 הלכה האם לעולמה (בהיותה כבת 83), אך ההליך נמשך כיום כנגד יתר יורשי האם שבאו בנעליה; ההליך הנ"ל טרם הסתיים ועדיין תלוי ועומד בשלב של מתן פסק-דין, המתעכב בהסכמת הצדדים עד להכרעה בערעור זה.

  6. מכל מקום ותוך כדי הליך צו הירושה, בחלוף 8 ימים מהדיון הראשון שהתקיים שם (8.6.17), בו נכחה האם ועמדה מול בתה שתבעה אותה, ערכה האם ביום 16.6.17 את הצוואה נשוא ההליך וחתמה עליה (להלן: "הצוואה") – צוואה זו החליפה צוואה קודמת שערכה המנוחה בשנת 2014 אותה לא הציגו הצדדים לבית משפט קמא, אך מהעדויות בפני בית משפט קמא עלה כי בצוואתה הקודמת (2014) העניקה האם למערערת חלק מרכושה, כנראה פחות ממה שהעניקה ליתר האחים, ואילו בצוואה הנוכחית (2017) האם נישלה את המערערת כליל תוך שרק ארבעת אחיה כולל המשיב נקבעו כזוכים בצוואה (ראה סע' 128 לפסה"ד).

     כ-5 חודשים לאחר עריכת הצוואה ותוך כדי הליך צו הירושה, ביום 00.00.17, הלכה האם לעולמה בהיותה בת 83.

  7. לאחר פטירת האם הגיש המשיב בקשה לקיום הצוואה, ומנגד התנגדה המערערת ועתרה להורות על ביטול הצוואה מחמת שתי עילות: זיוף (=חתימת האם על הצוואה מזויפת) והשפעה בלתי הוגנת (=הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת של המשיב על האם).

     בית משפט קמא בפסק דינו דחה את שתי הטענות הנ"ל, ברם הערעור עוסק אך ורק בדחיית הטענה להשפעה בלתי הוגנת, ועל כן אף אנו נתמקד בפסק דיננו אך ורק בחלק זה של פסה"ד, ולא בחלק דחיית טענת הזיוף שכאמור איננו חלק מהערעור.

     להשלמת התמונה יצויין, כי ב"כ המערערת בערעור דנן לא היה ב"כ המערערת בהליך קמא, הוא אף לא היה נוכח בדיונים וממילא אין בידו כל "התרשמות" ממהלך הדיונים בבית משפט קמא ומהלך הרוח ששרר בחקירות, בדוח שיח שניהל בית המשפט עם הצדדים ובאי כוחם וכיו"ב.

      

     פסק דין קמא – ממצאים עובדתיים ומסקנות לעניין טענת ההשפעה הבלתי הוגנת

  8. לצורך בחינת טענת ההשפעה הבלתי הוגנת מינה בית משפט קמא מומחה מטעמו (ד"ר אדם דרנל) על מנת שיבדוק ויבחן "האם המנוחה, ... ז"ל, בעת שחתמה על הצוואה מיום 16.6.17, הייתה תלויה בזולת פיזית ו/או שכלית הכרתית באופן המוביל למסקנה כי הייתה עשויה להיות נתונה להשפעה בלתי הוגנת".

  9. ביום 14.6.21 הגיש המומחה את חוות דעתו המקיפה והיסודית, שבו הוא סוקר את כלל הנתונים שעמדו בפניו, ובסופו של דבר הינו מגיע למסקנות כפי שפורטו בסעיף 55 לפסה"ד – ובין היתר כדלקמן:

     "בשנה האחרונה לחייה המנוחה לא סבלה מליקוי קוגניטיבי או שכלי אחר שמנע ממנה להבין טיבה של צוואה ולערוך אותה.

     לפי החומר הרפואי לא היו לה בעיות ראיה או שמיעה.

     המנוחה יכלה לקרוא ערבית.

     המנוחה סבלה מקשיים בתפקוד פיזי, כולל הליכה, וביצוע תפקודי היום יום כולל רחצה, הלבשה ובישול.

     מהחומר הרפואי עולה כי היא קיבלה עזרה בפעולות אלו מכלותיה ובניה, ובסוף חייה גם ממטפלת זרה, ונראה ברור שהמנוחה הייתה תלויה פיזית בנותני העזרה.

