פסק דין
1.העותר הגיש עתירה זו לאחר שעררו על החלטת פקיד רישוי ופיקוח כלי יריה של משרד הפנים (להלן: "פקיד הרישוי") בעפולה, שסירב לקבל את בקשתו לרישיון כלי ירייה, נדחה על ידי ועדת הערר של המשיבה (להלן: "ועדת הערר"). נימוק דחיית הערר היה כי העותר, שהינו נהג מונית המסיע נוסעים, ובינהם מתנחלים, מעבר לגבולות הקו הירוק, לא עונה על דרישות התבחין שנקבעו למתן רישיון בכך שהוא לא הוכיח בעלות על המונית, לא הוכיח כי ברשותו תעודת עוסק מורשה, לא צירף 12 תלושי משכורת עוקבים ולא הוכיח עיסוק קבוע ואינטנסיבי באיזורי סיכון .
2.לאחר קבלת החלטת ועדת הערר המציא העותר את המסמכים שפורטו בהחלטה וביקש דיון חוזר. לאחר שלא קיבל מענה לפנייתו, הגיש העותר עתירה זו, במסגרתה ביקש להורות על ביטול החלטות ועדת הערר ולקבוע כי דרישות ועדת הערר כפי שצוין בהחלטתה הינן מחמירות ביחס לדרישות התבחין הרלוונטיות ולכן אינן סבירות, וכן לקבוע כי העותר ממלא אחר תנאי התבחין הרלוונטיים שעניינם "עיסוק".
3.בתגובה לעתירה הגישה המשיבה בקשה לסילוק על הסף במסגרתה כפרה בסמכותו המקומית של בית משפט זה. המשיבה טענה כי החלטת הרשות המינהלית ניתנה בעפולה ולפיכך היה על העותר להגיש את העתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת. כן טענה המשיבה כי העתירה הוגשה בשיהוי.
4.בתגובתו לבקשה לסילוק על הסף טען העותר כי הגשת העתירה בבית המשפט זה במקום בבית המשפט בנצרת, הינה תוצאה של "טעות טכנית קלה", והראיה לכך היא שבכותרת העתירה עצמה צוין כי היא מוגשת ל"בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים". כמו כן, טען העותר כי הסעד של סילוק על הסף הינו קיצוני ואין לנקוט בו במקרה דנן.
5.לאחר הדיון שהתקיים ביום 02.03.10 הגישו הצדדים טיעונים לענין הסמכות המקומית. ב"כ העותר טען כי מאחר שנציגי המשיבה פרוסים בכל הארץ, ומאחר שקיימת נוכחות של משרד הפנים ושל פקיד רישוי כלי ירייה גם בחיפה, אין להתעקש על סילוקה על הסף של העתירה, מה גם שהמשיבה לא נימקה מדוע תתקשה לנהל את העתירה בבית משפט זה ומדוע עדיף לדון בעתירה בבית המשפט בנצרת. לנוכח זאת, ביקש העותר לדחות את הבקשה לסילוק העתירה על הסף ולהורות כי בית משפט זה ידון בעתירה.
6.בתגובה לטיעוני העותר טענה המשיבה כי אין לקבל את הטענה כי פריסתה של המשיבה בכל רחבי הארץ מקנה לעותר סמכות מקומית גם בבית משפט זה, לאור העובדה שכללי הסמכות המקומית החלים על עתירות מינהליות נקבעו בהוראת דין מיוחדת.
דיון
7.בשונה מכללי הסמכות המקומית שקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, כללי הסמכות המקומית להגשת עתירות מינהליות נקבעו בתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א – 2000 (להלן: "התקנות"). תקנה 2(א) רישא לתקנות קובעת כי:
"עתירה מינהלית (להלן – עתירה) תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו ניתנה החלטה של רשות אשר נגדה מוגשת העתירה...".
אין חולק כי בקשתו של העותר לרישיון כלי ירייה נדחתה על ידי פקיד הרישוי בעפולה וכי ועדת הערר שדנה בערר על החלטה זו ודחתה אותו מיקומה בעפולה גם כן.
8.בפסיקה נחלקו הדעות בשאלת החשיבות שיש ליתן להוראות התקנות בענין הסמכות המקומית. כך למשל, בעת"מ (חי') 520/02 אלקה חשמל ואלקטרוניקה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה, מח' עבודות ציבוריות (לא פורסם, 15.07.02) דחה כב' השופט גינת טענת העדר סמכות מקומית, באמצו את דברי כב' השופט ש. לוין ברע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מט(2) 731, 734-735, שסבר כי:
"במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר; ואין ענין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נשוא להעלאת טענות טרומיות...".
לדעת כב' השופט גינת, "אם נאמרו הדברים דלעיל לעניין אזרחי הרי הם חלים בבחינת קל וחומר על עניין מינהלי, בן בנו של קל וחומר על טענה של העדר סמכות מקומית של בית-משפט מחוזי מפי סגן לפרקליטת המחוז".
יצוין, כי ניתן למצוא בפסיקה האזרחית התבטאויות המפחיתות בחשיבותה של הסמכות המקומית. כך למשל, ברע"א 11180/08 עיריית מודיעין-מכבים-רעות נ' ארד ד. הנדסה בע"מ (טרם פורסם, 06.05.09) צוין כי –
"מדינת ישראל היא מדינה קטנה. המרחקים בין הערים והישובים בה קצרים, קל וחומר המרחקים בפרשה זו בין העיר מודיעין, מקום מושבה של המבקשת 1, לבין בתי המשפט הן בירושלים והן במחוז מרכז".
וכן –
"יתר על כן, לעיתים, ללא כל הצדקה לאור האמור לעיל, מקדישים בעלי הדין עלויות ניכרות בהתדיינות באשר לסמכות המקומית ובהעברת תיק אשר הטיפול בו כבר החל מבית משפט אחד לבית משפט אחר. זו אחת הדוגמאות הבולטות בהן עשוי להתבזבז זמן שיפוטי יקר".
9.מנגד, בפסקי דין אחרים נקבע כי יש להיצמד לכללי הסמכות המקומית שבתקנות בדווקנות ולהעביר תיקים אשר נפתחו בבית המשפט שאינו מוסמך אל בית המשפט המוסמך.
כך למשל, בעת"מ (חי') 3395/06 עמותת אל סונדוס נ' מדינת ישראל – משרד החינוך והתרבות (טרם פורסם, 27.12.06) קבע כב' השופט שפירא כי אין חולק שכל פניות העותרת נדונו במשרדי המשיב בירושלים ושם גם ניתנה ההחלטה, ומכאן שהסמכות המקומית לדון בעתירה נתונה בידי בית המשפט המחוזי בירושלים. עם זאת, ציין כב' השופט שפירא כי: