החלטה
1.מונח בפני ערעורה של גב' עאישה ג'אברה כנגד הנאמן בהקפאת ההליכים של עיריית טייבה. המערערת הגישה תביעת חוב בגין חוב שכר-עבודה, שחבה לה עיריית טייבה, ואשר רובו מצוי במעמד דין קדימה.
הנאמן אישר את תביעת החוב במלואה, אולם בפועל קיזז את המגיע למבקשת, כנגד חוב גדול בהרבה אשר נצבר ככל הנראה על-ידי בעלה של החייבת, בגין אי תשלום מיסים עירוניים. מכאן, למעשה, הערעור שבפני; לשיטת המערערת, ביצע הנאמן מעין "הרמת מסך" בלתי חוקית בינה לבין בעלה (לטענתה, מצוי הלה במעמד של פושט רגל), וזאת כאשר לשיטתה אין מדובר אף בחוב של בעלה, אלא בחוב שיצרה חברה שניהל בעבר. הנאמן וכונס הנכסים הרשמי טוענים, כי ככל שעסקינן בערעור על חיובי ארנונה, הרי שאין הדבר ראוי להידון בפני בית המשפט של חדלות פרעון, ועל המבקשת היה להגיש ערר כדין על החיובים. כמו כן, מסתמכים המשיבים על ההלכה לפיה, משנרשם נכס מקרקעין במשותף על שם מספר אנשים, הרי כשם שהבעלות של כל אחד מהם "מתפשטת" על-פני כל הנכס, כך הם חבים ביחד ולחוד בחיובים המוטלים עליו. אי לכך, היתה העירייה רשאית לנסות ולהפרע מכל אחד מן החייבים – ובמקרה זה, אף מן המבקשת.
Wאכן, לבית משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור, קיימת סמכות רחבה להידרש ולדון בסוגיות נשוא החלטת בעל התפקיד בכובעו המעין-שיפוטי. אלא מאי? יש טעם, לכאורה, בטענה לפיה אין זה ראוי לאפשר, כי מתכונת של ערעור על הכרעה בתביעת חוב תהפוך לאפשרות לפתיחת "מסלול עוקף" לתקיפת חיובים עירוניים, אשר הם לכשעצמם אינם נושא תביעת החוב, אלא לכל היותר משפיעים עליה "מבחוץ" – כגון, משמשים בסיס להעלאת טענת קיזוז.
עולה מן האמור לעיל, כי מסגרת הערעור נועדה, וראוי כי תשמש בסיס לבחינת הקביעות הנוגעות לתביעת החוב עצמה, ובנסיבות המקרה – משהתקבלה במלואה אך הועלתה טענת קיזוז – לשאלה המשפטית האם אכן ראוי ואפשרי לערוך קיזוז בין חוב שכר העבודה מחד גיסא, לבין חוב המים או המיסים העירוניים מאידך גיסא. זאת, תוך הפניית טענותיה של המבקשת כנגד עצם החיוב במיסים או שיעורו אל ההליכים המתאימים לכך – קרי, הליכי ההשגה או הערעור על חיובים במיסים עירוניים.
Wיש לכאורה, ממש בטענתו הכללית של הנאמן כי הוא מוסמך לערוך קיזוז בין חיובים הדדיים בין העירייה לבין עובד או עובד לשעבר שלה. אלא שקיזוז זה חייב לעמוד בתנאיו של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל מחד גיסא, וכמו כן ב"מסננת" נוספת הנוגעת למעמדו המיוחד של חיוב כספי שהינו בגדר שכר-עבודה, מאידך גיסא.
ככל שבסעיף 74 עסקינן, הרי שבלא לקבוע מסמרות בעניין ניתן לקבוע כי ההלכה הנוהגת כיום בדבר הפרשנות הרחבה ביותר של חיובים ועסקים הדדיים, יכולה "ללכוד" בתוכה את שני החיובים הקיימים בנסיבות המקרה. זאת, חרף ההבדל הניכר שבין חיוב שחבה המערערת (ביחד ולחוד עם בעלה) בכובעה כתושבת ומחזיקת קרקע ברשות המקומית, לבין חובה של המשיבה כלפי המערערת, הנובע מיחסי עובד-מעביד. אכן, אין לפסול על הסף טענה כי יתכן ופרשנותו הרחבה כל-כך של תנאי ההדדיות, כמעט ומייתרת אותו הלכה למעשה במקרים רבים, ומן הראוי לשקול צמצום מסויים בפרשנות בעניין זה. אלא, שדומה כי שינוי שכזה בפרשנות תנאי ההדדיות מסור לבית המשפט העליון, באשר לכאורה עסקינן בשינוי הלכה פסוקה מחייבת שנקבעה על-ידו.