     מתוך החומר הרפואי ניתן להעריך כי הייתה תלות רגשית במידה זו או אחרת בכלות והבנים כיוון שהם טיפלו בה והיו צמודים אליה, ובלעדי הטיפול הזה הייתה המנוחה חסרת ישע לתפקד לבד.

     מהחומר הרפואי אין תיעוד שהבת הייתה מעורבת פיזית בטיפול בשנה האחרונה לפחות. לא מופיע כי המנוחה קיבלה מהבת עזרה בפעולות הפיזיות שבהן נזקקה לעזרה.

     בחודשים האחרונים הייתה המנוחה בטיפול של עובדת זרה, כך מתועד, כלומר היו שעות שלא היתה תחת עינם של הכלות או הבנים, ואילו רצתה המנוחה היתה יכולה ליצור קשר עם הבת ואולי עשתה כן.

     בחומר הרפואי לא מופיע כי המנוחה בודדה באופן אקטיבי מהבת.

     ...

     אין בחומר הרפואי עדות לנסיונות של הבת ליצור קשר עם המנוחה, ואני לא יודע אם היו למנוחה אפשרויות תקשורת אחרות כמו טלפון.

     סיכום:

     מהחומר הרפואי עולה כי המנוחה הייתה תלויה פיזית ורגשית בנותני עזרה בערך החל משבע שנים לפני פטירתה.

     עיקר העזרה ניתנה על ידי הבנים והכלות, ובחודשים האחרונים לחייה של המנוחה על ידי עובדת זרה.

     לא מצאתי כי המנוחה בודדה באופן אקטיבי מהבת, ונראה שהיו למנוחה הזדמנויות ליצור קשר עם הבת באופן עצמאי.

     למנוחה לא היה ליקוי קוגניטיבי או שכלי אחר שמנע ממנה להבין טיבה של צוואה ולערוך אותה. נראה שהצוואה נערכה ברצונה החופשי של המנוחה, ונראה כי חשה הכרת תודה לבניה וכלותיה שעזרו לה בשנותיה האחרונות".

  10. ביום 6.6.22 נחקר המומחה חקירה ארוכה ומדוקדקת, הפרושה על פני 7 עמודי פרוטוקול מתוכם 5.5 עמודים של חקירת ב"כ המערערת דאז, שירד לפרטי פרטים בשאלותיו, והמומחה בתשובותיו דייק את אמירותיו בחוות הדעת הכתובה, הרחיב, פירט, הסביר, השלים ונימק. בין היתר הדגיש המומחה כי אמנם בחוות דעתו ציין לעיל כי האם הייתה תלויה פיזית ורגשית במידה כזו או אחרת בנותני העזרה שהינם הכלות והבנים, ברם תלות פיזית זו אינה מובילה בהכרח לירידה בכוחו של אדם לעמוד על שלו (סע' 57 לפסה"ד).

  11. בנוסף למומחה שמע בית משפט קמא באופן בלתי אמצעי עדויות רבות: המערערת, המשיב, אחיהם ע', אח נוסף ל', עורך הצוואה עו"ד איברהים בחוס וכן עד הצוואה הנוסף א"נ, ובנוסף שני עדים חיצוניים – מר א' ומר ב"ס; למעשה כל העדים תמכו בגרסת המשיב והפריכו מכל וכל את גרסת המתנגדת ואת העובדות להן טענה בכל הקשור לאם, למצבה, ליחסים בינה לבין האם, ליחסים בין המשיב לאם ועוד.

  12. בסעיפים 62-63 לפסה"ד מסכם בית משפט קמא את התרשמותו ומסקנותיו, הן מחוו"ד המומחה והן מעדויות הצדדים, כדלקמן:

      62. הן מחוות דעת המומחה והן מהעדויות עולה שהמנוחה הייתה צלולה וכשירה מבחינה קוגניטיבית וכן עולה שהייתה מוגבלת מבחינה פיזית ותלויה בעזרת הזולת ובמטפלים בה, במיוחד בשנתה האחרונה.

      63. המנוחה טופלה על ידי המבקש ושתי כלותיה שגרו בסמוך אליה. אשתו של המבקש ואשתו של ח' ובתקופה האחרונה אף טופלה על ידי עובדת זרה. מכאן, כי לא הייתה תלויה תלות מוחלטת במבקש למילוי צרכיה הפיזיים.

