עיריית ירושלים נ' חייט ואח' - פסקדין

פסק דין

כתבי הטענות

1. התביעה עניינה חוב ארנונה על סך 119,406 ₪ בגין נכס הנמצא ברח' בן יהודה 11 בירושלים כשתקופת החיוב היא 2006-2000.

בכתב ההגנה נטען כי הנכס אינו שייך לנתבעים והם אינם מחזיקים בו ומעולם לא החזיקו בו, אלא מי שחכרה אותו היא חברת "שמעון חייט בנייה ופתוח בע"מ".

2. מטעם התובעת הוגש תצהירו של עו"ד צבי שילה. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של הנתבעים. המצהירים נחקרו על תצהיריהם להוציא הנתבעת שלא התייצבה לדיון מפאת מחלה ובא כוחה משך את תצהירה. ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

הטענות בסיכומים

3. לטענת ב"כ התובעת בסיכומיו הנתבעים בבקשת הרשות להגן ובתצהיריהם לא רק שלא הכחישו את קיומו של חוב הארנונה אלא גם הודו בו באופן אקטיבי. גם רשימת מחזיקים ודו"ח פירוט חובות שהגישה התובעת לתיק בית המשפט בלא התנגדות הנתבעים מהווה ראיה לגובה החוב ובהיעדר התנגדות יש לראותו כרשומה מוסדית. התובעת הוכיחה כי הנתבעים היו רשומים במחשביה כמחזיקים בנכס וכי הנתבעים היו מודעים לרישום זה. הנתבע לא הכחיש כי השכיר את הנכס אישית לצד ג' ולא סיפק כל הסבר סביר מדוע החוזה נערך אישית בינו לבין צד ג' ולא בין צד ג' והחברה אשר לטענתו החזיקה בנכס. גרסת הנתבע כי לא ידע על האפשרות לפנות להליכי השגה וערר נסתרה על ידי התובעת. מסמך השגה אותו הגיש הנתבע מאיין לחלוטין את טענותיו לפיהן החברה החזיקה בנכס. מההשגה שהגיש עולה כי ידע כי הוא מחוייב אישית בתשלום ארנונה ובחר שלא להגיש על כך השגה אלא רק על סווג השומה. בנסיבות אלו אין הנתבעים יכולים לעקוף את המסלול הקבוע בחוק הרשויות המקומיות להגשת השגה ולפנות לבית המשפט. לטענת התובעת הנתבעים נמנעו מלהביא ראיה אחת לפיה התובעת פנתה לחברה בקשר לשנות החיוב בארנונה ויש בכך כדי לפעול לרעתם. עוד טוען ב"כ התובעת כי אף אם יתקבלו כל טענות ההגנה של הנתבעים יש לייחס את חוב החברה לנתבעים בגין השנים 2004-2006 בהתאם לסעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה המטיל על בעלי השליטה בחברה פרטית את חובות הארנונה של חברה בשליטתם כאשר לטענת ב"כ התובעת התקיימו דרישות הסעיף במקרה זה. אשר לנתבעת, לנוכח העובדה שמשכה את תצהירה הרי שנשללה ממנה גרסת הגנתה ואין הנתבע 1 יכול להעיד על עובדות אשר הינן בידיעתה הבלעדית.

לטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו כל ראיות התובעת הינן פלטי מחשב אשר בסיכומי התובעת נטען כי מהווים "רשומה מוסדית" ואולם לא נתקיימו התנאים להגשתם כרשומה מוסדית. לנוכח האמור לא הוכיחה העיריה מי החזיק בנכס, לאיזה תקופה החזיק ואף לא הוכח גובה חוב הארנונה הנטען בקשר לנכס. גם המסמכים אשר הוגשו מטעם התביעה באמצעות הנתבע 1 נעשו כולם בשנים 1997-1998 ואין בהם כדי להעיד על המחזיקים בנכס בתקופה הרלוונטית לתביעה. מהמסמכים גם עולה כי מי שהחזיק בנכס הוא צד ג' ומכל מקום אין לייחס למסמכים אלו את המשקל שמייחסת להם התובעת. עוד טוען ב"כ הנתבעים כי אין כל מקום להעלאת הטענה בדבר חיוב הנתבעים מכח סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה לאחר שהתובעת חזרה בה בעניין זה מבקשתה לתיקון כתב התביעה. גם לגופו יש לדחות את הטענה. לטענת ב"כ הנתבעים אין להסיק מהאמור בבקשת הרשות להגן והתצהירים כי הנתבעים אינם מכחישים את גובה החוב ומכל מקום הצדדים בהתנהלותם בדיון הפכו שאלה זו לחלק מהחזית ביניהם. אשר לנתבעת 2 זו לא היתה מעולם, גם לא לפי גירסת התובעת, מחזיקה בנכס.

