עבדי נ' רמת אביבים בע"מ - פסקדין

החלטה

עניינה של התביעה הוא בטענת התובע – המייצג קבוצה של תובעים, לפיה התמורה שהוצעה לבעלי המניות מהציבור בחברת נאות אביב בע"מ (להלן: "נאות אביב") בהצעת הרכש מטעם הנתבעת (להלן: "רמת אביבים"), היתה פחוּתה משוויין ההוגן. במסגרת הדיון שהתקיים בבקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית בפני כב' השופטת (בדימ') משל-שוהם, הוגשו מטעם הצדדים שתי חוות-דעת: האחת, חוות דעתו של רו"ח בועז יפעת מטעם המבקש – מר הרשקוביץ, לפיה התמורה שהוצעה בהצעת הרכש נפלה מהשווי ההוגן של המניות; והשנייה מטעמו של פרופ' אמיר ברנע, מטעם רמת-אביבים, לפיה השווי בהצעת הרכש היה הוגן, שכן הוא שווה ל"שווי התחליפי" המאפשר לניצע לרכוש מניות בחברה.

החלטת הית המשפט המחוזי בבקשה לאישור התביעה הייצוגית

בהחלטתה מיום 15.8.2005 קבעה כב' השופטת משל-שוהם כי אין להתבסס על שווי השוק של המניות כמדד עיקרי לשווין ההוגן, וכי יש להעריך את השווי ההוגן של המניות בראש ובראשונה על פי השווי הנכסי של החברה (כלומר על פי שווי כלל נכסיה בניכוי כלל התחייבויותיה). בעקבות החלטה זו החליט בית המשפט המחוזי ביום 27.6.2007 כי מתקיימים התנאים להכרה בתביעה כבתביעה ייצוגית' שכן השווי הנכסי של החברה עלה על שווייה לפי הצעת הרכש.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור, שנדונה במאוחד עם ערעורים אחרים בבית המשפט העליון במסגרת רע"א 779/06, ע"א 5701/07 ורע"א 7820/07 (קיטאל ואח' נ. ממן ואח', מיום 28.8.2012).

פסק דינו של בית המשפט העליון

בפסק דינו של בית המשפט העליון, סקר בית המשפט (כב' השופט דנציגר) בקצרה את הרקע העובדתי הרלוונטי לתביעות. הוא קבע כך:

"נאות אביב הייתה חברה ציבורית שעסקה בנדל"ן. הון מניותיה הורכב משני סוגי מניות: מניות בערך נקוב של 5 ש"ח שהיו רשומות למסחר בבורסה והיוו 69.61% מההון המונפק של החברה (להלן: מניות 5); ומניות בערך נקוב של 1 ש"ח שלא היו רשומות למסחר בבורסה והיוו 30.39% מההון (להלן: מניות 1). אין חולק כי מחזיקי מניות 1, אשר היוו 68.57% מזכויות ההצבעה של נאות אביב באסיפה הכללית, שלטו בחברה.

רמת אביבים החזיקה בעצמה ובאמצעות חברת בת שלה, חברת פלמין נאמנות בע"מ, בכלל מניות 1 של נאות אביב (מתוכן כ-10% הוחזקו על ידה בנאמנות עבור צדדים שלישיים). כן החזיקה רמת אביבים בשיעור של כ-89.92% ממניות 5 של נאות אביב. שאר מניות 5 של נאות אביב, קרי 10.08% מההון המונפק והנפרע של מניות 5 (שהיוו כ-3.17% מזכויות ההצבעה באסיפה הכללית של נאות אביב), הוחזקו בידי בעלי מניות מקרב הציבור, בהם הרשקוביץ.

ביום 20.8.2003 פרסמה רמת אביבים הצעת רכש מלאה לרכישת מניות 5 של נאות אביב מן הציבור. הצעת הרכש הותנתה בהיענותם להצעה של בעלי המניות המחזיקים לפחות ב-5.08% מהון מניות 5 המונפק של נאות אביב, זאת על מנת ששיעור החזקותיה של רמת אביבים במניות 5 של נאות אביב יעלה על 95% ממניותיה והיא תחויב לרכוש את יתרת המניות, כהוראת סעיף 337 לחוק החברות.

