אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> סע"ש 7424-07-13 גולדבלט נ' גיטלן

סע"ש 7424-07-13 גולדבלט נ' גיטלן

תאריך פרסום : 02/11/2015 | גרסת הדפסה
סע"ש
בית דין אזורי לעבודה תל אביב - יפו
7424-07-13
26/10/2015
בפני השופטת:
רוית צדיק

- נגד -
התובעת:
ורדה גולדבלט
עו"ד אלי גרונדשטיין
הנתבעת:
אריה גיטלן
עו"ד יעקב סער
פסק דין

 

1. השאלה המונחת לפתחנו בהליך אשר לפנינו הינה האם יש לחייב את הנתבע בפיצוי התובעת בגין עבירה על חוק לשון הרע, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ח - 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק).

 

הצדדים לתביעה:

2.התובעת, גב' ורדה גולדבלט (להלן: התובעת), הועסקה בחברת "תיגבור כח אדם מקצועי זמני בע"מ" (להלן: החברה) במשך כ - 5 שנים, עד לשנת 2013.

התובעת שמשה כעובדת סוציאלית במחלקת הסיעוד.

 

3.הנתבע, מר אריה גיטלן (להלן: הנתבע), הינו עובד החברה, אשר שימש במועדים הרלבנטיים לתביעה כסמנכ"ל רכש ולוגיסטיקה בחברה.

 

 

 

 

עיקר טענות הצדדים:

4. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לסוגיה האם שתי האמירות אשר לטענת התובעת נאמרו על ידי הנתבע כלפיה בחודש נובמבר 2012 וביום 3.3.13 (להלן גם: שני האירועים), אכן נאמרו על ידי הנתבע וככל שכן האם יש בדברים אלו כדי להקנות לתובעת עילה בהתאם לחוק לשון הרע.

 

טענות התובעת:

5.לטענת התובעת, הנתבע הינו בעל דפוסי התנהגות אגרסיביים שהפריעו לעובדים רבים בחברה, ובין היתר, שימוש בשפה גסה והרמת קול. בנוסף, טענה התובעת כי הנתבע נהג לעשן בחלל אולם עובדי הסיעוד, בניגוד למותר וכאשר התובעת העירה לו על כך נהג לומר לה: "תסתמי את הפה".

 

6.עוד טענה התובעת, כי הנתבע נהג להתנכל לה באופן מכוון ולא חסך ממנה את שפתו הבוטה. הנתבע לא היה מאפשר לה לחנות בחניית עובדי הנתבעת גם כשהחניה הייתה ריקה, חרף העובדה כי לעובדים אחרים היה מתיר לעשות כן ואף איים עליה לא אחת תוך ניצול סמכותו: "עוד מעט את לא תהיי כאן יותר".

בהמשך לכך, תיארה התובעת שני אירועים אשר התקיימו לשיטתה, ועולים לטענתה כדי עוולות בהתאם לחוק לשון הרע.

 

7. האירוע הראשון: לגרסת התובעת, באחד מימי ראשון בחודש נובמבר 2012 בשעה 8:30 בבוקר או בסמוך לכך, ישבה במקומה באולם העובדים, כאשר הנתבע הגיע וצעק לעברה כי רכבה מלוכלך ודרש ממנה לנקותו לאלתר.

 

8.התובעת השיבה לנתבע כי עליה להשתתף בישיבת צוות בעוד זמן קצר ומשכך, אינה יכולה להתפנות לשטיפת הרכב ותנקה את הרכב בסיום יום העבודה. בשעה 11:00 לערך, נכנס הנתבע שוב לאולם העובדים, כאשר במקום נכחו עובדי מחלקת הסיעוד של החברה וביניהן: הגב' לאה יותם, הגב' שמחה אביבית והגב' מישל פנחסוב, האחראית על מחלקת הסיעוד, וצעק על התובעת: "תני לי את מפתחות הרכב, אני לוקח אותו ממך"! לטענת התובעת, חזרה על אמירתה הקודמת כי תפנה למכון לשטיפת הרכב בסיום העבודה ואז אמר לה הנתבע: "אם את לא נותנת לי את המפתחות, אני אקח לבד מהתיק שלך"!. התובעת השיבה לנתבע כי אין בסמכותו לגעת בתיקה האישי, אז צעק הנתבע לעברה: "המכונית נראית כמו הפרצוף שלך" (להלן גם: האמירה הראשונה או האירוע הראשון) .

 

9.התובעת ציינה כי נפגעה מאוד מהשמצה זו ובהמשך לכך, פנתה בתלונה בעל פה ליו"ר החברה, הגב' אורית בנבישתי וכן לגב' כרמלית רשף, סמנכלי"ת הנתבעת, בבקשה לטפל בעניין מול הנתבע. לגרסת התובעת, הגב' רשף הורתה לנתבע שלא לפנות לתובעת אלא באמצעות הגב' פנחסוב, אולם חרף זאת לא שינה הנתבע דרכיו.

 

10.האירוע השני: לגרסת התובעת, ביום 3.3.13 בעת שהותה במטבח בקומה הראשונה, שמעה את הנתבע צועק צעקות רמות בגנותה. התובעת יצאה מהמטבח וראתה כי הנתבע עומד בפרוזדור הקומה השנייה, התובעת התקרבה לקראתו ושאלה :"מה קרה", בעוד הנתבע צועק עליה: "איך את מעיזה לא לענות לטלפון של חברת השכרת הרכב?". לטענת התובעת השיבה לו כי הטלפון הנייד אינו ברשותה וכי הוא נמצא בעמדת העבודה על כן לא שמעה את הצלצול.

הנתבע לא הרפה והמשיך לצעוק בקול :"מה את חושבת לעצמך שאת לא עונה לטלפונים?! מי את בכלל?!". בשלב זה, ירדה התובעת לעמדת העבודה שלה במחלקת הסיעוד, בעוד הנתבע יורד אחריה ונעמד במרכז מחלקת הסיעוד והמשיך לצעוק עליה ואמר לה :"את אישה חולה, מחלקה פסיכיאטרית. מי את חושבת שאת?! אני אראה לך מי אני!" (להלן גם: האמירה השנייה או האירוע השני).