דיון

גובה החוב

4. בתצהיר אשר צורף לבקשת הרשות להגן ואשר מהווה כתב הגנה (ר' החלטה מיום 26.7.07) לא הוכחש גובה החוב אלא אך זיקתם של הנתבעים לנכס נשוא החוב. בסעיף 2 לתצהיר נאמר כי הנתבעים "איננו ולא היינו מעולם המחזיקים בנכס". בסעיף 3 לתצהיר נאמר "את נכס המקרקעין בגינו הוגשה התביעה דנן חכרה חברת שמעון חייט בניה ופיתוח בע"מ ח.פ. 511589608 (להלן: "החברה") והיא זו אשר עשתה שימוש בנכס והיא זו החייבת בארנונה". אין כל התייחסות בתצהיר לגובה החוב.

צודק ב"כ התובעת בטענתו כי לנוכח האמור לא הוכחש למעשה גובה חוב הארנונה ויש על כן לראותו בהתאם לנטען בכתב התביעה. אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעים ולפיה הצדדים בהתנהלותם בדיון הפכו את שאלת גובה החוב לחלק מהחזית ביניהם. כל שנאמר בעניין זה בתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת הוא כי "בהתאם לבדיקה שערכתי בתיקם של הנתבעים בעיריית ירושלים, ובמחשבי עיריית ירושלים, חייבים הנתבעים חוב ארנונה לעיריית ירושלים שנוצר במהלך השנים 2000-2006 ואשר לא שולם, בהתאם לכתב התביעה בתיק זה, בגין נכס ארנונה שמספרו 30049-213-000-0382" (סעיף 5 לתצהיר). בבקשה מאוחרת יותר ביקש ב"כ התובעת לצרף לתצהירו "טופס גיול חובות ארנונה" ו"דוח מחזיקים בנכס" וניתנה החלטה המתירה זאת. אינני סבורה כי יש לפרש את האמירה בתצהיר כמו גם את המסמכים שצורפו מאוחר יותר כהסכמה להפוך את שאלת גובה החוב לחלק מהמחלוקת בין הצדדים, בפרט כאשר מציין ב"כ התובעת בסיכומיו כי אילו היו הנתבעים חולקים מלכתחילה על גובה החוב היה דואג להביא ראיותיו בהתאם. גם העובדה שב"כ הנתבעים חקר את המצהיר מטעם התובעת על דרך הפקת אותם פלטי מחשב אין בה כדי ללמד על הסכמה לשנוי החזית שכן להסכמת התובעת אנו נדרשים כאן ובנסיבות שבהן לא הוכחש גובה החוב בכתב ההגנה, ההסכמה להפוך את גובה החוב לחלק מהפלוגתאות בין הצדדים צריכה להיות מובהקת, מה שאין כן במקרה שבפנינו. לנוכח מסקנתי זו אין לי צורך לדון בטענות אותן העלה ב"כ הנתבעים ככל הנוגע לכוחם של אותם פלטי מחשב להוות רשומות מוסדיות.

זהות החייבים

5. טענתם העיקרית של הנתבעים היא כי מי שחכר את הנכס והחזיק בו היא חברת חייט בניה ופתוח בע"מ ולא הם.

בסעיף 2 לתצהירו מציין המצהיר מטעם התובעת כי על פי בדיקה שערך במחשבי עיריית ירושלים רשומים הנתבעים כמחזיקים בנכס נשוא התביעה החל מיום 1.1.97 ועד לתאריך 3.12.06. על פי סעיף 4 לתצהיר בהתאם לדו"ח שהופק מהמחשב ביום 4.12.07 שונה רישום המחזיקים בנכס לשם החברה "שמעון חייט בניה ופיתוח בע"מ". בעדותו ציין המצהיר כי מחשבו מחובר למחשבי העירייה ובאפשרותו לשלוף משם את הנתונים (ר' עמ' 6, שורות 19-22). עוד העיד כי כל הדוחות שצירף הם דוחות שהופקו בין מתיק הנכס בעיריית ירושלים ובין ממחשבי עיריית ירושלים (עמ' 9, שורות 3-1).

