לפניי בקשה לזימון עדים.
בבקשה עתר המבקש לזמן לעדות את בא כוחו, עוה"ד י.ש וכן לזמן את הגרפולוג ומומחה לכתב יד, עו"ד י.ח אשר חוות דעתו צורפה לתצהיר עדות ראשית מטעם המבקש.
בבקשה נטען כי עוה"ד ש. מייצג את המבקש 26 שנים בענייניו השונים וכי אין למבקש עו"ד אחר שייצגו ומשכך אין כל הצדקה לדרוש מעוה"ד שמלה לחדול מייצוג המבקש רק בשל כך שעליו לתת עדות.
באשר לעדותו של עו"ד ח. נטען בבקשה כי עפ"י הוראת סעיף 8(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, רק אם מונה מומחה ע"י בית המשפט אין בעל דין יכול להביא עדות מומחה מטעמו אך אם לא מונה מומחה כאמור (כבמקרה דנן) רשאי בעל הדין להביא עדות מומחה מטעמו.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להידחות, ואלה נימוקיי:
(1) הוראות סעיף 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986 (להלן: "
כללי האתיקה") קובעות כהאי לשנא:
"..
עורך הדין כעד
(א) לא ייצג עורך דין אדם בהליכים משפטיים, לרבות ערעור, אם הוא עומדלהעיד מטעם אותו אדם באחד משלבי ההליכים האמורים; נראה עורך הדין להעיד מטעמו של אדם אחרי שהחל לייצגו יחדל מן הייצוג.
(ב) הוראות ס"ק א' לא יחולו על מסירת עדות כשעורך הדין נקרא להעיד בידי בעל דין יריב, או בעניין שהוא טכני, או ברשות בית המשפט או ברשות הועד המחוזי".
אין ספק כי עדותו של עוה"ד ש. במקרה הנדון, קשורה לליבת הנושא שעל המדוכה, ונוגעת לשאלה המשמעותית: מצבו של המצווה בעת החתימה על התצהירים בפניו (ובסמוך לצוואה).
לא אוכל לסווג עדות זו כ"עדות בעניין שהוא טכני" אלא המדובר בעדות מהותית.
על פי סעיף 36 לכללי האתיקה, חל איסור על עורך דין למסור עדות בעניין בו הוא מייצג, איסור זה אינו מוחלט. בית המשפט והוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, מוסמכים להרשות לעורך דין להעיד בעניין בו הוא מייצג; הסעיף האמור אינו מפרט באילו מקרים יתיר בית המשפט לעורך דין להעיד בעניין בו הוא מייצג, ובאילו מקרים נתונה הסמכות לוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין.
אף הסעיף אינו מפרט מהם השיקולים שעל בית המשפט ו/או הוועד המחוזי לשקול בבואם להרשות לעורך דין להעיד בעניין בו הוא מייצג.
נראה כי מאחר והמדובר בשאלה אתית ומקצועית, ראוי כי הסמכות העיקרית, על פי סעיף 36 (ב) לכללי האתיקה, לסטות מן הכלל הקבוע בסעיף 36 (א) לכללי האתיקה, תוענק לוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ברם סמכות זו מוענקת במקביל לבית המשפט הדן בתיק; כך מדברי בית המשפט העליון בעניין:
"
הנה כי כן, החוק
מתווה
דרך
ברורה
לעורך
הדין
בשאלות
של
אתיקה מקצועית.
הדרך
יכולה
להוביל
אותו
לבית
המשפט
העליון,
בשבתו כבית
משפט
לערעורים
,
אך
הדרך
אינה
מתחילה
ואף
אינה
מסתיימת בבית
המשפט
העליון
בשבתו כבית
משפט
גבוה
לצדק
.
אכן,
אין
זה נכון
או
ראוי,
לא
על
פי
החוק
ולא
על
פי
המהות,
שבית
המשפט העליון
ישב
לדין
כערכאה
ראשונה
ויחליט
אם
התנהגות
זאת
או אחרת
של
עורך
דין
תואמת
או
סותרת
את
כללי
האתיקה
של
לשכת עורכי
הדין
.
החוק
הקנה
סמכות
זאת
,
בכוונת
מכוון,
בידי
בית
דין למשמעת
של
לשכת
עורכי
הדין,
המורכב
מעורכי
דין
,
ופועל
בדרך שנקבעה
בחוק. אין מקום ואין הצדקה לקפיצת דרך, מעל בתי הדין למשמעת של עורכי הדין, היישר אל בית המשפט העליון
."
ראה: בג"צ 4262/00
עו"ד קבלאן יוסף נגד עו"ד אברהם זר - יו"ר ועדת האתיקה (פורסם נבו, פס"ד מיום 26.09.2000) .
ד"ר גבריאל קלינג, בספרו "
אתיקה בעריכת דין" פירט את השיקולים על פיהם מוענקת הסמכות לחרוג מהכלל,ו לבית המשפט הדן:
"הטעם העיקרי, המצדיק הענקת סמכות לבית המשפט, הוא הרצון למנוע דחייה של המשך המשפט, עד אשר יועבר הייצוג לעורך דין אחר. הכוונה היא בעיקר למקרים, שבהם הצורך בעדותו של עורך הדין מתעורר, באופן בלתי צפוי, תוך כדי המשפט: עקב אי התייצבות של עד או התפתחות אחרת במהלך המשפט.....
כאשר שוקלים את מתן הרשות, ראוי לשקול את מהות העדות של עורך הדין, את מרכזיותה ואת הקושי שבהעברת הייצוג לעורך דין אחר. נראה, כי לצורך החלטה בעניין זה אין מעמד לצד השני, אולם יש להניח, שכאשר מבקשים ליטול רשות מבית המשפט, ישמע בית המשפט גם את עמדת היריב.