 

11.לעמדת התובעת, ביקשה מהנתבע לעזוב אותה לנפשה ואף המנהלת הישירה שלה, גב' פנחסוב, ביקשה מהנתבע לעשות כן. עוד טענה התובעת כי במקום נכחו לקוחות ועובדי הסיעוד, ביניהם הגב' לאה יותם והגב' שמחה אביבית, הקולגות של התובעת אשר ניסו לסייע לה ואמרו לנתבע כי הן לא שמעו צלצול טלפון נייד משולחנה וככל הנראה הטלפון הנייד של התובעת היה במצב שקט.

 

12.התובעת הוסיפה כי לאחר האירוע השני, גב' פנחסוב פנתה מיוזמתה לסמנכלי"ת הנתבעת בדוא"ל אותו שלחה כחצי שעה לאחר האירוע ועדכנה אותה על קרות האירוע. לטענת התובעת גב' פנחסוב אף שוחחה עם גב' רשף בטלפון בנוגע לאירוע וכן התובעת פנתה למנכלי"ת הנתבעת במכתב תלונה לגבי התנהגות הנתבע. עוד טענה התובעת, כי בעקבות התנהגותו הפוגענית של הנתבע לא הייתה מסוגלת לחזור לעבודה במשרד באותו היום וקיבלה אישור להיעדרותה מגב' רשף.

 

13.התובעת הוסיפה וטענה כי בסמוך לאחר מכתב תלונתה למנכלי"ת החברה כאמור לעיל, פוטרה מעבודתה לאחר 5 שנים, בחוסר תום לב וללא שימוע כדין, וקיימת אפשרות מסתברת ביותר כי הנתבע, הנושא במשרה בכירה בנתבעת, הוא שעמד מאחורי פיטוריה.

 

14. לנוכח כל האמור לעיל, טענה התובעת כי הינה זכאית לפיצוי מהנתבע בגין ביצוע עוולה על פי חוק לשון הרע, ותבעה פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 7א לחוק, בסך כולל של 140,643.98 (50,000 ₪ בגין כל אחד משני הפרסומים צמוד לסל שנת 1988). עוד ביקשה התובעת לחייב את הנתבע לפרסם בפומבי התנצלות.

 

 

טענות הנתבע :

15.הנתבע הדגיש כי הוא מכהן כסמנכ"ל לוגיסטיקה בחברה כ - 25 שנה ולפני כן שירת בצבא קבע משך 26 שנה ומעולם לא נטען כי הוציא דיבתו של מי מעובדיו.

לטענת הנתבע, התובעת הייתה עובדת גרועה הן בתחום המקצועי והן בהבנת המדרג במקום העבודה, עובדת סוציאלית שלשכות סעד אינן מוכנות לעבוד מולה והממרה את הוראות מנהליה, הן המנהליים והן המקצועיים. הנתבע הוסיף וטען, כי במהלך עבודתה זלזלה התובעת בתפקידיה פגעה בקשרי החברה עם לקוחותיה וספקיה.

 

16. עוד טען הנתבע, כי התובעת התייחסה בחוסר אכפתיות לרכוש החברה שניתן לצרכי מילוי תפקידה ובמסגרת זאת התובעת "סיננה" שיחות טלפון שקיבלה מלקוחות וספקים; לא דאגה לנקות כנדרש את רכב החברה, אף שהחברה העמידה לרשותה שירותי רחיצה חינם, עד שהרכב הגיע למצב בו שימש כ"פח זבל מתנייע"; התעלמה מפניות חברת ההשכרה של הרכב ולא מסרה את הרכב לטיפולים שוטפים, כל זאת כאשר לוגו החברה מודבק על הרכב.

 

17.הנתבע אישר כי העיר אינספור פעמים לתובעת כי אינה מחזיקה את רכבה בדרך המצופה ממנה וגורמת לנזק תדמיתי לחברה. הנתבע טען כי כאחראי על ההתקשרות עם חברות השכרת הרכב לא הסכים להתנהגותה הבוטה של התובעת לכן שב והזכיר לתובעת את חובותיה לחברה ולרכושה אך פניותיו נפלו על אוזניים ערלות. לטענת הנתבע, כיוון שכך החלה התובעת, "בצורה ילדותית ואינפנטילית", להחנות את רכב החברה במרחק מה ממשרדי החברה, בתקווה שהנתבע ישכח ממחדליה אם לא יראה את הרכב בחניית החברה.

18.לעניין טענת התובעת כי לא אפשר לה להחנות את רכבה בחניה, טען הנתבע כי בצמוד לבניין החברה קיימות 4 חניות בעוד בבניין עובדים כ – 30 עובדים וברור כי לא ניתן לתת לעובדים מקום חניה .בנוסף התובעת היא תושבת ת"א ויכולה הייתה לפנות לעירייה ולקבל תו חניה לרכבה.

 

19. בכל הקשור לטענת התובעת כי פיטוריה קשורים ליחס הנתבע כלפיה, הכחיש הנתבע טענה זו וטען כי מעולם לא אמר לתובעת כי ידאג שתפוטר ופיטוריה אינם בסמכותו. בנוסף, טען הנתבע כי פיטורי התובעת נעשו בשל תפקודה הלקוי ולמיטב ידיעתו פיטוריה נערכו בחודש 5/13 ולא בסמוך ליום 3.3.13, היום בו שלחה התובעת את מכתב תלונתה, כטענתה. עוד ציין הנתבע, כי התובעת לא הגישה כל תביעה כנגד החברה באשר להליך פיטוריה.

הנתבע הכחיש את טענות התובעת כי נהג להתנהג באופן אגרסיבי ולהתנכל לה, לרבות טענת התובעת בנוגע לעישון בחלל אולם הסיעוד, והאיומים אשר השמיע כלפיה.

 

20.אשר לאירוע הראשון הנתבע אישר כי פנה אל תובעת ואמר לה כי ייטול ממנה את רכבה, על מנת לנקותו, מאחר והתובעת התעלמה מדרישותיו לניקוי הרכב. הנתבע הכחיש כי אמר לתובעת כי ייטול ממנה את המפתחות, מאחר ובידיו מצוי סט נוסף של מפתחות כל כלי הרכב בחברה, על כן אינו זקוק למפתחות התובעת. הנתבע ציין כי הגם שהאמירה המיוחסת לו מוכחשת, אין לתובעת להלין אלא על עצמה משנזף בה בפני חבריה על ה"טינופת" המצויה מחוץ לרכב ובתוכו.

