פס"ד בערעור על ביטול מינוי בן ממשיך

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' השופטת מירה רום פלאי),מיום 29.4.25 שניתן בשלושה תיקים שאוחדו – תמ"ש 20215-10-23, תמ"ש 14427-12-23 ותמ"ש 18933-12-23 (להלן "פסק הדין").

פסק הדין עסק והכריע בשאלת מינויו של המערער כבן ממשיך במשק הוריו המנוחים במושב א' (להלן "המשק") וקבע כי מינויו בשנת 1983 על ידי הוריו בטל ומבוטל, וכי בעלי הזכויות במשק יהיו יורשי המנוחה בהתאם להנחיות צוואתה מיום 14.3.21. כתוצאה מכך נדחו טענות המערער בכלל התיקים שאוחדו: תביעתו לסעד הצהרתי לפיו הוא זכאי להירשם כבעל זכויות במשק וכן תביעתו לפינוי וסילוק ידם של אחיו (המשיבים) מהמשק.

מדובר בפסק דין שני שניתן על ידי בית משפט קמא בסוגיה הנדונה, לאחר שפסק דין קודם מיום 14.7.22, אשר הגיע לתוצאה דומה (תמ"ש 25044-11-18, להלן "ההליך הקודם") בוטל על ידי בית משפט זה בהסכמת הצדדים מיום 5.7.23 (עמ"ש 66906-08-22).

התביעה בהליך הקודם הוגשה על ידי אמם המנוחה של הצדדים, ובה עתרה לביטול מינויו של בנה המערער כבן ממשיך. למרבה הצער הלכה האם לבית עולמה במהלך ניהול ההליך הקודם בטרם ניתן פסק הדין. מטעם זה ביטל בית משפט זה בהסכמת הצדדים את פסק הדין הקודם, על מנת שיידון מחדש ויינתן לכלל היורשים יומם בבית המשפט. בית משפט קמא אכן דן מחדש בתיק, תוך שניתנה לצדדים האפשרות להגיש ראיות נוספות ולטעון את מלוא טענותיהם, ולבסוף נתן את הכרעתו נושא ערעור זה.

בתמצית, קבע בית משפט קמא, כי המסקנות שנקבעו בפסק הדין בהליך הקודם לא נסתרו ואף התחזקו, זאת בהסתמך, בין היתר, על הממצאים והנימוקים הבאים: הוכח כי מינוי המערער כבן ממשיך בוצע לצורך ספציפי – על מנת לאפשר למערער לקבל הלוואת משכנתא לבניית בית במשק ולא לשם הקניית מלוא הזכויות במשק (בעניין זה קיבל בית משפט קמא, בין היתר, את עדותה של האם המנוחה כפי שנשמעה לפניו בהליך הקודם); לא נסתרה חוות דעת המומחה להשוואת כתבי יד, אשר קבע כי חתימת המערער על מסמך המינוי זויפה והמערער אף לא עתר לחקירת המומחה; שני הסכמים משפחתיים שנחתמו בשנים 1996 ו-2008 על ידי ההורים והאחים, ובכללם המערער, המלמדים כי הכוונה וההבנה המשפחתית היו לחלק את הזכויות במשק בין כלל האחים, וכי המערער לא אמור לזכות במלוא הזכויות במשק אלא לבנות בו בית בלבד; בית המשפט מצא את עדותו של המערער בלתי מהימנה לנוכח הסתירות הרבות שעלו ממנה וגרסאותיו ששונו שוב ושוב; נמצא שהמערער נהג כלפי הוריו ואחיו באופן מחפיר ומבזה, בין היתר בכך שפעל להשתלט על המשק לאחר פטירת אביו המנוח, הדיר את המנוחה וביזה אותה, סירב לקיים את ההסכמות המשפחתיות ונקט בכוחניות, עניין שמאפשר למנוחה לחזור בה מהתחייבותה לתת מתנה, גם אם יינתן כי הייתה כוונה ראשונית כי המערער ישמש כ"בן ממשיך" לכל דבר ועניין, דבר, שכאמור, בית משפט קמא שלל.

בית משפט קמא נסמך, בין השאר, על עמדת רשות מקרקעי ישראל אשר הוגשה לתיק, לפיה מינויו של המערער כבן ממשיך לא אושרה כנדרש בספרי הרשות ועל כן אין תוקף למינוי. משכך, מינויו של המערער כבן ממשיך אינו עולה כדי מתנה גמורה, אלא לכל היותר מהווה התחייבות לתת מתנה, המצדיקה בנסיבות המתוארות חזרה ממנה – כפי שבפועל נהגה האם בהגישה את תביעתה בהליך הקודם. אולם, לאמיתו של דבר אין מדובר לא במתנה ואף לא בהתחייבות לתת מתנה, אלא בהסכם למראית עין בלבד, שנעשה אך ורק לצורך בניית בית וקבלת משכנתא ולא במטרה להעניק זכויות בן ממשיך למערער.

