עמל"ע 44324-05-16 לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב נ' גרין - פסקדין

1.לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד עמנואל ויזר- אב"ד, עו"ד רוני (אהרון) קשלס ועו"ד אמיר מורשתי) בבד"א 110/15, מיום 20.4.16, בגדרו התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב והמרכז (עו"ד איליה וייסברג- אב"ד, עו"ד עידית פלד ועו"ד עספור - טנוס שהד) בבד"מ 89/13, כך שהוא זוכה מהעבירות שיוחסו לו מחמת הספק.

תמצית הקובלנה

2.על פי האמור בקובלנה, ביום 1.9.05 ניתנה הכרעת דין בתיק עמ"ק 5289/00 (כב' השופטת נ' מימון-שעשוע), במסגרתה הורשע המשיב (יחד עם אחרים) בעבירת שימוש במקרקעין בניגוד לתוכנית מתאר (משמ/46). המשיב (יחד עם אחרים) הגיש ערעור על הכרעת הדין האמורה לבית המשפט המחוזי (עפ"א 6624-08-07). בהחלטתו בערעור על הכרעת הדין, מיום 15.7.08, קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' סטולר) כי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא (שנתן את הכרעת הדין), וזאת על מנת שיבדוק האם יש מקום לשנות מהחלטתו נוכח טעות שמצא בית המשפט המחוזי בעובדות אותן קבע בית משפט השלום בהתייחסו לחוקיותה של תכנית המתאר. בהשלמת הכרעת הדין מיום 26.2.12, קבע בית משפט השלום (כב' השופטת נ' מימון-שעשוע) כי אין לשנות מהכרעת הדין המקורית בגדרה הורשע המשיב (יחד עם אחרים), ושב והרשיעו (ונאשמים נוספים עמו) בעבירות שיוחסו לו. אגב הכרעת הדין המשלימה מתח בית משפט השלום ביקורת על המשיב בקובעו:

"אני סבורה כי חובתם של גרין והנאשמים 8-7 עת ערערו על הכרעת הדין המקורית, הייתה להביא את פסק דינה של כב' השופטת רובינשטיין בעתירה המנהלית שהגישו – שניתן ביום 18.2.07 והיה בידיעת הנאשמים בעת הדיון בבית המשפט המחוזי ביום 15.7.08 – לידיעת ערכאת הערעור (כב' השופט סטולר), וכי אילו היו עושים כן, לא היה בית המשפט מחליט להחזיר את הדיון לערכאה זו בשאלת תוקפו של משמ/46. על ידי הטעיית בית המשפט המחוזי והסתרת עובדות ממנו כאמור לעיל, הרוויח גרין ממון רב, כתוצאה מהשכרת המקרקעין לשימוש מסחרי משך 3 שנים נוספות, בניגוד לתוכנית".

3.נוכח קביעה זו, הוחלט על הגשת הקובלנה כנגד המשיב, בגדרה נטען כי הטעה את בית המשפט בכך שלא צירף את פסק דינה של כב' השופטת רובינשטיין, אשר דן בחוקיות תכנית המתאר, ולא הביאו לידיעת ערכאת הערעור. בשל כך, יוחסו למשיב עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין – לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א- 1961 (להלן: "החוק"); עבירות של התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין – לפי סעיף 61(3) לחוק; עבירות של אי מתן עזרה לבית משפט לעשות משפט – לפי סעיפים 54 ו-61(1) לחוק; עבירות של הפרעה לבית המשפט לעשות משפט – לפי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה") וסעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק; ועבירות של טיעון עובדתי ומשפטי בידיעה שאינו נכון – לפי סעיף 34 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק.

הכרעת הדין וגזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי

4.כבר בתום פרשת הקבילה, בדיון מיום 30.3.15, התקבלה באופן חלקי טענתו של המשיב, לפיה "אין להשיב לאשמה". בית הדין המשמעתי המחוזי הורה פה אחד על זיכויו של המשיב מהעבירות של אי מתן עזרה לבית המשפט לעשות משפט והפרעה לבית המשפט לעשות משפט. הנימוק העיקרי לזיכוי המשיב היה כי עבירות אלה מתמקדות בעורך הדין כשהוא נמצא בתפקידו, תוך כדי ייצוג משפטי של שולחו. נוכח העובדה כי אין זה המצב במקרה דנא, שכן המשיב יוצג על ידי עורך דין בהליכים המשפטיים, זוכה המשיב מהעבירות האמורות.

