עב"ל 30246-11-12 . אלי זינו המערער - פסקדין

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופטת יעל אנגלברג-שהם; בל' 61525-10-10), במסגרתו נדחתה תביעת המערער להכרה באירוע מיום 1.5.07 כתאונת עבודה.

   הרקע העובדתי ופסק דינו של בית הדין האזורי

   2.המערער, מר אלי זינו, עבד בתקופה הרלוונטית כמנכ"ל "אולמי קיסר" בבאר שבע (להלן: האולם). ביום 27.8.09 הגיש למשיב (להלן: המוסד) תביעה לתשלום דמי פגיעה, בה טען כי נחבל במהלך עבודתו ביום 1.5.07. לטענתו, בסביבות השעה 17.00 אותו יום עסק בכיוון משאית שפרקה סלעים לבניית מסלעה; החליק על ירוקת שנותרה בבריכת נוי שרוקנה ממימיה; ונחבל בגבו ובקרסולו הימני.

   תביעת המערער נדחתה על ידי המוסד לאחר שלא שוכנע בהתרחשותו של האירוע האמור, ומכאן תביעתו שהוגשה לבית הדין האזורי.

   3.בית הדין האזורי, לאחר שמיעת עדותו של המערער כמו גם שני עדים מטעמו ושלושה עדים מטעם המוסד, קבע כי לא עלה בידי המערער להוכיח את התרחשות האירוע התאונתי. בית הדין נימק את קביעתו בנימוקים הבאים:

   א.בטופס התביעה שהוגש למוסד ציין המערער כי החליק "בנוכחות העובדים", אך בבואו לציין את שמות העדים לאירוע בהמשך הטופס - ציין את שמו של מר שמעון דדון בלבד. למרות זאת, הובא מטעמו עד נוסף שנטען כי נכח באירוע - מר עלי ג'ברין - הגם שלא צוין כעד בטופס התביעה.

   ב.עדויותיהם של מר ג'ברין ומר דדון לא היו מהימנות, ואף סתרו את עדותו של המערער. כך, מר דדון - שהינו חבר של המערער - ציין כי הגיע לאזור האולם בעיצומה של פריקת הסלעים על ידי המערער, בעוד שהמערער העיד כי ישב במשרדו עם מר דדון בעת שהגיעה המשאית.

   ג.מר ג'ברין, אחד מעובדי האולם, העיד כי רק לעיתים רחוקות הינו נשאר בעבודה בשעות אחר הצהריים, כאשר בתקופה הנטענת חלו ימי "ספירת העומר" המתאפיינים במיעוט אירועים. כאשר נשאל מדוע אם כך שהה באולם בסביבות השעה 17.00, השיב תחילה כי אפה לחם, לאחר מכן שינה את גרסתו כי בא לקחת את שכרו ובהמשך ציין כי סייע למערער לכוון את המשאית, גרסה שהמערער עצמו לא טען לה. המערער לעומתו העיד כי מר ג'ברין סיים את עבודתו בשעה מוקדמת וחזר לאולם לאחר מכן, מבלי שיכול היה להסביר מדוע עשה כן.

   ד.המערער העיד כי ביום האירוע, לאחר ששב לביתו והבחין כי קרסולו נפוח, התקשר לד"ר יאיר מיכאל - ששימש אותה עת כרופא קבוצת "הפועל באר שבע" שהייתה בבעלות המערער - וביקשו להגיע לביתו על מנת לבדקו. לדבריו, ד"ר מיכאל אכן בדק אותו באותו ערב, חבש את הקרסול והפנה אותו לחדר מיון במידה ותחול החמרה. המערער הציג אישור רפואי שקיבל מד"ר מיכאל כתמיכה לכך, הגם שהאישור האמור - או אזכור בדיקתו על ידי ד"ר מיכאל - כלל לא צוינו בטופס התביעה. המוסד עמד על זימונו של ד"ר מיכאל לחקירה נגדית על האישור האמור, אך נמצאו סתירות בין עדותו לעדות המערער בשאלה אם המערער טופל על ידי ד"ר מיכאל בהזדמנויות נוספות ו"נסיבות קבלת הטיפול כפי שעולות מעדות הרופא, אינן ברורות". לאור זאת, קבע בית הדין כי מהימנות האישור הרפואי שהוצא על ידי ד"ר מיכאל "מוטלת בספק".

   ה.כשלושה שבועות לאחר האירוע הנטען, ביום 21.5.07, נבדק המערער על ידי ד"ר אהוד ראט, אשר ציין באישורו הרפואי לגבי קרסול ימין כי המערער "שולל חבלה לאחרונה" (להבדיל מכף יד שמאל, לגביה ציין "כאב בשורש... לאחר נפילה באולם לפני שבועיים וחצי"). ד"ר ראט זומן אף הוא להעיד על ידי המוסד; הדגיש בחקירתו כי "אם הוא היה מספר לי שהוא נפל בבריכת נוי הייתי כותב"; ואף הבהיר כי הכאב בקרסול שויך לניתוח שעבר המערער ברגלו בשנת 1968 ובגינו זומן בסופו של דבר לניתוח נוסף. בית הדין קבע כי עדותו של ד"ר ראט הייתה מהימנה, ועולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה בדבר המשקל שיש ליתן לאנמנזה רפואית שנרשמה בזמן אמת.

   ו.המערער עבר ניתוח בקרסולו ביום 12.5.08, אך גם במכתב השחרור מאותו ניתוח לא אוזכרה נפילה כלשהי - בעבודה או בכלל - כגורם לפגיעה. למעשה, המסמך הראשון בו צוין אירוע בעבודה הוא תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה שהוצאה ביום 10.11.08.