 

21.לגרסת הנתבע, המילים אותן אמר לתובעת במסגרת האירוע הראשון היו:" הרכב, הנושא את סמל החברה, הינו הפרצוף של החברה, ואיני מוכן שכך תראה החברה ברבים". הנתבע הגיש עותק מהסכם השימוש ברכב התובעת ומתדפיס מידע שקיבל לטענתו ממכון הרחיצה, ממנו עולה כי במהלך השנה שבין 5/12-5/13 שטפה התובעת את הרכב 5 פעמים בלבד.

 

22.הנתבע הכחיש את טענת התובעת כי פנתה לגב' רשף, סמנכלי"ת החברה, אשר הורתה לנתבע שלא לפנות ישירות לתובעת. בהקשר זה, טען הנתבע כי הגב' רשף אינה יכולה להורות לו שלא לפנות לתובעת בנושא המצוי תחת אחריותו.

 

23.אשר לאירוע השני, טען הנתבע כי התובעת סיננה את שיחות הטלפון של חברת ההשכרה ולא יכול היה להתעלם מכך מכוח תפקידו לכן לא נותרה לו כל ברירה אלא להוכיח את התובעת על מעשיה ומחדליה, אפילו ברבים ואין לתובעת להלין אלא על עצמה אם נפגעה מפנייתו אליה.

 

24.לגרסת הנתבע, במועד כלשהו, בסביבות השעה 10:30 קיבל מנהג חברת ההשכרה שיחת טלפון לפיה הוטל עליו להביא את רכב התובעת לטיפול תקופתי. הנהג מסר כי קבע עם התובעת כי תמסור את הרכב והוא נמצא בנקודת המפגש בה קבעו הם אולם, אינו מאתר את התובעת.

בהמשך לכך, הנתבע חיפש את התובעת ומצא אותה במטבחון ואמר לה כי הנהג מחפש אותה כבר שעתיים והיא אינה עונה לו. לטענת הנתבע, בתשובה התובעת החלה לצעוק עליו ולכנותו בצעקות "שקרן", "למה אתה צועק עליי". הנתבע ביקש מהתובעת לשוחח עם הנהג שהיה על הקו במכשיר הטלפון שלו והתובעת סירבה, סובבה את גבה וירדה למקום עבודתה בקומת הקרקע תוך שהיא ממשיכה לצעוק עליו" שקרן, אידיוט, אל תדבר איתי". לגרסת הנתבע, כאשר ראה את התנהגות התובעת ודמיונה הפורה, הבין כי התובעת מנסה לעשות פרובוקציה ולהוציאו מהכלים לכן לא נותרה לו כל ברירה ועל מנת להשתיקה ולתת לעבודת החברה להמשיך בשלווה, אמר לתובעת שעליה "לגשת לפסיכולוג, הא ותו לא".

25.הנתבע הוסיף וטען כי בעבר התובעת השמיצה אותו במספר הזדמנויות ואף קיבלה על כך מכתב התראה מהחברה. התובעת לא הכחישה זאת והתנצלה בפניו. הנתבע הפנה למכתב בא כוחו מיום 23.5.13 .

 

26. בנוגע לשני האירועים, הנתבע טען כי מדובר ב"מילה כנגד מילה", הכחיש כי התובעת זכאית לפיצוי כלשהו וטען כי אפילו אם הדברים היו נאמרים על ידו, אין הם מהווים לשון הרע. בהקשר זה, טען הנתבע כי יש חובה לבחון גם את התנהגות הנפגע האם התגרה בפוגע והאם מילא אחר הוראותיו ואם לא – האם עשה זאת במכוון, כאשר לטענת הנתבע, התובעת עשתה כל אשר לאל ידה על מנת להפר את הוראותיו.

 

27.לגבי האירוע הראשון, טען הנתבע כי התובעת לא טרחה לשטוף את רכב החברה ובכוונת מכוון התייחסה בזלזול לרכוש החברה. לעמדת הנתבע, משהוכח כי התובעת התייחסה לרכב החברה כפח זבל מתנייד , הגיונית ביותר עמדת הנתבע לפיה העיר לתובעת כי רכב החברה הנושא את סמל החברה הינו פניה (פרצופה) של החברה ואינו מוכן שכך תיראה החברה ברבים. עוד טען הנתבע, כי אפילו אמר הנתבע לתובעת כי הרכב נראה כמו הפרצוף שלה, מה בכך, אם היה הרכב נקי, מטופח ומסודר יש בכך מחמאה רבתי, מאידך אם הרכב מוזנח, מטונף ופח זבל מתנייד, הדבר מעיד על הרגליו האישיים של המחזיק ברכב.

 

28.לגבי האירוע השני, טען התובע כי מדובר ב"אירוע מתגלגל" כאשר הנתבע הגיש לתובעת את מכשיר הטלפון שלו פנתה היא אליו במילים בוטות וגסות. עוד טען הנתבע, כי שתי העדות מטעם התובעת לא ראו כלל את ראשית הוויכוח בעוד הן הנתבע והן הגב' גרבר העידו עדות אחידה וזהה.

בנוסף, הנתבע הכחיש כי הדברים נאמרו יחד עם זאת, הנתבע טען כי גם אם היו הדברים נאמרים, הרי שפסיכיאטר הינו רופא, ומחלה פסיכיאטרית הינה מחלה וייחוס מחלה לאדם, ודאי אם ייחוס מחלה זו אינו נכון, אינו בבחינת עלבון, לשון הרע או ייחוס תכונות אופי שליליות.

 

29.לעניין האירוע השני, הנתבע הפנה לפסק דינו של כב' הש' שלם בעניין ת"א (שלום י-ם) 1594/06 ברהם נ' בניטה (23.11.08; להלן: עניין בניטה), וטען כי האמור בו מבסס את הגנתו משפטית.

 

30.עוד טען הנתבע כי ביחס לשני האירועים, עומדות לו הגנת "אמת דיברתי" בהתאם לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע והגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15(4), באשר מדובר בהבעת דעה על התנהגות התובעת בתפקיד רשמי ולחילופין בהתאם לסעיף 15(7) כאשר הנתבע היה ממונה על התובעת מכוח דין והפרסום היה מוצדק בהיותו ממונה כאמור.

 

31.לסיכום טען הנתבע כי מדובר בעובדת בינונית ומטה מתוסכלת ותרה אחר נקמה, אשר מבינה כי לא תוכל לנקום במעבידה ומנסה לעשות זאת בדרך של רדיפת בעל תפקיד אצל אותו מעביד.

 

הרקע הדיוני:

32.ביום 9.10.13 הגישה התובעת את כתב תביעתה לבית משפט השלום בתל אביב, בטענה כי הנתבע הפר את חוק איסור לשון הרע ועתרה לקבלת פיצוי כולל בסך של 140,643.98.

 

33.ביום 3.9.13 הגישו הצדדים בקשה מוסכמת להעברת התביעה לבית הדין לעבודה. ביום 20.1.14 התנהל בתיק דיון מוקדם.

34.מטעם הנתבע הוגשו תצהיריהם של הנתבע, עו"ד עמית אבן, עורך דינה של החברה, מר יצחק ירקוני - עובד בחברה וגב' פאני גרסר - עובדת במחלקת הסיעוד של החברה. כן הוגש תצהיר מטעם התובעת.

 

35.ביום 12.1.15 וביום 25.1.15 הגישה התובעת בקשות לזימון 2 עדות מטעמה: גב' לאה יותם, עובדת סוציאלית בחברה בתקופה הרלבנטית וגב' מישל פנחסוב, מנהלת מחלקת הסיעוד של החברה בתקופה הרלבנטית. לאחר קבלת תגובת הנתבע, אושר זימון העדות, כאשר הגב' לאה יותם הגישה תצהיר מטעם התובעת והגב' פנחסוב העידה בחקירה ראשית, ללא תצהיר.

דיון והכרעה:

המסגרת הנורמטיבית:

36.סעיף 24(א) (1ד) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969, קובע כי לבית הדין סמכות ייחודית לדון בתובענה של עובד נגד מעסיק או נושא משרה אצלו בקשר ליחסי עבודה שעילתה עוולה אזרחית חוק איסור לשון הרע.

 

37.סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קבוע מהן העילות לקיומה של עוולת לשון הרע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד ;"מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית".

 

38.סעיף 2 לחוק לשון הרע קובע מה ייחשב בגדר פרסום:  "פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר".מיום 28.2.1997

תיקון מס' 5

ס"ח תשנ"ז מס' 1612 מיום 28.2.1997 עמ' 70 (ה"ח 2579)

(4)לבזות אדם בשל מוצאו או דתו גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;

 

מיום 27.12.2007

תיקון מס' 8

ס"ח תשס"ח מס' 2123 מיום 27.12.2007 עמ' 97 (ה"ח 141)

1.לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;

"מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.

 

מיום 11.11.2009

תיקון מס' 9

ס"ח תש"ע מס' 2214 מיום 11.11.2009 עמ' 246 (ה"ח 279)

(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בהתאם להלכה, המבחן לקביעה האם אמירה עולה כדי לשון הרע "הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו ".

39.השאלה האם מתקיימת עוולת לשון הרע תיבחן בארבעה שלבים : "בשלב ראשון, יש לברור מהביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה של האדם הסביר, היינו לפי מבחן אובייקטיבי, על פי הנסיבות ולשון הדברים. בשלב השני, יש לברר על פי תכלית החוק באם מדובר בביטוי המהווה לשון הרע על פי סעיפים 1 ו - 2 לחוק. בשלב השלישי, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בסעיפים 13 - 15 לחוק. בשלב רביעי, יש לדון בשאלת הפיצויים המגיעים לנפגע" .

עוד נפסק כי : " ככלל, על-מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת לעתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר...הדעה המקובלת היא כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע ".

 

40. כך, פסק גם בית המשפט העליון בעניין בן גביר: "משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; הוא מתפרש על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו, ועל פי הקשר הדברים בו הוא נאמר. מבחן הדברים הנו אובייקטיבי, ועקרו במובן שאדם סביר מייחס לפרסום בהקשר לשאלה האם היה באותו מובן כדי לפגוע בכבודו ובשמו של האדם. אמרת המצב לבחינת לשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע....".

 

41.בית הדין הארצי בפסק דינו בעניין אבידן, עמד על המאפיינים הייחודיים של עוולת לשון הרע במסגרת יחסי עבודה, וקבע כי: "...יש לקחת בחשבון שלעיתים נאמרים דברים מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות, כחלק מהתנהלות יומיומית או בעידנא דריחתא נוכח לחץ העבודה; לא לכל עלבון יש להתייחס כאל לשון הרע במובנה המשפטי, ותיתכן בהקשר זה אף הגנת זוטי דברים... מאידך יש להתחשב בחובות תום הלב המוגברות המוטלות על צדדים לחוזה עבודה; בפערי הכוחות הקיימים דרך כלל בין עובד לממונה עליו; ובהשפעה המשמעותית שתיתכן לאמירותיו של ממונה בנסיבות מסוימות... לאור זאת, על שני הצדדים ליחסי העבודה - במסגרת חובתם לנהוג זה כלפי זה בהגינות ותום לב - להיזהר האחד בכבודו של משנהו, תוך הקפדה על מידתיות וסבירות".

כן נפסק כי לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע אין צורך להוכיח כי אדם הושפל או

בוזה בפועל די שהפרסום עלול להביא לתוצאה כזו.

 

לאור הכללים דלעיל, נבחן את טענות הצדדים ואת הראיות שבתיק.

מן הכלל אל הפרט:

42.לאור העקרונות שהותוו בחקיקה ובפסיקה, דרך הילוכנו בפסק דין זה תהיה כדלקמן: ראשית, נבחן את הטענות ההדדיות שהועלו בין הצדדים לעניין הרקע שקדם לאירועים אשר במחלוקת. שנית, נבחן האם כל אחד משני האירועים שבמחלוקת עולה כדי לשון הרע, בארבעה שלבים: 1. האם האמירה המיוחסת לנתבע אכן נאמרה על ידו. 2. האם האמירה עולה כדי לשון הרע לפי מבחן אובייקטיבי (על פי הנסיבות ולשון הדברים ותכלית החוק) ובכלל זאת, האם התקיים "פרסום". 3. האם קמה הגנה לנתבע מכוח סעיפים 13-15 לחוק.

4.בסופו של הדיון ובהתאם לתוצאה נבחן האם זכאית התובעת לפיצוי.

 

האם נפל פגם בהתנהלות הנתבע כלפי התובעת טרם האירועים שבמחלוקת:

43.כאמור לעיל, הצדדים העלו טענות הדדיות באשר לרקע שקדם לשני האירועים.