חרף המסקנות אליהן הגיע, קבע בית משפט קמא לפנים משורת הדין, כי המערער יהיה זכאי לנקוט, על חשבונו ואחריותו, בפעולות הנדרשות על מנת 'להפריד' את הבית בו הוא מתגורר מיתרת המשק, בהתאם לצוואת המנוחה, בתוך 90 יום ממועד פסק הדין (בצוואה נקבע פרק זמן של 24 חודשים ממועד מתן צו הקיום).

תמצית טענות הצדדים

במסגרת ערעורו העלה המערער שלל טענות כנגד פסק דין קמא: בית המשפט הסתמך שלא כדין על ממצאים ומסקנות שנקבעו בפסק הדין בהליך הקודם; שגה בית המשפט בכך שקיבל את חוות דעתו של המומחה לכתב יד, אשר קבע כי חתימת המערער זויפה, שכן חוות הדעת שגויה ואף המומחה חסר השכלה מתאימה; על המותב היה לקבל את בקשת המערער ולפסול עצמו מלישב בדין, בקשה שנדחתה על ידו; שגה בית המשפט בקבלו את הטענות בדבר התנהגות מחפירה של המערער כלפי האם, שכן טענה זו יכולה הייתה להיטען מפי האם המנוחה אך לא מפי המשיבים – ילדיה; שגה בית משפט קמא בכך שקבע שמינוי המערער כבן ממשיך מהווה התחייבות לתת מתנה, שכן מדובר במתנה גמורה שהושלמה הן בספרי האגודה (המושב) והן ברישומי המיישבת (הסוכנות היהודית), הגם שלא נרשמה בספרי רמ"י; המתנה האמורה הושלמה כבר בשנת 1983 עם מינויו של המערער כבן ממשיך ועל כן מדובר במעשה עשוי ומוגמר. לפיכך צוואת המנוחה איננה יכולה לחול על נכסים שכבר שנים רבות אינם חלק מעיזבונה; עוד טוען המערער כי השקיע כספים רבים במשק, הסתמך על מינויו כבן ממשיך ושינה את מצבו לרעה, בנוסף טוען המערער כי לא נהג כלפי אמו בכל דרך של ביזוי או התנהגות מחפירה.

המשיבים, מאידך, מצדדים במסקנות פסק הדין ואף בממצאי פסק הדין שניתן בהליך הקודם. הם שבים ומדגישים את הסתירות הרבות שנמצאו בעדויות המערער, את חוסר מהימנותו, את התכחשותו להסכמים המשפחתיים שנחתמו על ידי כלל בני המשפחה, והוא עצמו בתוכם, ואת התנהגותו המחפירה כלפי האם המנוחה ויתר בני המשפחה.

דיון והכרעה

אחר שעיינו עיין היטב בטענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להידחות בהתאם להוראת סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, וסע' 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) התשפ"א – 2020, זאת לאחר שמצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, כי הממצאים שנקבעו בו תומכים במסקנה המשפטית וכי אין במסקנותיו של בית משפט קמא כל טעות שבחוק.

הלכה ידועה היא, שככלל, תימנע ערכאת הערעור מלהתערב בממצאי עובדות וקביעת מהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה המבררת, אלא אם הם מופרכים על פניהם או נפל בהם פגם היורד לשורשו של עניין (ע"א 78/84 עיזבון המנוח חג' קאסם אחמד סווילם נ' אלג'ילאני (1988); בע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח בראשי ז"ל (1998)).

בענייננו, בית המשפט קמא בחן ובדק את כלל הטענות והראיות שהונחו לפניו, התרשם בצורה בלתי אמצעית ממהימנותם של העדים וקבע על פיהם ממצאים עובדתיים. ממצאים אלו, אשר הוצגו לפניו בכפילות, תוך שלמעשה ניתנה למערער האפשרות למקצה שיפורים בעקבות ביטול פסק הדין בהליך הקודם, הביאוהו לכלל מסקנה כי מטרתם וכוונתם של ההורים כפי שפעלו בשנת 1983, עת מינו את המערער כבן ממשיך, לא הייתה להקנות לו זכויות בלעדיות במשק ולנשל את יתר אחיו מזכויות אלו. הדבר נעשה למראית עין בלבד על מנת לאפשר לו לבנות את ביתו בתחומי המשק ולקבל לצורך כך הלוואת משכנתא. בהינתן שכך צדק בית משפט קמא בקביעתו כי אין לראות במערער "בן ממשיך" במשמעותו המשפטית הרגילה של המושג, היינו כבן הזכאי לכלל הזכויות במשק במות ההורים.