  13. בהסתמך על עדויות הצדדים וחומר הראיות שהונח לפניו קבע בית משפט קמא ממצאים עובדתיים מהם עולה שמבחני הלכת מרום (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש) - תלות ועצמאות; תלות וסיוע; קשרי המצווה עם אחרים; נסיבות עריכת הצוואה; מבחן הנישול; - לא התקיימו בנידונינו:

      נקבע כממצא עובדתי שבתקופת עריכת הצוואה ואף טרם לה, האם הייתה עצמאית ובניגוד לטענת המערערת האם לא הייתה תלויה במשיב תלות מוחלטת באופן ששלל את רצונה ועמידתה על שלה (סע' 47-63 לפסה"ד); בניגוד לטענת המערערת, האם לא הייתה תלויה במשיב מבחינה כלכלית, היא בלבד ניהלה את ענייניה הכספיים, אלא שלאור אי ידיעתה את השפה העברית וקשייה בקריאה וכתיבה בשפה הערבית, מטבע הדברים נעזרה בבנה הבכור לניהול חשבון הבנק שלה בהסכמתה, ברם האם הייתה צלולה לחלוטין ו"תלותה" במשיב לניהול חשבונה לא הייתה מקיפה ויסודית עד שניתן להניח כי נשלל רצונה החופשי והבלתי תלוי (סע' 64-72 לפסה"ד). כמו כן נקבעו ממצאים עובדתיים אשר דחו את טענת המערערת שהמשיב השתלט על האם וניצל אותה ומשך כספים מחשבונה לצרכיו (סע' 73-86 לפסה"ד). בית המשפט אף ציין כי טענות המערערת לפיהן המשיב השתלט על האם ונקט באלימות כלכלית כלפיה נטענו ללא סימוכין וללא כל עדות תומכת ואף איננה מתיישבת עם העדויות והמסמכים שהוצגו (סע' 87 לפסה"ד).

      כמו כן נקבע כממצא עובדתי שלאם היו קשרים עם בני משפחתה, בניה וכלותיה וכן עם שכנים ומכרים, במפורש היא לא הייתה מבודדת אלא היפוכו של דבר: הייתה מוקפת בבני משפחה וקיימה קשרים חברתיים עם שכניה שאף ביקרו אותה (סע' 88-93 לפסה"ד).

      לעומת זאת נקבע כממצא עובדתי שמאז נישואיה המערערת לא קיימה קשר עם האם, הפנתה לה עורף, לא כיבדה אותה, לא דאגה לה, לא ביקרה אותה ואף לא ענתה לה לטלפון (סע' 94-104 לפסה"ד). בית המשפט אף ציין כי המערערת היא זו שיזמה את המשבר עם האם לאחר שנודע לה שבצוואה הקודמת (2014) היא קיבלה חלק שלא היה לטעמה (סע' 104 לפסה"ד). בית המשפט אף קבע כממצא עובדתי שהן האחים והן האם, מעולם לא ביקשו ממנה שלא להגיע אל האם וגם הם עצמם לא ניתקו את הקשר עם אחותם המערערת אלא היא זו שבחרה מיוזמתה לנתק ולצמצם את הקשר עם האם (שם).

      כמו כן נקבע כממצא עובדתי משכנע שתהליך עריכת הצוואה וחתימת האם עליה התנהל כשורה, הן בשלב ההכנות לצוואה כשעורך הדין נפגש עם האם כדי להבין את רצונה, הן בשלב שבו האם הזמינה את שני העדים לשמש כעדי הצוואה, והן בשלב החתימה עצמה על הצוואה (סע' 105-115 לפסה"ד).

      כמו כן נקבע כממצא עובדתי שהמשיב כלל לא היה מעורב בעריכת הצוואה, הוא לא נכח באף מפגש של האם עם עורך הדין שערך את הצוואה, הוא אף לא הביא את האם אליו, האם היא זו שפנתה אל עורך הצוואה וכן לעדים, היא זו שביקשה מהם להגיע לביתה לצורך עריכת הצוואה, המשיב כלל לא נכח בבית באותה עת, השיקים לתשלום נמשכו מחשבון האם, ולמעשה המשיב כלל לא ידע שהאם ערכה את הצוואה אלא רק בדיעבד (סע' 116-124 לפסה"ד).