לאחר ששקלנו מחד את גרסתו של הנתבע ואת עדויותיהם ותצהיריהם של העדים מטעמו (גב' גרבר ומר ירקוני) ומנגד את גרסת התובעת ואת תצהיריהן ועדויותיהן של העדות מטעמה (גב' יותם וגב' פנחסוב), אנו קובעות כי שוכנענו בנכונות גרסת התובעת, לפיה הנתבע אכן נהג כלפיה באופן בוטה ובלתי הולם, כפי שתואר על ידה, מהטעמים אותם נפרט להלן.

 

44. ראשית, עדותה של התובעת הייתה קוהרנטית, עקבית ועלתה בקנה אחד עם תצהירה והייתה מהימנה עלינו. גרסת התובעת אף קיבלה חיזוק בתצהירה ועדותה של גב' יותם, עובדת החברה, אשר הצהירה כי הנתבע הינו בעל התנהגות אגרסיבית ובוטה והתנהל באופן זה כלפי התובעת:" ככלל, לאריה היו דפוסי התנהגות גסים. זכור לי היטב כי הוא היה מזלזל באנשים, לצעוק עליהם. .כמו כן, ראיתי אותו מעשן לא אחת בחלל עובדי הסיעוד, אנשים ביקשו ממנו להפסיק והוא לא הפסיק. הייתה לו התנהגות של "בעל בית" שרוצה שכולם ישמעו אותו ויפחדו ממנו. כלפי ורדה, בלי שום סיבה הידועה לי, הטונים של אריה היו גבוהים וזכור לי כי לא אחת פתאום אריה היה מגיע ונעמד בחלל העובדים וצועק עליה לפני כולם. לא פעם אמרנו לא שהתנהגותו לא נעימה...אתן שתי דוגמאות להתנהגותו הגסה והלא נעימה של אריה ..לפעמים הייתי חוזרת מאוחר והחניון ...היה ריק וביקשתי להנחות את הרכב שם ואריה סירב – סתם, ללא כל סיבה ובאופן משפיל, אלא כדי להראות את כוחו....לא אחת שמעתי את אריה מאיים על ורדה שהיא לא תהיה כאן ושתפוטר". לעניין זה נבהיר, כי לא ראינו חשיבות בשאלה האם הנתבע אכן נהג לעשן בחלל הפתוח בניגוד לחוק כשאלה עצמאית, אלא כחלק מאופן התנהלותו כלפי התובעת, אשר העירה לו על כך.

בכל הקשור למהימנות עדותה של הגב' יותם, אישר הנתבע בחקירתו כי הגב' יותם מעולם לא הגישה תלונה נגדו או רבה אתו. בהמשך לכך, האמור בתצהיר גב' יותם לא הופרך בחקירתה הנגדית ועדותה בפנינו הייתה מהימנה ואמינה עלינו.

 

45.בנוסף, סבורות אנו כי לעדויותיהם של מר ירקוני וגב' גרבר, אשר עודם עובדים בחברה בה מכהן הנתבע יש לתן משקל נמוך יותר. בהקשר זה נוסיף, כי אומנם, מר ירקוני טען כי התובעת הינה עובדת פרובוקטיבית וגסה אשר ראה ושמע אותה מכנה את הנתבע בהזדמנויות שונות אידיוט, אולם מר ירקוני הודה בעדותו כי נערך לו שימוע בחברה בעקבות תלונה של התובעת מאחר וכינה את התובעת "בתולה זקנה" ולכן גם מטעם זה משקל עדותו נמוך יותר.

46.שנית, תצהירו ועדותו של הנתבע על ההתבטאויות השזורות בהם, חיזקו את הרושם אותו קיבלנו ואת מסקנתנו כי הנתבע אכן התבטא באופן הנטען כלפי התובעת. התרשמנו כי הנתבע אכן משתמש בסגנון ביטוי דומה לסגנון אשר יוחס לו על ידי התובעת, וזאת מתוך אמונה פנימית כי התבטאותו כלפי התובעת, הינה בגדר התנהלות לגיטימית לאור התנהגות התובעת.

 

47.כך לדוגמה תיאר הנתבע את רכבה של התובעת כ - "פח זבל מתנייע" , הבהיר כי "אין לתובעת להלין אלא על עצמה משנזפתי בה בפני חבריה לעבודה על הטינופת המצויה, הן מחוץ לרכב והן בתוכו", וכן: "נכון הוא שמשרבו תזכורי הנתבע וחברת ההשכרה לתובעת, החלה היא "לסנן" את שיחות הטלפון של חברת ההשכרה – דבר שממנו, לא יכולתי, בתוקף תפקידי, להתעלם. ונכון הוא שמששוב כלו כל הקיצין, לא נותרה לי כל ברירה אלא להוכיח את התובעת על מעשיה ומחדליה, אפילו ברבים. ושוב – אין לתובעת להלין אלא על עצמה אם "נפגעה" מפנייתי אליה".

בנוסף, הנתבע תיאר את התנהגות התובעת כ - "ילדותית ואינפנטילית", ומצא לנכון לקשור בין טענתו כי התובעת לא שמרה על ניקיון רכבה לניקיונה האישי של התובעת כעולה מסיכום טענותיו: "כאשר עובד מקבל רכוש של מעבידו מזלזל בו ומסתובב עימו כשהוא מטונף ואינו דואג לנקותו, כנראה המדובר באדם שככלל – הניקיון אינו בראש מעייניו ויש להניח שזהו אדם שמתייחס כך אף לרכושו הפרטי וחמור מכך – אולי לגופו......משהוכח כי לא טרחה כלל לנקות את סביבת עבודתה...ככל הנראה זו אכן רמת ההיגיינה האישית של התובעת, בבחינת "הכובע הבוער"...".  

 

48.באופן בו התבטא הנתבע, יש כדי לחזק לטעמנו את המסקנה כי אכן התנהל כלפי התובעת כמתואר על ידה. בהקשר זה נוסיף, כי כאשר בחנו את טענותיהם ההדדיות של הצדדים בעניין ההתנהלות אשר קדמה לאירועים הנטענים, לא מצאנו כי מדובר בטענות בעלות משקל וחומרה דומה. הנתבע לא טען כי התובעת נהגה להתבטא כלפיו באופן בלתי הולם כחלק מדרך התנהלותה כלפיו, אלא עיקר טענתו כלפי התובעת הייתה כי התובעת נהגה לזלזל ברכוש החברה, הרכב אשר ניתן לתובעת, ובכך ראה הנתבע, לעמדתו, התנהלות "מתגרה". טענה זו, אין בידינו לקבל.