ההסכמים שנחתמו בין כלל בני המשפחה בשנים 1996 ו-2008 תומכים בכך. קשה אמנם לייחס להסכמים אלו תוקף משפטי, שכן מדובר בהסכמים "לחלוקת ירושה", הנוגדים לכאורה את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, בנוסף מורים ההסכמים על פיצול וחלוקת המשק לחלקים רבים אשר ספק אם ניתן לעשות זאת על פי מגבלות וכללי רמ"י. עם זאת יש בהסכמים אלו כדי ללמד על כוונת ההורים והסכמת הילדים, לרבות המערער, באותה העת, ועל רוח הדברים, ועיקרם – כוונת ההורים המנוחים כי המשק יחולק בין כלל הילדים לאחר פטירת ההורים. לו היה המערער סבור כי עומדת לו זכות לקבלת מלוא הזכויות במשק בבלעדיות, חזקה עליו שלא היה מסכים לוותר על כך ולחתום על ההסכמים. אכן המערער מוגדר באותם הסכמים כבן ממשיך, אולם מובהר מיד בסמוך לכך מה יהיה חלקו שלו במשק לאחר מות ההורים ומה ייפול בחלקו של כל אחד מהאחים האחרים, באופן שחלקו של איש לא יקופח.

בצוואתה, שנערכה בשנת 2018, קבעה האם המנוחה את האופן בו יחולק המשק בין היורשים. כך, המערער יהיה רשאי להפריד ולפצל מהמשק על חשבונו את הבית בו הוא מתגורר יחד עם שטח אדמה של כחצי דונם (ובלבד שיעשה זאת בתוך 24 חודשים ממועד קיום הצוואה); מאידך האח מ' יהיה זכאי ליתרת המשק בכפוף לזכותה של האחות ח' להוסיף ולהתגורר בדירתה למותר ימיה, כמו כן יפצה האח מ' את יתר אחיו ואחיותיו בסכום כספי כפי שיקבע. גם הסדר זה בצוואה עולה בקנה אחד עם הכוונה שלא לקפח את חלקו של איש מהאחים.

אם כן - מסקנת בית משפט קמא לפיה, מינוי המערער כבן ממשיך בשנת 1983 נעשה למראית עין בלבד ובלא כוונת אמת להעניק לו את מלוא הזכויות במשק תוך נישול אחיו, היא מסקנה עובדתית העולה מתוך העדויות והראיות שהוגשו לפניו ונבחנו על ידו. כזכור, בהליך הקודם הספיקה עוד האם המנוחה להעיד בפני בית המשפט ולספר אודות נסיבות החתימה על מסמכי המינוי. מסקנות אלו עולות בקנה אחד עם יתר הראיות והמסמכים ואף עם דאגתם של ההורים לרווחת כלל ילדיהם כפי שמשתקף מתוך ההסכמים המשפחתיים שנחתמו בשנת 1996 ו-2008. לא מצאנו הצדקה כלשהי להתערב במסקנה זו.

משנקבע כי מינוי המערער כבן ממשיך נעשה למראית עין בלבד, מתייתר הצורך להתעמק בשאלה, האם הליך מינוי בכגון זה מהווה מתנה גמורה או התחייבות להעניק מתנה.

גם ביתר טענות הערעור לא מצאנו ממש. בית המשפט קמא לא הסתמך על מסקנות פסק הדין בהליך הקודם כמות שהן, אלא שב ושמע את כלל הראיות ובחן את מלוא הטענות מראשיתן; המערער בחר שלא לערער על החלטת בית משפט קמא שלא לפסול עצמו מליישב בדין, בתוך המועד הקבוע לכך בתקנה 174 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. כמו כן, טענת הפסלות הועלתה בשיהוי ניכר, לאחר שמיעת כלל העדויות והגשת הסיכומים, ערב מתן פסק הדין (הבקשה הוגשה ביום 6.2.25). נראה אפוא שנעשה ניסיון שאינו ראוי לעשות שימוש בבקשת הפסילה כ"נשק סודי" שנשמר לעת מצוא. מכל מקום, אף לגופה של הטענה, לא נראה שיש בהחלטותיו ובהתבטאויותיו של בית משפט קמא המוזכרות על ידי המערער כדי להקים עילת פסילה, לכל היותר יש בכך כדי לעורר טענות ערעוריות לגופו של פסק הדין, אשר אכן נטענו ע"י המערער במסגרת ערעור זה (ר' ע"א 308/24 פלוני נ' פלונית (2004)); אף לא נמצא בסיס לטענות המערער באשר לחוות דעת המומחה להשוואת כתבי יד, שעה שבחר שלא להפנות לו שאלות הבהרה ולא לזמנו לחקירה; גם לטענות המערער לשיהוי ולהתיישנות אין מקום, שעה שהוא התובע בתמ"ש 14427-12-23, בו עתר לפסק דין אשר יצהיר על זכויותיו כבן ממשיך במשק, ממילא אין הוא יכול לטעון התיישנות כנגד טענות ההגנה של הצד שכנגד.

לנוכח כלל האמור – הערעור נדחה; עיכוב הביצוע – מבוטל.

ההוצאות שנפסקו בפסק דין קמא ואשר הופקדו על ידי המערער בקופת בית המשפט בסך 50,000 ₪ – יועברו לידי המשיבים באמצעות בא כוחם.

המערער יישא בנוסף בהוצאות המשיבים בגין הערעור דנן בסך 15,000 ₪. המזכירות תעביר את סכום הערובה שהופקדה בידי המערער בקופת בית המשפט לידי המשיבים באמצעות בא כוחם.

ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.

ניתן היום, כ"ה טבת תשפ"ו, 14 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.