      כמו כן נקבע כי גם מבחן הנישול איננו מתקיים, שכן כאמור לעיל בין המערערת לאם שרר נתק מוחלט ביוזמת המערערת שלא הייתה שבעת רצון מהצוואה הקודמת (2014), הצוואה נערכה בסמוך לאחר שהמערערת נקטה כנגדה את הליך צו הירושה ואף הוציאה כנגדה צו מניעה זמני שאסר עליה לעשות כרצונה בנכסי בעלה המנוח, כאשר החתימה על הצוואה הייתה ממש בסמוך לאחר הדיון הראשון בהליך צו הירושה בו נעמדה האם אל מול בתה המערערת שקראה תיגר על צו הירושה של האב המנוח וניסתה לפגוע בה וברכושה, ולפיכך קיים הסבר טוב לכך שהאם לא רצתה להוריש לבתה דבר ובחרה לנשל את המערערת מצוואתה (סע' 125-142 לפסה"ד).

  14. בהסתמך על כל הנ"ל, קבע בית המשפט קמא כי הוא שוכנע שהצוואה משקפת את רצון האם (סע' 142 לפסה"ד), שוכנע שהצוואה נערכה כשהאם צלולה וכשירה (סע' 147 לפסה"ד), שוכנע שהגם שהאם, שהייתה כבת 83, הייתה אמנם תלויה בזולת מבחינת פיזית, אך קיבלה עזרה וסיוע מבני משפחה שונים ולא הייתה תלויה רק במשיב אלא טופלה על ידי כלותיה ועובדת זרה ולעיתים על ידי בנה ל' ואשתו (סע' 148 לפסה"ד). כמו כן והגם שהאם הייתה תלויה במשיב מבחינה כלכלית במובן זה שהוא ניהל את חשבונה לבקשתה, לא הוכח שהמשיב לא סיפק לאם את צרכיה ו/או ניצל אותה ונהג כלפיה באלימות כלכלית. אדרבא – מהמסמכים והעדויות שוכנע בית המשפט שהאם הייתה מוקפת בבני משפחה שדאגו לה וכל צרכיה סופקו (סע' 149 לפסה"ד), האם קיימה קשרים חברתיים עם בני משפחה ושכנים (סע' 150 לפסה"ד), המשיב לא מנע קשר בין המערערת והאם והמערערת היא זו שבחרה לנתק את הקשר עם האם (סע' 151 לפסה"ד). כמו כן בית המשפט שוכנע שהמשיב לא היה מעורב בעריכת הצוואה באופן המוביל לביטולה (סע' 152 לפסה"ד).

  15. לאור כל האמור ובהסתמך על הממצאים העובדתיים אותם קבע בית משפט קמא על סמך העדויות הרבות, חומר הראיות וחוו"ד מומחה ביהמ"ש, דחה בית המשפט את טענת המערערת להשפעה בלתי הוגנת וקבע כי הצוואה נערכה ברצון חופשי של האם ומשקפת את רצונה ועל כן יש לקיימה. בית המשפט אף חייב את המערערת בהוצאות המשיב בסך של 35,000 ₪.

  16. כאמור בערעורה בפנינו מיוצגת המערערת ע"י עו"ד אחר, שלא ייצג אותה בבית משפט קמא, כשלמעשה הערעור כולו מכוון כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסה"ד, כמו גם תקיפת חוו"ד המומחה, תוך ניסיון לתת פרשנויות אחרות לעדויות ולחומר הראיות כמו גם למסקנותיו של המומחה בחוות דעתו. לדוגמה: בתקיפת ממצאיו העובדתיים של בית המשפט בהסתמך על חוו"ד המומחה, מפנה המערערת לחוו"ד הכתובה בלבד תוך שהינה מתעלמת לחלוטין מעדות המומחה בביהמ"ש במהלכה הרחיב, פירט, הסביר, השלים ודייק את מסקנותיו בחווה"ד (סע' 2-10 לערעור). מכאן הגיעה המערערת למסקנה מוטעית שכביכול בית משפט קמא סטה ממסקנות חוו"ד הכתובה (סע' 11 ואילך לערעור), בעוד שלאמיתו של דבר מסקנות בית המשפט תאמו גם תאמו את מסקנות חוו"ד כפי שהרחיב המומחה בעדותו ובתשובותיו לשאלות ב"כ המערערת דאז.