 

49.עוד שקלנו בהקשר זה את טענת הנתבע כי התובעת קיבלה מכתב התראה על כך שהשמיצה אותו בעבר. בחנו את המכתב אותו צירף הנתבע לתצהירו, מכתב בא כוחו מיום 23.5.13 אולם, באמור במכתב זה אין כדי להוכיח את טענתו של הנתבע בדבר אותו אירוע בודד, כאשר לא צורף אליו כל מכתב של החברה כנטען על ידו וכן לאור האמור בתשובת התובעת לעניין מכתב זה, באמצעות מכתב בא כוחה מיום 4.6.13, אשר סתר את טענת הנתבע.

לאור כל האמור לעיל, אנו קובעות כי הוכח בפנינו כי הנתבע התנהג כלפי התובעת באופן מתנכל ובוטה.

 

האירוע הראשון:

50.בחינת השלב הראשון - האם האמירה: "המכונית נראית כמו הפרצוף שלך" נאמרה על ידי הנתבע: כאמור לעיל, הנתבע מכחיש את האמירה המיוחסת לו וטוען כי אמר לתובעת אמירה אחרת – "הרכב, הנושא את סמל החברה, הינו הפרצוף של החברה, ואיני מוכן שכך תראה החברה ברבים".

 

51.לאחר ששקלנו את שתי הגרסאות הסותרות הנטענות בפנינו ,החלטנו כי עדיפה עלינו גרסת התובעת מהטעמים הבאים:

ראשית, גם בעניין זה, מצאנו כי עדותה של התובעת הייתה מהימנה עלינו יותר מעדות הנתבע. כך למשל, העידה התובעת: "ש.אולי את לא מדברת אמת, הוא אמר, לשיטתך. למרות שזה לא הגיוני לגמרי, כי יש לו מפתח, ת. כל ההתייחסות של הנתבע אליי, אתה יוצא מתוך נקודת הנחה, לדעתי שכל ההתייחסות שלו אליי הייתה עניינית, היא לא הייתה עניינית. להגיד, לקחת לי את האוטו, בגלל שלא שטפתי ברגע שהוא רצה, לקחת לי לגמרי, זה לא ענייני. להגיד לי, המכונית נראית כמו הפרצוף שלך, זה גם לא התייחסות עניינית. ש. או שהוא אמר או שהוא לא אמר...ת. אני חושבת שגם מנהלת החברה, שאני התלוננת בפניה על זה, כשהוא עשה את זה, אני ישר עליתי אליה, לא תכחיש את זה, כי היא התקשרה אליי מהטלפון הפנימי".

וכן בהמשך עדותה: "ש. את עובדת סוציאלית, במקצועך כמו שאמרת 40 שנה בערך.. את נתקלת ביום יום שלך בתיאורים ובסיפורים ובהתבטאויות מאוד קשות.. כשמישהו אומר לך את מה שהוא אומר. .כשהוא פונה אלייך בשפה, לשיטתך, בוטה את מיד נעלבת ולוקחת ללב ולוקחת יום חופש, כי את לא מצליחה לצאת מהמיטה וכולי וכולי, עובדת סוציאלית, ארבעים שנה וכל כך לוקחת ללב? כל כך קשה? ת. האיש ביזה אותי והשפיל אותי ואני לא רואה שום קשר לעבודה השוטפת שלי. בעבודה השוטפת שלי, אני עושה הפרדה בין הרגשות שלי למטופל, לבין הרגשות שלי לקולגות שלי. ואני חייבת להוסיף, אני הייתי בשמונה וחצי השנים הראשונות לעבודתי כעובדת סוציאלית, הייתי קצינת מבחן לנוער, עבדתי עם נוער עבריין, זו הייתה תקופה יפה במקצוע שלי, מעולם איש מהם, שהיה מוגדר כבעייתי, לא ביזה אותי, לא השפיל אותי".

 

52.שנית, גרסת התובעת בכל הקשור לאירוע הראשון, עלתה בקנה אחד עם האמור בתצהירה ובעדותה של הגב' לאה יותם, עובדת החברה אשר נכחה באירוע כ"צד שלישי" וכאמור לעיל, עדותה הייתה אמינה עלינו. גב' יותם אישרה כי הנתבע אכן אמר לתובעת את האמירה המיוחסת לו וכן תיארה את השתלשלות האירוע הראשון בדומה לאופן שתואר על ידי התובעת. נוסיף, כי גרסת גב' יותם לא הופרכה על ידי הנתבע, כאשר גב' יותם כלל לא נחקרה על האמור בתצהירה בכל הקשור לכך.

 

53.שלישית, מצאנו חיזוק לטענות התובעת בגרסת הנתבע, אשר אישר בתצהירו את עיקרי הדברים אשר קדמו לאמירה הראשונה, תיאר כי פנה לתובעת והודיע לה כי ייטול ממנה את רכבה ועשה כן "באולם בחלל פתוח".

עם זאת, כאמור לעיל, הנתבע הכחיש כי דרש מהתובעת למסור לו את מפתחות הרכב מאחר ויש לו העתק של המפתחות וטען כי הודיע לתובעת כי ייקח ממנה את רכבה אולם זאת "בשלב ראשון על מנת לנקותו" ובהמשך לכך, הכחיש את האמירה המיוחסת לו. גרסה זו אינה מהימנה עלינו ואף הופרכה בחקירתה הנגדית של התובעת, אשר העידה כי הנתבע נהג ליטול ממנה את רכבה מעת לעת לטיפולים ותמיד נטל ממנה את מפתחות הרכב: "ש .כשהוא לקח ממך את הרכב, הוא לקח גם את המפתח? ת.כן. ש. תמיד? ת.כן" . נוסיף, כי גרסת הנתבע כי אמר לתובעת אמירה אחרת מהאמירה אשר יוחסה לו, אף לא הופיעה בכתב ההגנה אלא הופיעה לראשונה בתצהירו.

 

54.בנוסף וכאמור לעיל, תצהירו ועדותו של הנתבע על ההתבטאויות השזורות בהם, חיזקו את הרושם אותו קיבלנו ואת מסקנתנו כי הנתבע אכן התבטא באופן הנטען כלפי התובעת.

 

לסיכום - אנו קובעות כי האמירה הראשונה המיוחסת לנתבע אכן נאמרה על ידו.

