פלונית נ׳ ביטוח לאומי

השופטת לאה גליקסמן

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (סגן הנשיאה דורי ספיבק; ב"ל 55738-05-17), שבו נדחתה תביעתה של המערערת להכרה בפגיעה נפשית כפגיעה בעבודה.

בהסכמת הצדדים, פסק הדין ניתן על יסוד הודעת הערעור, טיעוני הצדדים במסגרת קדם ערעור, השלמת טיעון בכתב שהגישה המערערת וכלל חומר התיק.

רקע עובדתי

1. המערערת הייתה זכיינית מפעל הפיס, אשר הפעילה דוכן לממכר כרטיסי הגרלות החל משנת 1983. במהלך עבודתה הסתייעה המערערת בבעלה בהפעלת הדוכן, הגם שלא היה זכיין של מפעל הפיס בתקופה הרלוונטית לתביעה.

2. ביום 25.1.2016 נקראה המערערת לשיחה במשרדו של האחראי עליה, מר שי חדש (להלן – מר חדש), שהינו סמנכ"ל חברת אופירון בע"מ, המשווקת של מפעל הפיס באזור השרון, שבו שכן הדוכן שהפעילה המערערת. על פי האמור בהודעתו של מר חדש לחוקר המוסד, בשיחה זו הובהר למערערת כי היא חייבת לעמוד בנהלי מפעל הפיס בקשר לשעות הפעילות של הדוכן, וכי היא חייבת להיות נוכחת בדוכן במשך כל שעות הפעילות, לרבות בשעות שבהן בעלה עובד בדוכן. כמו כן הובהר לה כי אי עמידה בנהלים עלולה להביא לזימון לשיחה במפעל הפיס ולהפסקת הזיכיון.

3. לאחר השיחה עם מר חדש המערערת הפסיקה לעבוד בדוכן, וניתנו לה אישורי מחלה החל מיום 27.1.2016. כמו כן, החל מחודש מרץ 2016 טופלה המערערת במרכז לבריאות הנפש לב השרון.

4. תביעתה של המערערת להכרה בפגיעה נפשית כפגיעה בעבודה נדחתה על ידי המשיב (להלן – המוסד) מהטעם כי לא הוכח אירוע תאונתי אשר הביא לפגיעה נפשית; לא הוכח קשר סיבתי בין מחלתה לבין האירוע הנטען מיום 25.1.2016; מחלתה התפתחה על רקע "מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה".

    

   ההליך בבית הדין האזורי:

5. לפני בית הדין האזורי העידו המערערת; בעלה, מר יעקב יעקב; מר שי חדש.

6. לגרסת המערערת בתצהירה, עסקה במשך שנים רבות, מאז שנת 1982 או בסמוך לכך, כזכיינית מפעל הפיס. במשך כל השנים בעלה סייע לה, שכן הוא היה "עוזר זכיין" ואף עבר הכשרות בהתאם; ביום 25.1.2016 זומנה לשיחה עם מר שי חדש, עת לא נאמר לה מראש נושא השיחה; השיחה הייתה קשה, בלתי צפויה "תוכן וגם סגנון"; בשיחה הבהיר לה מר חדש כי בעלה לא יוכל לסייע לה אלא אם יהיה זכיין בעצמו. השיחה הייתה לה קשה ובלתי צפויה, והיא קיבלה הלם, והרגישה "כאילו הוא לקח מים חמים או סכין ושם לי בבטן". כמו כן העידה כי הדברים נאמרו בתחילת השיחה בצורה מאד ישירה, בוטה, מבלי התחשבות בגילה וברגשותיה. בהמשך לשיחה זו נכנסה לדיכאון, לאחר שהבינה שבעלה לא יוכל לעזור לה בהפעלת הדוכן. המערערת הוסיפה כי אינה יכולה לשבת בדוכן בכל שעות היום עד השעה 23:00 בלילה, במיוחד נוכח מיקום הדוכן – אזור מועדונים שלא נעים לשבת שם בלילה לבד. כמו כן, אין זה אפשרי שבעלה יישב מחוץ לדוכן, בהתחשב בגילו – שמונים; לאחר השיחה התמוטטה, לא יכלה לישון, ויום למחרת הלכה לדוכן אולם לא הייתה מסוגלת לעבוד. אחר זאת, פנתה לרופאה, וניתן לה אישור לימי מחלה, ובהמשך קיבלה טיפול פסיכיאטרי. המערערת אישרה בתצהירה כי סבלה מדיכאון בעבר לאחר שהייתה נוכחת בפיגוע, אולם לטענתה היא החלימה וחזרה לעבוד באופן מלא עד לאירוע מיום 25.1.2016.