מאידך גיסא, ראוי להקפיד על כך, כי הסכום אותו יכולה העיריה לקזז הינו אך ורק הסכום שהגיע לה ערב צו הקפאת ההליכים, הא ותו-לא. אך ברור הוא, כי חובות שנצברו, אם נצברו, במועד מאוחר יותר, אינם יכולים להכנס לגדרו של סעיף 74, הדן בקיזוז חיובים הדדיים שחבו הצדדים זה כלפי זה עובר למועד הקובע של ראשית חדלות הפרעון. באותה מידה עצמה, מן הראוי להקפיד ולהמנע ממצב בלתי ראוי, לפיו אחד החובות לדלעיל ישוערך אך ורק לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, ואילו החיוב האחר יתפח לפי מנגנון שיערוך 'נדיב' יותר, ויצרף אליו רכיבים עונשיים.
Wעד כאן, דיון וסייגים הקשורים בעצם היכולת לערוך קיזוז לפי פקודת פשיטת הרגל.
עתה מן הראוי לעבור ולדון בשאלה אחרת, הנובעת ממעמדו המיוחד של החוב כשכר-עבודה. אין צורך להכביר מילים על מעמדו המיוחד של שכר-עבודה, זכות העובד לקבלו והחשיבות הסוציאלית של עניין זה, החורגת בהרבה מן הזכות ה"כללית" לגביית חיוב כספי גרידא. בעניין זה, די אם אזכיר, כי נושה כספי המבקש להטיל עיקול (למשל) על כספי משכורת של עובד, אינו רשאי לעקל את מלוא התשלום, באשר חלק ממנו "משוריין" על-ידי המחוקק בתור "סכומים מוגנים מעיקול". עקרון זה אינו משתנה או מבוטל, אף אם היתה המערערת עצמה מוכרזת פושטת רגל; אף הנאמן, אשר סמכויותיו ומעמדו חזקים ומקיפים בהרבה משל נושה רגיל, ואשר מרוב הבחינות 'בא בנעליו' של החייב פושט הרגל, אינו מוסמך לעקל את מלוא הכנסתו, וזאת נוכח הוראות חוק מפורשות אשר מקורן הינו סוציאלי במובהק, ואשר באות ועומדות בתוקפן חרף ולמרות החשיבות הרבה שמייחס הדין לאינטרס של הנאמן (וציבור הנושים אשר למענו הוא פועל) למקסם את הגביה מן החייב.
אכן, בנסיבות המקרה אין עסקינן בתשלום שוטף של שכר-עבודה, אלא בתביעת חוב שעניינה שכר-עבודה שלא שולם במועד. עם זאת, דומה כי הרציונל הבסיסי בעינו עומד, אף אם בשינויים מחויבים. במלוא הכבוד הראוי לזכותה של רשות מקומית (בין אם בהקפאת הליכים ובין אם לאו) לגבות את הסכומים המגיעים לה מתושביה, הרי ספק גדול בעיני האם יש מקום ליתן לה "לזכות מן ההפקר", אך ורק משום העובדה (המקרית ביסודה) כי החייב או אחד החייבים מועסק על-ידה, ולא על-ידי מעסיק אחר (דבר שהיה דורש ממנה לנקוט הליכי עיקול או הליכים דומים); בוודאי, שאין כל טעם ליתן לעיריה "לצאת מורווחת" (קרי, לשפר את מעמדה מול המערערת), אך ורק בשל העובדה כי נוכח קשייה הכלכליים, לא שילמה את משכורתה של המערערת במועד.
Wהתוצאה; חרף העובדה כי טענת הנאמן בכל הנוגע לקיזוז נכונה באורח עקרוני, הנני מחזירה את עניינה של המערערת אליו כדי שיבדוק אם הקיזוז כפי שנערך עומד בתנאי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, כפי שפורטו על-ידי במסגרת החלטתי זו. כמו כן, מן הראוי לצמצם את הקיזוז באורח כזה, אשר יאפשר למבקשת לקבל את מקצת תביעת חובה לאלתר, ולו ככל שעסקינן באותו חלק יחסי ממשכורתה אשר היתה מוגנת מניה וביה מעיקול, או מוגנת באמצעות דינים קוגנטיים אחרים של משפט העבודה המגן.
מעבר לאמור לעיל, וככל שהדברים אמורים בטענותיה של המערערת כנגד עצם החיוב בארנונה (בין אם לגופו ובין אם בכל הנוגע להטלת חוב החברה על בעלה או עליה – קרי, כי רישומם כחייבים בספרי העיריה היה שגוי), הרי שאין אני יכולה לדון בהם במסגרת ערעור זה; תחת זאת, תטיב המבקשת לעשות אם תפעל ללא דיחוי באמצעים המוכרים בדין להגיש השגה על החיוב, שם תוכל להעלות את מלוא טענותיה בעניין זה. מעבר לאמור לעיל, אין ספק כי יטיבו הצדדים לעשות, אם ימצאו דרך להדבר ביניהם ולהגיע לפתרון או הסדר מוסכם, דבר אשר ייתר את המשך המאבק המשפטי ביניהם, על העלויות שהוא עלול 'להניב' עבור שני הצדדים.
בנסיבות המקרה דנן, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.
ניתן היום, י' טבת תש"ע, 27 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.