 

55.בחינת השלב השני - האם האמירה עולה כדי לשון הרע: לעניות דעתנו, משמעות האמירה אשר נאמרה על ידי הנתבע לתובעת, בנסיבות ובאופן בו נאמרה, עולה כדי לשון הרע בהתאם למבחן האובייקטיבי. מדובר באמירה הבאה בגדר סעיפים 1(1)-(2) לחוק, אשר יש בה כדי להשפיל ולשים את התובעת ללעג וכן לבזותה בשל תכונה המיוחסת לה. ייחוס מראה הרכב "המטונף" לפרצופה של התובעת, עולה כדי לשון הרע וכך היא מתפרשת על ידי האדם האובייקטיבי אשר שומע אותה.

 

56.בהקשר זה נציין, כי כאמור לעיל, לשם הוכחת לשון הרע אין צורך להוכיח כי הדברים נאמרו בכוונה לפגוע ודי במבחן האובייקטיבי. לטעמנו, במקרה שלפנינו מדובר בנסיבות חריגות בהן הנתבע מאמין כי מדובר בהתנהגות לגיטימית ואין לתובעת להלין אלא על עצמה, כאשר כאמור לעיל, הנתבע חזר בפנינו שוב ושוב על עמדתו לפיה התובעת לא הותירה לנתבע כל ברירה אלא להתנהג באופן האמור.

 

57.אין בידינו לקבל את עמדתו זו של הנתבע. ראשית, כאמור לעיל, המבחן ללשון הרע הינו אובייקטיבי ולכן, גם אם הנתבע האמין בצדקת דבריו, אין בכך כדי להכשיר את התנהלותו והאמירות אותן אמר. שנית, בעמדתו של הנתבע, יש לטעמנו כדי להוות פגיעה חמורה ביחסים הנאותים הנדרשים ובסביבת עבודה תקינה. דברים אלו נכונים ביתר שאת, נוכח היות הנתבע סמנכ"ל הנושא משרה בכירה בחברה, ולאור פערי הכוחות בינו לבין התובעת, עובדת סוציאלית במחלקת הסיעוד בחברה. יישום שיקולים אלו בנסיבות שלפנינו, יש בהם כדי להטות את הכף לכך כי אכן מדובר בהתנהלות ובאמירה העולה כדי לשון הרע.

 

58.בנוסף, אנו קובעות כי הוכח בפנינו כי יסוד הפרסום התקיים, כעולה מעדות התובעת, עדותה של גב' יותם אשר הצהירה כי ההתנהלות הייתה "בנוכחות עובדי סיעוד מטפלים ולקוחות החברה" . אף הנתבע הודה כי הדברים נאמרו בפרהסיה "הייתי אצלה במחלקה. לא יכול להיות בחדר זה היה באולם בחלל הפתוח... מתאר לעצמי ששמעו" .

 

59.השלב השלישי - האם קמה לנתבע הגנת "אמת דיברתי" והגנת "תום הלב" מכוח סעיפים 14, 15(4), 15(7) לחוק: ראשית דבר נציין, כי לא נעלם מעינינו כי בסיכומיו לא אזכר הנתבע סעיפים אלו לחוק (אשר נכללו בכתב ההגנה). כאמור לעיל, הנתבע התמקד בסיכומיו בטענות ההגנה לפיהן התנהלותו כלפי התובעת לרבות האמירה המיוחסת לו, עולה כדי התנהלות לגיטימית לאור תפקידו בחברה כממונה על הרכבים ולאור התנהלות התובעת, אשר התגרתה בו ועשתה כל אשר לאל ידה על מנת להפר את הוראותיו ולא הקפידה על ניקיון רכבה (לגבי האירוע הראשון) ובנוסף טען כי מדובר ב"אירוע מתגלגל" לגבי האירוע השני. עם זאת, לאור חשיבות הדברים ולמען הסר ספק, מצאנו לנכון להתייחס לסעיפי החוק אליהם הפנה הנתבע, בבחינת הסוגיה האם קמה לנתבע הגנה לפי החוק.

 

60.בהתאם לכך, ולאחר ששקלנו בכובד ראש את טענות ההגנה אותן העלה הנתבע בכל הקשור לאירוע הראשון, באנו לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענות הנתבע מהטעמים הבאים:

 

61.סעיף 15 לחוק קובע כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:..... 15(4))הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; ..15(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור; - חרגו מהאופן – התוכן והפומביות".

 

62. הנתבע אינו יכול לחסות תחת הגנת סעיף 15(4) לחוק, מאחר והתובעת, עו"ס ב"תגבור" איננה בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי ובדומה לא מדובר בהתבטאות בקשר לעניין ציבורי. אנו סבורות כי האמירה המיוחסת לנתבע והאופן בו נאמרה חורגות אף חורגות מהגנתו של סעיף 15(7) לחוק.

הנתבע לא היה ממונה על התובעת אלא סמנכ"ל בחברה אשר מתוקף תפקידו אחראי על צי הרכבים. מדובר בפונקציה מקצועית בחברה אשר אין בה לטעמנו כדי להקנות מרות כלפי התובעת באופן ישיר, שכן התובעת כפופה למנהליה הישירים, אשר אחראים גם על תפקודה והתנהלותה בכל הקשור לציוד החברה ולכן על הנתבע היה לפנות לממונים הישירים של התובעת.

63.ככל שנניח לצרכי הדיון בלבד, כי הנתבע היה הממונה הישיר של התובעת בכל הקשור לרכב החברה, לטעמנו האמירה המיוחסת לו חרגה מגדר הסביר ומגבולות ההגנה של תום הלב ופרסום מוצדק מתוקף היותו הממונה. הנתבע לא הוכיח כי מדובר בהתנהלות ובאמירה מוצדקת, ההתנהלות והאמירה בוצעו בפרהסיה בנסיבות שיש בהן כדי להשפיל את התובעת. לנתבע אפשרויות רבות לפעול בצינורות המקובלים כממונה על הציוד בחברה, אם באמצעות שיחה, שימוע, מכתב, פניה לממונים הישירים ואין הצדקה לאופן בו התנהל הנתבע, גם אם לטענתו התובעת התעלמה מהערותיו.

 

64. אשר לטענתו של הנתבע בדבר הגנת "אמת דיברתי" - סעיף 14 לחוק קובע כי : "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". בכל הקשור לאמירה הראשונה, הרי שאין חולק כי מדובר באמירה שאינה אמת ובנוסף אין מדובר בפרסום שיש בו עניין ציבורי, באופן בו נעשה, אשר חרג מהנדרש ומהסביר.