  17. למעשה כבר בדיון בפנינו שהתקיים ביום 27.4.25, לאחר ששמענו את הצדדים, העמדנו את ב"כ המערערת על הקשיים שבערעורו ועל הסיכויים הקלושים לקבלתו, אלא שלאור ההליך הנוסף התלוי ועומד – הליך צו הירושה שממתין להכרעה בערעור דנן, הועלתה הצעה שעשויה הייתה להביא לסיום כולל של הסכסוך; הצדדים ביקשו אפוא לדחות את מתן פסה"ד בערעור דנן כדי לנסות ולגבש הבנות והסכם כולל, ואכן ביום 21.5.25 הגישו הצדדים הודעה שהם הגיעו להסכם חלוקת עיזבון שמייתר הן את ההכרעה בערעור דנן והן את הליך צו הירושה וביקשו מאיתנו להמתין עד אשר יוגש ההסכם לאישור בית משפט קמא ויקבל תוקף משפטי, שלאחריו יוכלו לעדכן בעניין הערעור דנן; אלא שההליך בבית משפט קמא החל להתארך מסיבות שונות, וביום 13.8.25 הגיש ב"כ המערערת את הודעתו לפיה הליך אישור ההסכם נתקל בקשיים, שפתרונם לא נראה באופק ולפיכך ואין מנוס ממתן הכרעה בערעור דנן – ומכאן הכרעתינו כדלקמן:

  18. לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים ושמענו אותם בדיון בע"פ, נחה דעתנו כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא; לא מצאנו להתערב בממצאיה העובדתיים של השופטת קמא בפסק הדין; ממצאיה העובדתיים תומכים במסקנה המשפטית, שאין בה טעות שבחוק, בדבר דחיית טענת המערערת להשפעה בלתי הוגנת של המשיב על האם בעריכת הצוואה.

  19. נזכיר בנדון שני כללים:

      הכלל הראשון – ערכאת הערעור אינה יושבת בדין כערכאה דיונית. הליך הערעור לא נועד לפתיחתו מחדש של הסכסוך כולו על כל רבדיו ומחלוקותיו כאילו מדובר במשפט חדש או במשפט חוזר. תפקידה של ערכאת הערעור הוא לבחון אם הממצאים שנקבעו בפסק הדין מעוגנים בחומר ראיות אמין, אם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות, ואם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין [ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג (1989); ע"א 8184/12 מרכז תורני לאומי ע"ר נ' קפלן, סע' ל"ב (28.10.2015)].

      הדיון בערעור אינו דיון מחודש בנושאים שנדונו והוכרעו בערכאה הקודמת מבלי שיש לכך הצדקה [עיינו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 473 (2012); ע"א 2051/16 משה איטח נ' ש.פ. חברה לנאמנות ניהול ואחזקות בע"מ, (20.06.2018)‏‏].

      הכלל השני – ערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים, כאשר נפלה טעות בולטת בקביעתם, או שנמצא שיש בהם פגם היורד לשורשו של עניין [עיינו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 4250/15 חברה פלונית נ' פלוני (25.07.2018)];

      כך גם הדבר לגבי התערבות ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר בידה האפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם על דוכן העדים באופן בלתי אמצעי [עיינו: ע"א 8559/15 עבאס נ' מפלי התנור בע"מ (27.05.2018); ע"א 3518/16 עמוס פוגל נ' עיריית טבריה (25.10.2018)‏‏].

  20. יישום שני כללים אלה מביא לדחיית הערעור: הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות שהונח בפניו ובהתרשמותו מהצדדים וראיותיהם, כמו גם בחוו"ד המומחה שמונה ע"י ביהמ"ש. המסקנות המשפטיות שהסיק, מעוגנות בדין ובפסיקה, ולא מצאנו כי יש מקום להתערב בהן.

  21. אשר על כן אנו מאמצים את פסק דינו של בית משפט קמא ודוחים את הערעור מכח סמכותנו על פי סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

  22. המערערת תישא בהוצאות המשיב בסך 15,000 ש"ח, וזאת מתוך העירבון שהופקד בהליך דנן, שיועבר באמצעות בא כוחו.

       

      המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

       

      פסק דין זה מותר לפרסום, תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.

       

       

       

      ניתן היום, כ"ג אב תשפ"ה, 17 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.