עבדול נ' חופש המידע - פסקדין

פסק דין

העתירה

העתירה שלפניי היא עתירה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע).

העותר הינו אזרח סומליה, המבקש מקלט בישראל. נציבות האו"ם לפליטים הכירה בו כפליט, אולם משרד הפנים אינו מעניק לו רישיון לישיבת ארעי (א/5) - לטענת העותר חורג המשרד מנהליו הוא ומחובותיו לפי האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים - והמידע המבוקש על ידו נחוץ לו על מנת שיוכל לקדם את הטיפול בעניינו.

העתירה פרטה מספר מסמכים אותם ביקש העותר, ובכללם מסמכים מנציבות האו"ם לפליטים, שהוצגו בפני הוועדה המייעצת לשר הפנים לענייני פליטים (להלן: הוועדה המייעצת). מאחר שביני לביני קיבל לידיו את המסמכים הללו מנציבות האו"ם, ויתר על ההכרעה העקרונית בדבר זכותו לקבל מסמכים אלה לידיו מידי משרד הפנים דווקא.

בהקשר אחרון זה יוער, כי החל מיום 1.7.2009 החליפה את נציבות האו"ם לפליטים כגוף שהיה אחראי על רישום ובדיקת מבקשי מקלט מדיני יחידה הפועלת במסגרת רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, והמתקראת יחידת הטיפול במבקשי מקלט בישראל (RDS). בנוסף ליחידה זו קיימת יחידת תשאול המסתננים, שתפקידה רישום ותשאול מסתננים ומבקשי מקלט בישראל. אדם שהסתנן לישראל וטוען כי הינו פליט, ויחידת התשאול ווידאה את זהותו, נרשם ביחידה ומופנה להמשך טיפול ביחידת ה- RDS, שהיא עתה הגורם המביא את המלצתו בפני הוועדה המייעצת. עם זאת, עניינו של העותר הובא לוועדה המייעצת לשר הפנים על ידי נציבות האו"ם לפליטים, שכן הוא נדון קודם להקמתה של היחידה המחליפה.

מכל מקום, העתירה הצטמצמה לפרוטוקול דיוני הוועדה המייעצת בעניינו של העותר, לאחר שמלבד מסמכי נציבות האו"ם לפליטים העביר הממונה על חוק חופש המידע במשרד הפנים (להלן: המשיב) לעיונו את תמצית המלצת הוועדה המייעצת ואת החלטת שר הפנים שאישרה את ההמלצה (מש/2), ולפיה "יש לדון בסוגיה הכללית של סומליה לפני בדיקה פרטנית" ולפיכך הוענקה לעותר הגנה זמנית, לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.

עיקר טענות הצדדים

פניותיו של העותר לקבלת המידע המבוקש במהלך חודש פברואר השנה לא נענו כלל. לטענת העותר, מלבד העובדה שהמשיב חטא באי מתן תשובה, בין שלילית ובין חיובית, כמתחייב על פי חוק חופש המידע על פי לוח זמנים שקובע החוק, הרי שלגוף העניין יש לו זכות לקבל את פרוטוקול דיוני הוועדה המייעצת. לטענתו, אין להחיל על דיונים אלה את החריג הקבוע בהוראת סעיף 9(ב)(4) לחוק, הפוטר את הרשות מחובת מסירת מידע בדבר דיונים פנימיים, כי אם את הוראת סעיף 10 לחוק, המחייבת את הרשות לשקול, בין היתר, את עניינו של המבקש במידע, עת מונחת בפניה בקשה לקבלת מסמך החוסה, לכאורה, בצילו של אחד החריגים לחובת הגילוי. העותר טוען כי הפסיקה פרשה את הוראת סעיף 10 הנ"ל בהרחבה, וכי קיום אינטרס אישי במידע הינו שיקול משמעותי במיוחד התומך במסירת המידע המבוקש.

עניינו של העותר במידע המבוקש הינו בעל חשיבות רבה, לטענתו, שכן מידע זה נדרש לצורך התייחסות לשאלת ההכרה בו כפליט, במיוחד לנוכח העובדה שנציבות האו"ם לפליטים המליצה על ההכרה, אולם ההמלצה לא נתקבלה. הפער בין "הגנה זמנית" לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל לבין רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 הינו פער ניכר, שכן בעוד שהיתר השהייה הראשון אינו מזכה את בעליו בזכויות כלשהן, הרי שההיתר מן הסוג האחר מזכה אותו בזכות לעבוד, ובחלוף זמן הוא אף מקנה לו זכויות מסוימות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 ולפי חוק הביטוח הלאומי, תשנ"ה-1995. כך קיים פער ניכר בין משך תקופת ההיתר.

