פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי

השופט רועי פוליאק

ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי חיפה (השופטת קרן כהן ונציגת הציבור גב' דליה שפירא; ב"ל 43865-02-19), שבו נדחתה תביעתה של המערערת לתשלום גמלת שארים בשל היותה ידועה בציבור של מר פלוני אלמוני ז"ל. בית הדין האזורי קבע כי בני הזוג, בני דודים אשר התגוררו יחד תחת קורת גג אחת בעת פטירת המנוח, היו ידועים בציבור בשנים 2000 – 2010. ואולם, המגורים המשותפים פסקו לתקופה של כשנתיים ועם חידושם בשלוש השנים האחרונות לחיי המערער לא הוכחו ניהול משק בית משותף וכוונה ליצור חיי שיתוף של איש ואשה.

רקע

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. מר פלוני אלמוני ז"ל (להלן – המנוח), יליד 1965, ואחותו גב' מ' י' (להלן - אחות המנוח) עלו יחדיו לישראל מקווקז בשנת 1994. כשנה לאחר מכן עלו לישראל מקווקז המערערת, בת דודו של המנוח ילידת 1964, ושלושת ילדיה הצעירים. בעת עלייתם ארצה המנוח היה רווק והמערערת גרושה.

2. בשנת 2000 התארסו המנוח והמערערת (להלן – בני הזוג) באירוע חגיגי בו נכחו בני משפחה וחברים. במהלכו של טקס האירוסין, שתמונות שצולמו בו הוגשו כראיה, החליפו בני הזוג טבעות. לאחר האירוסין בני הזוג התגוררו חודשים ספורים בדירה שכורה, בעוד ילדיה של המערערת נשארו בדירתה יחד עם הוריה. לאחר מכן עברו בני הזוג להתגורר בדירת המערערת בגבעת אולגה, יחד עם ילדיה, ואילו הוריה עברו לדירה אחרת. בני הזוג ניסו להביא ילד משותף אולם הדבר לא הסתייע בשל בעיות רפואיות.

3. ביום 16.9.2016 נהרג המנוח בתאונת דרכים. אין חולק כי עובר לפטירתו התגוררו בני הזוג בדירת המערערת. בנה של המערערת הסדיר את לוויית המנוח והמערערת שילמה על המצבה שהוצבה על קברו עליה נכתב "אבינו וסבינו". "השבעה" בעקבות פטירת המנוח היתה בבית המערערת.

4. תביעת המערערת למוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד) לתשלום גמלת שאירים נוכח היותה הידועה בציבור נדחתה בנימוק לפיו בין בני הזוג היה קשר של בני דודים והם מעולם לא היו ידועים בציבור. בעקבות דחיית התביעה על ידי המוסד, הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה. בפסק דין מיום 14.1.2020 נדחתה התביעה, לאחר שנפסק כי בני הזוג אכן היו ידועים בציבור במשך כעשר שנים, נפרדו ובשנים שקדמו לפטירת המנוח הוא חי בדירת בת דודתו המערערת כקרוב משפחה ולא כבן זוג (להלן – פסק הדין הראשון). ערעור שהוגש על פסק הדין הראשון (עב"ל 32143-02-20) התקבל באופן חלקי, במובן זה שניתנה למערערת האפשרות להציג ראיות נוספות בכל הקשור לתקופה שקדמה למות המנוח, תוך שבית הדין מדגיש כי אין הוא מביע עמדה לכאן או לכאן לגוף המחלוקת (להלן – פסק הדין המחזיר). לאחר שמיעת עדים נוספים מטעמה של המערערת, אשר עדותם התמקדה בתקופה הסמוכה לפטירת המנוח, ניתן פסק הדין מושא הערעור שבפנינו.

   פסק דינו של בית הדין האזורי

5. בית הדין האזורי, בפסק דין מפורט ומנומק בהרחבה, קבע כממצא עובדתי כי בני הזוג היו ידועים בציבור בין השנים 2000 עד 2010. על קביעה זו, המעוגנת היטב בחומר הראיות, אין מחלוקת בערעור. עם זאת נפסק כי בין השנים 2011 ועד לתחילת שנת 2013 פסקו המגורים המשותפים. בית הדין האזורי סבר כי בתחילת שנת 2013 "המנוח חזר להתגורר בדירת התובעת בשל קרבת המשפחה שלהם ובשל העובדה שלא היה לו מקום מגורים אחר מכיוון שלא היה בקשר עם אחותו", והוסיף וקבע כי המערערת לא הוכיחה כי משנת 2013 ועד לפטירת המנוח "היא והמנוח קיימו יחסי משפחה כבני זוג, התגוררו יחד מתוך כוונה ליצור חיי שיתוף של איש ואישה וניהלו משק בית משותף".

6. בית הדין האזורי ביסס את קביעתו בין היתר על הנימוקים הבאים:

   הצהרות המנוח והמערערת בפני הרשויות - מהצהרות המנוח בתביעות להבטחת הכנסה שהוגשו לביטוח לאומי בשנים 2011 ו - 2012 עולה כי הוא לא התגורר בדירת המערערת והם לא היו "בני זוג". גם לאחר שחזר להתגורר בביתה, הצהיר המנוח שהוא מתגורר אצל בת דודתו; מסמך ממחלקת הרווחה בעיריית חדרה, מיום 17.02.2013, בו נכתב שהמנוח מתגורר "אצל בת דודה שלו. מתגורר לדבריו בכתובת זו כחודש", מלמד שהמנוח לא התגורר ברציפות בדירת המערערת וחזר להתגורר בדירתה רק בשנת 2013, בשל קרבת המשפחה ביניהם; בטופס תביעה לדמי פגיעה, שהגישה המערערת בשנת 2016, היא ציינה שמעמדה האישי הוא "גרושה".

   לינה בנפרד - בית הדין קבע שהמערערת והמנוח חדלו להיות בני זוג, משום שלא לנו ביחד, משנת 2010, עת בתה של המערערת חזרה לגור בדירת המערערת בעקבות גירושיה. קביעה זו נעשתה בשל גרסאות סותרות (גרסת המערערת – שתי ספות נפרדות; גרסת הבת – ספה שנפתחת למיטה) ומשנמצא כי "הגרסה אינה הגיונית. אם התובעת והמנוח היו בני זוג באותה תקופה, מדוע שיעברו ללון בסלון בעוד הבת לנה לבדה [ההדגשה במקור – ר.פ] בחדר משלה?".