עותמאן נ' לשכת עורכי הדין - הועד המרכזי - פסקדין

פסק דין

1.נגד המערער הוגש כתב אישום משמעתי לבית הדין המשמעתי המחוזי של מחוז הצפון בלשכת עורכי הדין.

2.כתב האישום מייחס למערער את העבירות אשר בוצעו בנסיבות אלה: הוא קיבל לייצג את המתלוננת בנוגע לגביית מזונות שנפסקו לטובתה. החל מחודש פברואר 2005 ועד חודש יולי 2007, גבה המערער עבור המתלוננת סך 1,000 ₪ לחודש, אך לא יידע אותה אודות התביעה. בתקופה האמורה העביר המערער למתלוננת מידי פעם סכומים בני כמה מאות ₪, ללא תיעוד מסודר, ואילו ביתרת הסכומים שגבה שלח המערער את ידו.

3.בבית הדין המשמעתי המחוזי (אב בית הדין, עו"ד אחמד מסאלחה; חבר בית הדין עו"ד אברהם אמיר; חבר בית הדין עו"ד אלי אלון) הוא הורשע, על-פי הודאתו, בתיק בד"מ 58/09, ביום 5.11.09, בעבירות אלה:

א.אי העברת כספים ללקוח, עבירה לפי כלל 40 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986;

ב.הפרת חובת עו"ד – עבירה לפי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, וכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין, התשמ"ו-1986;

ג.התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין הנ"ל;

ד.פגיעה בכבוד המקצוע, עבירה לפי סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין הנ"ל.

4.בגזר הדין מיום 25.1.10,שניתן על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של מחוז הצפון, נקבע כדלקמן:

"לא בלי היסוס ולאחר ששמענו כי הנאשם החזיר למתלוננת את הכספים המגיעים לה בהתאם לסיכום שהיה לה עמו, אנו מחליטים לגזור על הנאשם ועל פי סעיף 68א(א) + (ב) את העונש הבא: השעיה על תנאי לתקופה של שלוש שנים מהיום, שאם במשך התקופה הנ"ל יעבור עבירה מן העבירות מס' 1 ו-2 המנויות בסעיף ב' (הוראות החיקוק בקובלנה) – יושעה מן הלשכה למשך שנה בפועל.

לא מצאנו מקום להשעות את הנאשם בפועל לאור הטיעונים לעונש שנשמעו בפנינו היום, ובעיקר לאור הסרת המחדל וחרטתו הכנה של הנאשם.

5.לשכת עורכי הדין הגישה ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי, וזאת לאחר שהוברר כי הסכום לא שולם.

6.יתרה מזו, בדיון שהתקיים בבית הדין המשמעתי הארצי ביום 5.7.10, נשאל המשיב שם, המערער שבפניי, האם השיק בסופו של היום נפרע, והוא השיב בשלילה, כי השיק לא נפרע.

7.באותה ישיבה לאחר שב"כ המערער ביקש לקבל את הערעור ולהטיל על המשיב שם (המערער שבפניי) השעיה בפועל, הסביר המשיב כי לאחר שהודה בבית הדין המשמעתי המחוזי, מאחר והוגש ערעור, לא פרע את השיק.

8.בא כוחו של המערער (המשיב שם) ביקש לדחות את הדיון בערעור כדי להסיר את המחדל ולשלם את הסכום של 10,000 ₪.

9.ברם, סכום זה לא שולם ובית הדין המשמעתי הארצי (עו"ד אלביר מני, אב"ד; עו"ד ראיד עומרי, חבר בית דין; עו"ד מרים קסיס, חברת בית דין) בפסק דין שנתן בתיק בד"א 21/2010, ביום 15.11.10, קיבל את ערעור לשכת עורכי הדין, ציין כי מעידת המשיב שם אינה ראשונה וכי גם לאחר שחזר וביקש דחייה לתיקון המעוות, חרף כל ההמתנה, לא עשה כן עד יום פסק הדין, ולכן במסגרת קבלת הערעור ובהתחשב בכך שאין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין, הטיל על המשיב שם (המערער שבפניי) עונש של השעייה בפועל של 9 חודשים, החל מיום 1.1.11, השעייה על תנאי למשך 9 חודשים, כאשר התנאי הוא שהמשיב לא יעבור על כל אחת מהעבירות בהן הורשע בתוך 3 שנים, ופיצוי למתלוננת בסך 5,000 ₪ אשר ישולם ב-10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.1.11.

10.כאשר הגיש המערער את ערעורו לבית משפט זה, ביום 3.1.11, ביקש עיכוב ביצוע השעיה. לא נעניתי לבקשה זו וקבעתי כי אין מקום לדון בבקשה לעיכוב ביצוע, כאשר העונש התחיל שלושה ימים קודם לכן, ובמיוחד כאשר אין הסבר מדוע הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע בתאריך כה מאוחר, כאשר פסק דינו של בית הדין הארצי ניתן ביום 15.11.10 (החלטה מיום כח טבת תשע"א (4.1.11).

11.בתיק זה התקיימו שני דיונים, כאשר בראשון שבהם נכח רק המערער לבדו (ישיבה מיום כה שבט תשע"א (30.1.11)), ובדיון שהתקיים במעמד שני הצדדים ביום ו אדר א תשע"א (10.2.11) הוסכם כי בתוך שלושה ימים יופקד סך 10,000 ₪ אצל מזכיר בית הדין המשמעתי במחוז הצפון וכי סכום זה יימסר למתלוננת. כן הוסכם כי לאחר מכן יפנה ב"כ הלשכה ויבקש הנחיות בדבר הצגת עמדת הלשכה לפיה תקופת ההשעיה בפועל תהיה תקופת ההשעיה שתיגזר על המשיב והיתרה תהיה תקופת השעיה על תנאי.

12.בדיון היום, הוצג בפניי כתב קבלה ושחרור חתום על ידי המתלוננת, לפיו קיבלה את 10,000 הש"ח ביום 13.2.11. ב"כ הלשכה, עו"ד דיאב לואי, אישר כי אכן המתלוננת קיבלה את הכספים.

13.המערער ביקש כי בית המשפט יפעל על-פי רוח ההבנה שהייתה בישיבה הקודמת, דהיינו כי תקופת ההשעיה של 9 חודשים תומר לתקופת השעיה של חודשיים ושלושה ימים (מיום 1.1.11 ועד 3.3.11).