המחיר שהוצע בהצעת הרכש בעבור כל מניה עמד על סך של 120 ש"ח. מחיר זה היה גבוה מהשער האחרון שנקבע למניה בבורסה אשר עמד על 97.40 ש"ח למניה וכן גבוה מהמחיר הממוצע למניה בששת חודשי המסחר האחרונים, אשר עמד על 101.78 ש"ח למניה. מנגד, מדיווחיה של נאות אביב לרשות לניירות ערך ולבורסה מאותה תקופה עלה כי היחס בין ההון העצמי של החברה לבין כל מנית 5 עמד נכון ליום 30.6.2003 על 208.24 ש"ח למניה.

הצעת הרכש זכתה להיענותם של כ-61% מהניצעים, המחזיקים בכ-6.14% ממניות נאות אביב, והחזקותיה של רמת אביבים בנאות אביב עלו לשיעור של כ-96% ממניות 5 של החברה. בכך נתמלא התנאי הקבוע בסעיף 337(א) לחוק החברות, ורמת אביבים השלימה את הצעת הרכש המלאה ברכישה כפויה של יתרת מניות נאות אביב אשר הוחזקו בידי בעלי מניות שלא נענו להצעה. במסגרת רכישה זו נרכשו גם 173 מניותיו של הרשקוביץ בנאות אביב. בתום הרכישה הכפויה הפכה נאות אביב לחברה פרטית בבעלותה המלאה של רמת אביבים.

בעקבות זאת הגיש הרשקוביץ (יחד עם ניצע נוסף שזנח את תביעתו) תובענה כנגד רמת אביבים ונאות אביב לסעד הערכה לפי סעיף 338 לחוק החברות ובקשה לאישורה כתובענה ייצוגית".

בית-המשפט העליון דחה את הערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי, בקובעו כי:

"סבורני כי די בשתי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי – כי הצדדים אינם חלוקים על כך שקיים פער בין שווי החברה לפי הצעת הרכש לבין שווייה הנכסי; וכי מאפייניה של החברה מתאימים להערכת שווייה על פי שיטת השווי הנכסי –  כדי להצביע על עילת תביעה לכאורית במסגרת סעיף 338 לחוק החברות. יוזכר כי מדובר בשלב המקדמי בו נבחנת הבקשה לאישור התביעה כייצוגית ולא בשלב ההוכחות העיקרי".

כן התייחס בית-המשפט העליון לטענה לפיה סוג המניות שרכשה רמת אביבים, קרי מניות 5, לא יכלו להקנות שליטה בחברה, וכי שווין ההוגן אמור לשקף זאת. בית-המשפט קבע בהקשר זה כי:

"במילים אחרות טוענות המבקשות כי יש לבצע ניכיון בגין היות המניות הנרכשות מניות מיעוט, לאור הפער שקיים בדרך כלל בין מחירי מניות השליטה לבין מחירי מניות המיעוט. לאור התוצאה אליה הגעתי, סבורני כי טענה זו אינה מצריכה דיון בשלב זה וניתן להשאירה בצריך-עיון".

לאור התוצאה האמורה, הוחזר הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי, כדי "שיקבע, על פי שיקול דעתו, את המשך סדרי הדיון בתובענה, לאחר שישמע את עמדות הצדדים".

הסכם הפשרה

לאחר שהדיון הוחזר כאמור לבית המשפט המחוזי (ונקבע בפניי לאור פרישתה של כב' השופטת משל- שוהם), הודיעו הצדדים לבית-המשפט ביום 26.6.2013 כי הם הגיעו להסכם פשרה שהם מבקשים שבית המשפט יאשר אותו. הסכם הפשרה קבע כי הקבוצה שתיהנה ממנו תכלול את כל מי שהיה בעל מניות 5 בחברה, אשר מניותיו נרכשו ממנו בהתאם להצעת הרכש מיום 28.8.2004, דהיינו כל בעלי המניות 5 בחברה מקרב הציבור ביום 7.9.2003 שהיו הבעלים של 10.08% מההון המונפק והנפרע של מניות 5. הוסכם כי החברה תעביר לחברי הקבוצה סכום כולל של 3,350,000 ₪ (בתוספת מע"מ כדין בגין רכיב שכר הטרחה והגמול) לחשבון נאמנות על שם התובעים ובא כוחם, וכי הנאמנים יאתרו את חברי הקבוצה וישלמו להם פרו רטה את חלקם היחסי בסכום זה. מסכום הפשרה ינוכה הסכום – ככל שיהיה כזה, של בעלי מניות שיחליטו לפרוש מהסכם הפשרה. כן ינוכו מהסכום מיסים המתחייבים על פי דין, ושכר טרחת בא כוח המבקש והגמול למבקש עצמו.