על פי תצהירו של הנתבע 1 "נכס המקרקעין הנמצא ברח' בן יהודה 11 אינו הנכס שלי ושל הנתבעת 2, ואנחנו איננו ולא היינו מעולם המחזיקים בנכס" (סעיף 1 לתצהיר). על פי סעיף 2 לתצהיר מי שחכרה את הנכס ועשתה בו שימוש היא חברת שמעון חייט בניה ופתוח בע"מ. לתצהיר צורף נסח מקרקעין בתמיכה לזכויות החכירה. גם בעדותו חזר הנתבע 1 על כך שתמיד היתה החברה רשומה כמחזיקה בעיריית ירושלים (ר' עמ' 9, שורות 21-20). כשעומת עם חשבון ארנונה תקופתי הנושא את שם הנתבעים השיב כי הוא חושב שמדובר בטעות של העירייה ושכחו להוסיף את המילה "בע"מ" (ר' עמ' 9, שורות 29-27; ת/1). כשנשאל אם הוא מודע להליך של השגה וערר השיב "לא" (ר' עמ' 10, שורות 11-10). כשעומת עם השגה שהגיש בגין הנכס נשוא התביעה בשנת 1997 (ת/2) ונשאל מדוע לא הגיש השגה על כך שהחברה מחזיקה בנכס ולא הוא ואשתו השיב "אתה מדבר איתי על לפני 13 שנה?" כשנשאל לגבי השנים הרלוונטיות מדוע לא הגיש השגה השיב "החברה כל הזמן החזיקה בנכסים. זה מה שאני יודע וזה מה שהיה. מה שאתה שואל אני לצערי לא זוכר. שילמתי גם את הארנונה לפי חברה" (עמ' 10, שורות 27-26). בעדותו אישר כי השכיר את הנכס לאחרים (ר' עמ' 10, שורות 28-עמ' 11, שורה 3). הצדדים לאחד מחוזי השכירות אותם אישר הנתבע בעדותו אינם השוכרים והחברה כי אם השוכרים והנתבע אישית ולנתבע לא היה הסבר סביר לכך (ר' ת/3; עמ' 11, שורות 11-2). עוד אישר הנתבע למעשה פנייה בשמו שלו לעירייה בנגע לחיובי הארנונה הנוגעים לנכס (ר' ת/4; עמ' 11, שורות 21-14).

מחומר הראיות שפורט לעיל עולה כי הנתבעים היו רשומים כמחזיקים בעירייה וטענת הנתבעים כאילו מעולם לא החזיקו בנכס אינה עולה בקנה אחד לא עם השגה אותה הגיש הנתבע עצמו בשנת 1997 ולפיה יש לסווג את הנכס כדירה ולא כמשרד, לא עם חוזה להשכרת הנכס משנת 1998 עליו חתום הנתבע אישית ואף לא עם פנייה אחרת בנושא הארנונה בנוגע לנכס שנעשתה אף היא אישית על ידי הנתבע. נכון אמנם כי המסמכים האמורים קודמים לתקופה נשוא התביעה ואולם גירסת הנתבעים היא כי החברה אשר חכרה את הנכס החזיקה בו כל התקופה והרישום בעירייה יסודו בטעות. גירסא זו, אשר לא גובתה ראייתית מעבר לאמור בתצהירו של הנתבע, אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים האמורים. לנוכח האמור מקבלת אני את טענת התובעת ולפיה הנתבעים הם שהחזיקו בנכס כמפורט ברישומי העיריה. למעלה מן הצורך יצויין כי גם שנוי הרישום בסוף שנת 2006 משם הנתבעים לשם החברה, ועוד בטרם הוגשה התביעה, מלמד על מודעות הנתבעים לרישום.

לנוכח המסקנה אליה הגעתי אין לי צורך לדון בטענות האחרות שהעלו הנתבעים.

התוצאה היא שהתביעה מתקבלת. אני מחייבת את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 119,406 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 החל מיום הגשת התביעה. עוד אני מחייבת את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת את הוצאות האגרה ששולמה בתיק וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"א, 24 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.