בנוסף על עניינו האישי להעמיד לביקורת שיפוטית את המלצת הוועדה המייעצת ואת החלטת שר הפנים, סבור העותר כי נודעת חשיבות ציבורית רבה לחשיפת הפרוטוקולים של דיוני הוועדה משיקולי שקיפות. המדובר בוועדה הפועלת זה שמונה שנים. היא עוסקת בשאלות קריטיות של חיים ומוות, אולם על אף חשיבותה פועלת היא במחשכים, ואין כל פרסום לפעילותה.

לטענת ב"כ המשיבים, גיבוש נהלי העבודה החדשים לנוכח הקמתן של היחידות החדשות, כמפורט לעיל, הוא שגרם לאי מתן תשובה במועד לפנייתו של העותר לקבלת מידע.

לגופו של עניין עמדה ב"כ המשיב על יחסיותה של הזכות לקבלת מידע מן הרשות. לטעמה, חל על פרוטוקול הדיון של הוועדה המייעצת החיסיון הקבוע בהוראת סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, שכן המדובר בהתייעצות פנימית. תמצית ההמלצה, המופיעה בגוף החלטת השר, מבוססת על דיוני הוועדה ודי בכך. לטענת ב"כ המשיב, העברת פרוטוקול הדיון של הוועדה המייעצת לעיונו של העותר תפגע ביכולת משתתפי הדיון להחליף ביניהם דעות באופן חופשי. חשיפת פרוטוקול הדיון תגרום לכך שההחלטה שתתקבל תהיה מושתתת על לחצים חיצוניים תחת שיקולים ענייניים. בנוסף טענה, כי הדיון מעורר לעיתים סוגיות מדיניות עקרוניות, שאין מקום לחשיפתן לציבור. לטעמה של ב"כ המשיב, מעוגנת עמדתה בפסיקת בית המשפט העליון, אשר ממנה עולה כי הפרט אינו זכאי בדרך כלל לקבל לעיונו תרשומות של התייעצויות פנימיות, גם אם הן נוגעות לעניינו שלו.

דיון

חוק חופש המידע מעגן את זכותם של אזרחי ישראל ותושביה לקבל מידע מן הרשויות. זכות זו, שעוגנה כאמור בחוק, גובשה קודם לכן בפסיקת בית המשפט העליון (ראו למשל בג"צ 142/70 שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, ירושלים, פ"ד כח(1), 325). החוק מבוסס על תפישת גילוי רחבה, הנובעת מן ההכרה בחיוניותה של הזכות למידע לתפקודו התקין של משטר דמוקרטי (עע"מ 7024/03 עו"ד אריה גבע נ' יעל גרמן, נבו הוצאה לאור). בית המשפט העליון מונה מספר הצדקות עיקריות, העומדות בבסיס הזכות למידע והנובעות מחיוניותה לתפקודו של משטר דמוקרטי. בכללן: זכותו של הפרט לחופש ביטוי, שהרי בלא נגישות למידע יקשה על הפרט לגבש את עמדותיו; היות הרשות נאמן הציבור, והיות המידע הנאסף על ידה לטובת הציבור ויחידיו; היות המידע אמצעי חשוב ביכולת הציבור להפעיל פיקוח ובקרה על הרשויות, וליטול חלק בעשייה השלטונית (עע"מ 7024/03 הנ"ל).

עם זאת, כמרבית הזכויות, גם הזכות לקבלת מידע אינה זכות מוחלטת, כי אם זכות יחסית, שאיזונה אל מול אינטרסים אחרים, מתחייב. חוק חופש המידע מונה מספר סייגים, אשר בחלקם קובעים חיסיון קטגורי על המידע הנדון, כגון מידע שגילויו מהווה פגיעה ביחסי החוץ של המדינה, בבטחון הציבור וכד' (סעיף 9(א) לחוק). בחלקם נתונה חשיפת המידע בשיקול דעת הרשות, ואין עליה חובה למוסרו (סעיף 9(ב) לחוק). הסייג הרלבנטי לענייננו הוא סייג מן הסוג השני, והוא מצוי בהוראת סעיף 9(ב)(4) לחוק:

"מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין".

שיקול הדעת של הרשות בבואה לשקול סירוב למסור מידע, מודרך על ידי הוראת סעיף 10 לחוק:

"בבואה לשקול סירוב מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו-9, תיתן הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לעניינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו, וכן לעניין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה".

כאמור, בתשובתה טוענת ב"כ המשיב, כי מסירת המידע המבוקש תפגע בתפקודה התקין של הוועדה המייעצת, שכן חבריה יתקשו להחליף ביניהם דעות באופן חופשי, משוחרר מלחצים. כן טוענת היא, כי הדיון במעמד לפליטים מעלה לעיתים סוגיות עקרוניות שאין מקום לחשיפתן עובר לגיבוש עמדה עקרונית ולקבלת החלטה בעניין.