עובדיה ואח' נ' צרפתי ואח'

פסק דין

א. מבוא

1. ביום 22.6.09 הגישו המערערים- החייבים בע"ש 8/09 ערעור על שתי החלטות של כב' הרשם אריה ביטון, האחת מיום 17.5.09, והשנייה מיום 11.6.09.

בד בבד עם הגשת הערעור הגישו המערערים בקשה להארכת מועד (בש"א 218448/09).

בהחלטתי מיום 10.9.09 קבעתי כי מאחר ואף אחד מהמשיבים לא התנגד למתן האורכה המבוקשת (בוצעה מסירה למשיבה 1, הבקשה הונחה בפתח ביתה של המשיבה 2, והמשיב 3 בתפקידו ככונס נכסים לא התנגד למתן האורכה המבוקשת) ניתנת אורכה כמבוקש, והערעור יידון לגופו. כן הורתי על הגשת עיקרי טיעון.

מאחר שהחלטתי לדון בערעור לגופו, התייתר הדיון בהחלטה השנייה של הרשם מיום 11.6.09 המתייחסת לבקשת המערערים להבהיר מכוח איזו סמכות ניתנה ההחלטה הראשונה, בה קבע הרשם כי החלטתו הראשונה לא ניתנה בבקשה ב"טענת פרעתי".

2.ביום 15.12.09 הגישו המערערים- החייבים בע"ר 17834-12-09 ערעור על שתי החלטות שניתנו ביום 12.11.09 ע"י כב' הרשם אריה ביטון בהמשך להחלטה הנ"ל מיום 17.5.09.

כן הגישו המערערים בקשה לאיחוד הדיון בשני התיקים.

בהחלטתי מיום 24.1.09 קיבלתי את הבקשה לאיחוד הדיון וקבעתי כי ההחלטה תינתן בשני התיקים.

יש לציין כי גם הערעור על שתי ההחלטות בתיק השני הוא בקשת רשות ערעור במהותו ולא ערעור בזכות, שכן לא מדובר בערעור על החלטה לפי סעיפים 19, 25, 48 או 58 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ". לעניין זה ר' סעיף 80(ב) לחוק ההוצל"פ).

ב. רקע הדברים

3.פסק הדין בת.א. 692/91- אכיפת הסכם לרכישת דירה וחיוב בתשלום התמורה למשיבות

המערערים התקשרו עם המשיבות בהסכם לרכישת דירה (להלן: "הדירה" ו"ההסכם"). בין הצדדים להסכם התגלע סכסוך שבעקבותיו הוגשה תביעה לביהמ"ש המחוזי בת"א (ת.א. 692/91). במהלך הדיון בתובענה התגרשו המערערים, ועל פי הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין, ויתר המערער על זכויותיו בדירה לטובת המערערת. ביום 15.2.96 ניתן פסק הדין בתיק, שחייב את המערערים באכיפת ההסכם וביצוע התשלומים שטרם נפרעו עבור הדירה, וכן בפיצויי הפרה. בעקבות פסק הדין הגישו המשיבות פסיקתא לאישור ביהמ"ש, וזו אושרה ביום 2.4.96.

ביום 12.9.96 פתחו המשיבות תיק הוצל"פ שמספרו 01-74765-96-3 (להלן: "תיק ההוצל"פ") למימוש הפסיקתא והחלו בנקיטת הליכים נגד המערערים. בין היתר, עוקלו זכויות המערערים בדירה.

בעקבות בקשה שהגישו המערערים לתיקון הפסיקתא, בהחלטתו מיום 25.3.98 הורה ביהמ"ש המחוזי על ביטול הפסיקתא מיום 2.4.96 וקבע תחתיה פסיקתא מתוקנת לפיה היה על המערערים לשלם 172,721 ₪ וכן הוצאות ושכ"ט בסך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ, הכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין, דהיינו מיום 15.2.96 (ה"פ 16096/07).

בהחלטתו מיום 28.5.98 הורה הרשם למזכירות לעדכן את גובה החוב בהתאם לפסיקתא המתוקנת, לרבות שכ"ט עו"ד והוצאות בתיק. לשכת ההוצל"פ ביצעה את החלטת הרשם ועדכנה את גובה החוב לאחר שפנתה לרו"ח יעקב אביטל לקבלת חוו"ד חשבונאית לצורך העניין.

בדצמבר 1998 הוטלו עיקולים על זכויות המשיבות בתיק ההוצל"פ במסגרת תביעות שהוגשו כנגדן ע"י שני אחיהן בתמ"ש (ת"א) 91410/98 ותמ"ש (ת"א) 914118/98. לאחר שהוטלו העיקולים עוכבו כל התשלומים שהפקידו המערערים בקופת ההוצל"פ עד ליום 22.3.04. במועד זה הורה הרשם על שחרור הכספים בהתאם לפסק הדין שניתן בסכסוך בין המשיבות לאחיהן, לפיו אחיהן זכאים למחצית הכספים, ואולם ביום 14.9.06 שוב ניתנה הוראה לעכב את הכספים בשל הסכסוך האמור.

4.פסק הדין בה"פ 510/05- חיוב המשיבות לאפשר את פירעון החוב באמצעות משכנתא

בעקבות סירובן של המשיבות לבקשתה של המערערת לאפשר לה לפרוע את החוב בתיק ההוצל"פ באמצעות גיוס כספים ע"י נטילת הלוואת משכנתא, הגישה המערערת ביום 14.4.05 בקשה לביהמ"ש המחוזי לחייב את המשיבות לאפשר את פירעון החוב באמצעות הלוואת משכנתא כאמור.

בהחלטתו מיום 31.7.06 קבע ביהמ"ש המחוזי כי סירובן של המשיבות לפירעון החוב באמצעות משכנתא נעשה שלא בתום לב, על רקע הסכסוך עם אחיהן, קיבל את בקשת המערערת וחייב את המשיבות לאפשר את פירעון החוב באמצעות משכנתא אשר תופקד בתיק ההוצל"פ, ולצורך כך חייב את המשיבות לחתום על מסמכי רישום המשכנתא. כן החליט ביהמ"ש למנות את עו"ד אבי מושינסקי, המשיב 3 דכאן, ככונס נכסים לביצוע האמור בפסק הדין (להלן: "הכונס"), וכן הורה להקפיא את החוב בתיק ההוצל"פ ליום הגשת התובענה, דהיינו ליום 14.4.05, כאשר לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין בלבד, וזאת בתנאי שסכום החוב יופקד תוך 90 יום.