5.בהכרעת הדין מיום 30.7.15, הרשיע בית הדין המשמעתי המחוזי את המשיב בעבירה של טיעון עובדתי ומשפטי בידיעה שאינו נכון וכן בעבירות "הסל" (כך בלשונו של בית הדין). בית הדין המחוזי קבע כי קריאה שוטפת של שתי ההחלטות – פסק דינה של כב' השופטת רובינשטיין בעתירה המנהלית והחלטתו של כב' השופט סטולר בערעור – מעלה באופן ברור כי אילו בפני כב' השופט סטולר היה פסק דינה של כב' השופטת רובינשטיין, הרי שלא היה מחזיר את התיק לבית המשפט שנתן את הכרעת הדין בכל הקשור לשאלת תוקפה של תכנית המתאר משמ/46. באשר לטענתו של המשיב "מיוצג הייתי", קבע בית הדין כי מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני כב' השופט סטולר עולה מפורשות שהמשיב היה מעורב באופן פעיל ביותר בטיעונים בפני בית המשפט וכי טען בעצמו בפני ערכאת הערעור טענות לעניין תוקפה של תכנית המתאר, אותן הטענות שכבר נידונו ונדחו בפסק דינה של כב' השופטת רובינשטיין. לאור כל אלו, קבע בית הדין המחוזי כי הקבילה הביאה מספיק ראיות ועמדה בנטל הנדרש והמוטל עליה בדין המשמעתי, כדי להוכיח טענותיה. המשיב אמנם הביא ראיותיו ועדים מטעמו, אך לא היה בהם כדי לסתור את ראיות הקבילה.

6.בגזר הדין מיום 3.9.15, השית בית הדין המחוזי על המשיב 10 חודשי השעיה על תנאי , כאשר התנאי הוא שבמשך 18 חודשים לא יעבור עבירה שבה הורשע. בנוסף הושת על המשיב חיוב בהוצאות בסך של 7,000 ₪.

פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי

7.לבית הדין המשמעתי הארצי הוגש ערעור מטעם המשיב הן על עצם הרשעתו והן על חומרת העונש. לטענת המשיב, הקבילה לא עמדה בנטל הוכחת העבירות שיוחסו לו, ומשכך היה מקום לזיכויו המוחלט עוד בתום פרשת הקבילה. עוד ובהשלמה טען, כי בכל מקרה עלה בידיו לעורר ספק, למעלה מסביר, באשמתו. לחילופין ביקש, כי ככל והרשעתו תישאר על כנה, אזי יש להקל בעונשו שהוא, לטענתו, מחמיר יתר על המידה בנסיבות העניין.

8.בית הדין המשמעתי הארצי מצא שיש לקבל את ערעורו של המשיב, לבטל את הרשעתו, ולהורות על זיכויו מהעבירות נשוא כתב הקובלנה, ולו מחמת הספק. בית הדין הארצי הגיע לכלל מסקנה כי הקבילה לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה, ולא הוכיחה את העובדות הנדרשות לצורך הרשעה. קרי, לא הוכח, כי פסק הדין של כב' השופטת רובינשטיין לא הובא לידיעת כב' השופט סטולר. לעמדת בית הדין הארצי, לא נמצאה כל ראיה פוזיטיבית ממנה ניתן ללמוד באופן חד משמעי ושאינו משתמע לשתי פנים כי פסק דינה של כב' השופטת רובינשטיין לא הובא לידיעת כב' השופט סטולר בדיון שהתקיים בפניו. לא זו אף זו, מתוך העדויות שהשמיע המשיב בפני בית הדין המחוזי עולה תמונה שונה לחלוטין, שכן המשיב עצמו, עו"ד בן-נון ועו"ד פרנטי-גרין העידו כי עו"ד בן-נון הביא לידיעת כב' השופט סטולר את דבר קיום הליך העתירה המנהלית וכן את דבר קיומו של פסק דינה של כב' השופטת רובינשטיין. אל מול עדויות אלה עומדת לבדה עדותו של עו"ד בונה, אשר לא אמר באופן נחרץ וברור כי פסק הדין של השופטת רובינשטיין לא הובא לידיעת השופט סטולר, אלא אך אמר, כי חזקה שהאמור בפרוטוקול משקף את שנאמר בדיון, ובהמשך אף הסכים לקבל את התזה כי ייתכן ולא הכל נרשם בפרוטוקול.

9.בסיום דבריו, ציין בית הדין הארצי כי אין להפחית כהוא זה מחומרתם של הדברים שנאמרו בשולי החלטתה של כב' השופטת מימון-שעשוע (הדברים המצוטטים בפסקה 2 לעיל), ואולם יש ממש בטענת המשיב, לפיה לא ניתנה לו האפשרות להתגונן בפני דברים אלו ולהביא את ראיותיו, במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית המשפט. עוד צוין, כי בבואו של בית הדין לבחון את מעשיו של המשיב במסגרת ההליך המשמעתי, חלה החובה לקיים הליך נקי ושלם, מבלי להיות כבולים באמירות של בית המשפט אשר נאמרו אגב פסק הדין, אולם אין בהן כדי להוות קביעה עובדתית חד משמעית, אלא סברה לגבי האופן בו התנהלו העניינים. לאור כל אלו, הורה בית הדין על זיכויו של המשיב מחמת הספק.

הערעור שלפניי וטענות הצדדים

10.הערעור שלפניי מופנה כנגד זיכויו של המשיב. לטענת המערערת, שגה בית הדין המשמעתי הארצי עת קבע כי יש לזכות את המשיב מחמת הספק, שכן עובדות הקובלנה הוכחו למעלה מספק סביר.

11.ב"כ המערערת הדגיש כי על פי סעיפים 11 ו-12 לקובלנה הואשם המשיב בכך ש"הטעה את בית המשפט בכך שלא צירף את פסק דינה של השופטת רובינשטיין ולא הביא זאת לידיעת ערכאת הערעור בפני כב' השופט סטולר" [ההדגשה אינה במקור]. ואולם, בית הדין הארצי 'פירש' את סעיף 11 לקובלנה כאילו זה מסתכם בכך שפסק הדין של השופטת רובינשטיין לא הובא לידיעת בית המשפט, ולא כך הדבר – סעיף 11 מדבר במפורש כי פסק הדין לא צורף ולא הומצא במלואו לשופט סטולר – ומכאן ההטעיה.

12.לטענת המערערת, שגה בית הדין הארצי עת קבע כי לא נמצאה כל ראיה פוזיטיבית ממנה ניתן ללמוד באופן חד משמעי שאינו משתמע לשתי פנים כי פסק דינה של כב' השופטת רובינשטיין לא הובא לידיעת כב' השופט סטולר בדיון שהתקיים בפניו, שכן בכך התעלם כליל מקיומה של ה-ראיה, והיא פרוטוקול הדיון העומד בבסיס העניין (פרוטוקול הדיון בפני כב' השופט סטולר מיום 15.7.08), בו אין זכר ו/או אזכור לפסק הדין של כב' השופטת רובינשטיין או כי מאן דהוא הביא את קיומו של פסק הדין לידיעת כב' השופט סטולר. לעמדת ב"כ המערערת, פרוטוקול דיון הוא 'תעודה ציבורית' כמשמעה בפקודת הראיות, וחזקה שמדובר במסמך קביל אשר מעיד על תכנו. זאת ועוד, המשיב מעולם לא ביקש לתקן את הפרוטוקול ואף לא ביקש להעיד את כב' השופט סטולר (בהתאם להלכות בעניין).

13.באשר לעדויות מטעם המשיב, טען ב"כ המערערת כי המדובר בעדויות של אנשים המעוניינים באופן ברור בתוצאות המשפט- בתו של המשיב וחברו הטוב מזה שנים. אף יתרה מכך, ממילא עו"ד בן-נון, עו"ד פרנטי-גרין והמשיב לא העידו כי פסק הדין בעתירה המנהלית הוגש לכב' השופט סטולר או צורף להודעת הערעור.