עזריאל נ' בר נוי

החלטה

ביום 10.2.13 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק בורר, המורכב מחמישה פסקי ביניים, כאשר האחרון (והסופי לדבריו) ניתן ביום 26.12.12. הבקשה לביטול הוגשה בתום התקופה המותרת לכך ע"פ סעיף 27 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), מאז הפסק האחרון בלבד.

בהתאם להחלטתי בפרוטוקול מיום 9.7.13, יש ליתן החלטה מקדמית באשר לטענות שהועלו בכתב ובעל פה, אודות המחסום הדיוני העומד בפני המבקש מלבקש את ביטול פסקי הבוררות הקודמים, עקב אי עמידה במועד הקבוע לכך בחוק הבוררות.

בין השנים 1998 - 2008 היו הצדדים שותפים בעסק "סוכות ירושלים". בשנת 2008 באה השותפות לסיומה, בהסכם להפרדת פעילותם העסקית (להלן: "ההסכם"). עקב מחלוקות שנבעו מיישום ההסכם, פנו הצדדים לבוררות זבל"א בפני: הרב אש, הרב פויכטוונגר (מטעם המבקש) והרב סמט (מטעם המשיב).

חלק מהמחלוקות נגעו לשיווק הסוכות והסכך תחת הסימנים המסחריים "סוכות ירושלים" (לגבי סוכות ואביזריהם) ו-"קיינעס" (הסכך) והייצור וייבוא שלו; ולפרסום העסק. על פניו נראה כי המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לקביעה בהסכם כי המשיב מתחייב לספק למבקש את הסכך והסיבים במחיר והכמות המוסכמת, והמבקש מתחייב לרכוש את כל כמות הקיינעס הדרושה לו מהמשיב, ולא משום גורם אחר. המחיר המוסכם עמד על 11 ₪ למ"ר.

החלטות ביה"ד שניתנו הנן:

"פסק דין ביניים" מיום 2.9.11, "פסק דין ביניים 2" מיום 28.3.12, "פסק דין ביניים 3" מיום 23.6.12, תגובת ביה"ד מיום 17.12.12, "פסק דין חוזר עם תיקון טעות דפוס בהקדמה – החלטת ביה"ד 4" מיום 26.12.12.

לטענת המשיב, ארבעה פסקי הביניים הראשונים הינם פסקי בוררות לכל דבר, אשר הכריעו במחלוקות שבין הצדדים, ועל כן המבקש היה צריך להגיש בקשה לביטול כל אחד ואחד מהם בתוך 45 יום מאז שניתן. הואיל ולא עשה כן וחלף המועד – יש לדחות על הסף את טענותיו לגביהן.

המבקש מתנגד לכך, וטוען כי פסקים מס' 3 ו-4 היו החלטות ביניים שלא סיימו את הדיון בנושאים שהמבקש עתר לביטולם, והדיון בהם הסתיים רק במתן הפסק האחרון מיום 26.12.12. בתמיכה לטענתו הגיש המבקש הזמנה לדיון בפני הבוררים מיום 2.12.12 (לפני הפסק הרביעי), ובו נאמר: "הנידונים: ביה"ד החליט שכך ראוי להשלים את כל הנידונים שנשארו בין הצדדים, כולל הפרסום, היצור של הקיינעס והשם המסחרי, וכן נושאים מהעבר שלא הושלמו כגון הצעת פתיח לנתב שנקבע בפסק שעל ישראל לבצע."

הצדדים טענו לפניי בעל פה בעניין זה בדיון מיום 9.7.13. ב"כ המשיב טען כי כל סעיף בפסק השלישי הוא הכרעה, כאשר סעיפים ח'-יא' לפסק נותנים למבקש שלוש אפשרויות בנוגע למחויבותו החוזית לרכוש את הסכך מהמשיב. לשיטתו, פסקים 4 ו-5 הם החלטות טכניות במהותן.

בהודעה שהגיש המבקש ביום 15.9.13, טען כי יש לדחות את הבקשה לדחייה על הסף, גם מהטעם שהבוררים לא הכריעו בכל הסוגיות שעמדו לפניהם, ועל כן לא ניתן לומר כי הבוררות תמה. המשיב התנגד להודעה זו, הואיל ומדובר בטענה חדשה ובהרחבת חזית. לגופו של עניין נטען, כי לא ניתן להתייחס לכל פסק ביניים כפסק, מחד, ומאידך להעלות טענה רק לאחר הפסק האחרון, כי גם הפסקים הקודמים לא הכריעו בכל המחלוקות. אם המבקש היה סבור שלא הכריעו בכל המחלוקות, היה עליו להגיש בקשה לביטול בתוך 45 יום ממתן כל פסק ופסק, ולא עשה כן; ולכן, הוא אינו יכול לטעון זאת כעת.

דיון והכרעה

פסק בוררות מוגדר בסעיף 1 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק") גם כפסק ביניים. פסק ביניים מוגדר כ"מכריע באופן סופי וחד-משמעי בחלק מוגדר ומותחם מן המחלוקת נושא הבוררות העומד על רגליו שלו" (רע"א 300/89 ולקו, חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4) 497, 509).

לשון הפסק הראשון מלמדת כי מדובר בהחלטה זמנית לגבי מרבית המחלוקות בהן עסק. בפסק הביניים השני נוספו עוד מחלוקות שלא הוזכרו בפסק הראשון, בעיקר בנושא פרסום העסק (סעיפים ב-ו לפסק). ישנה קביעה סופית באשר לחלוקת הבעלות בפרסום באגד (סעיף א); מחלוקת מסוימת שהוסרה (סעיף ח'); וההחלטות בנוגע לפרסום באתר (סעיף ט'). סעיף ז' עסק באזור שנקבע כנטרלי בהסכם, נקבע כי הוא יחולק בין הצדדים בהסכמה או ע"י איש ביניים שיוסכם עליהם, ועל פניו לא ברור האם סעיף זה מסיימת את המחלוקת בעניין. בסעיפים י'-יג' לפסק נקבע המשך הדיון לגבי תביעתו של המבקש להחזר כספי על הקיינעס, ולגבי טענתו כי יש להשיב לו כספים בגין חישוב מוטעה שערכה אשת המשיב.

למען הנוחות אציג להלן את הפסק השלישי כלשונו:

פסק דין ביניים 3

הנידון: הסכם חלוקת השותפות בין ה' ישראל עזריאל לבין ה' אבנר בר נוי.

קיבלו על עצמם הצדדים את הכרעת הדיינים א.אש, א. פוכטוונגר, א.סמט.

לאחר שהדיינים הנ"ל שמעו את טו"מ הצדדים שקלו והחליטו כדלהלן:

א. ההחלטה מיום יג באלול תשע"א בדבר חלקי הבעלות על הפרסום באגד עומדת בעינה.

ב. ה' אבנר בר נוי הסכים לשלם לה' ישראל עזריאל 2921 ₪ כנגד הקיינעס שהחזיר לו ישראל באפריקה, ואינו חייב לשלם יותר.