 

65.נוסיף, כי שקלנו את גרסת הנתבע לפיה התובעת הייתה עובדת גרועה וזלזלה באופן חמור ביותר בשמירה על רכב החברה אל מול גרסתה ועדותה של התובעת ואנו קובעות כי הנתבע לא הוכיח טענתו כי התובעת הייתה עובדת גרועה מקצועית ואף לא כי התנהלה באופן המיוחס לה כלפי רכבה.

 

66.אשר לטענת הנתבע כי התובעת הייתה עובדת גרועה מקצועית, לא מצאנו רלבנטיות לטענת הנתבע בדבר מקצועיותה של התובעת, כאשר הנתבע כלל לא היה הממונה המקצועי עליה. מכל מקום, טענה זו הופרכה בעדות הממונה הישירה על התובעת, גב' פנחסוב, אשר העידה כי התובעת הייתה עובדת מקצועית: "ורדה כלפי המטופלים מאוד מקצועית לפי זכרוני".

67.בכל הקשור לטענות הנתבע כי התובעת לא הקפידה על הטיפולים ועל ניקיון רכבה, תשובות התובעת בעדותה בעניין זה היו סבירות ומהימנות עלינו ועלו כדי הסבר מספק לנטען כלפיה : "בפועל חברת ההשכרה הייתה יוצרת איתנו קשר ומזינה את הרכב לפי תור לטיפול, לא אני הייתי קובעת...".

וכן: "הקודמת שהייתה לי בעלת המכונית קודמת לי שהחזיקה באוטו, מעולם לא יזמה פנייה לחברת ההשכרה, ש: מה שמה של הקודמת לך? ת. ליאת אלבז".

וכן: "אני מתוך חמש שנות עבודתי בתגבור, המכונית עמדה לרשותי 11 חודשים בלבד...ממאי 2012 ועד לפיטוריי. אני השתמשתי במכונית עם עוד עובדת סוציאלית שהייתה בסניף, היא הייתה רשומה על שמי...והייתה עובדת סוציאלית...שהשתמשה בה לביקורי בית. מתוך, אני עבדתי שלושה רבעי משרה, ארבעה ימים בשבוע, פעם בשבוע היא לקחת את האוטו. יתרה מזאת, האוטו נלקח ממני חדשות לבקרים על ידי הנתבע לכל מיני צרכים משרדיים, זה גם מופיע בחוזה שכל פעם, הם לקחו לי הרבה פעמים את האוטו, לכל מיני הסעות...השתמשו בו אנשים אחרים לפי ראות עיניו. לגבי הניקיון, כתוב שאני אחראית על הניקיון, לא כתוב בתדירות וכולי...אני מדברת על ביקורי בית בתל אביב....מדובר על נסיעה ברחובות העיר".

 

68. הנתבע לא התייחס כלל להסברים אלו אותם סיפקה התובעת ולא הפריכם, כאשר מכל מקום לא מצאנו כי יש בהתנהלות התובעת לעלות כדי ההתנהלות החמורה והמזלזלת אותה תיאר הנתבע.

לסיכום, לאור כל האמור לעיל, אנו קובעות כי הנתבע אמר את האמירה המיוחסת לו כלפי התובעת וזו עולה כדי לשון הרע.

 

האירוע השני:

69. בחינת השלב הראשון -האם האמירה נאמרה: כאמור לעיל, התובעת טענה כי הנתבע אמר לה: "את אישה חולה, מחלקה פסיכיאטרית. מי את חושבת שאת?! אני אראה לך מי אני!" בעוד הנתבע הכחיש זאת וטען כי אמר לתובעת "לגשת לפסיכולוג, הא ותו לא". לאחר ששקלנו את גרסאות שני הצדדים אנו קובעות כי עדיפה עלינו גרסת התובעת, מהטעמים הבאים:

 

70. עדות התובעת הייתה מהימנה עלינו וגרסתה לא הופרכה בחקירתה. בהקשר זה, נתנו משקל גם להתנהגותה הספונטנית של התובעת לאחר האירוע, אשר ביקשה להיפגש ולשוחח עם מנכ"לית החברה מיד לאחריו ואף שלחה למנכ"לית החברה מכתב תלונה מספר ימים לאחר האירוע .

 

71.בנוסף, עדות התובעת עלתה בקנה אחד עם הראיה שהוגשה לנו, דוא"ל אותו שלחה מנהלת מחלקת הסיעוד, הגב' פנחסוב, באותו היום ממש כחצי שעה לאחר האירוע, בו תיארה את אשר התרחש בפניה, כאשר תיאורה של גב' פנחסוב בכתב בזמן אמת תאם לתיאור התובעת: "אני רוצה לעדכן אותך במקרה שהיה כאן לפי חצי שעה: התקשרו לורדה מחברת הרכבים והיא לא ענתה כי הטלפון היה על שקט אז הם פנו לאריה. אריה נכנס למחלקה שלנו וצעק על ורדה שהיא לא עונה אז ורדה אמרה לו שלא היה לה טלפון. הוא התחיל לצעוק פה על ורדה "מי את בכלל, אני אראה לך מי אני, את חולה, מחלקה פסיכאטרית" וכו'. ורדה ביקשה ממנו שיעזוב אותה בשקט ושיסתלק ממנה. ביקשתי ממנו שלא יצעק כאן ושיכבד את המחלקה שלנו. באותו זמן ישב מישהו אצל פאני ומטפלת חיכתה כאן. הוא לא הסכים, התעצבן וטען שגם ורדה צעקה עליו. ורדה מרגישה מאוד רע בעקבות המקרה ורוצה להגיע לבית עוז כדי להתלונן בפני אורית. אני הצעתי לה קודם לדבר איתך. אני לא יודעת אם את נמצאת היום אבל מבקשת שתקבלי את השיחה שלה או תחזרי אליה אם את עסוקה כדי שתעדכן אותך. תודה, מישל".

עדותה של התובעת אף עלתה בקנה אחד עם עדות הגב' יותם , אשר לא הופרכה. הגב' יותם אישרה את תיאור האירוע כפי שתואר על ידי התובעת, זכרה כי גב' פנחסוב יצאה מחדרה וניסתה להרגיע את הנתבע וכי לא ניתן היה לעצור את התקפתו המילולית של הנתבע כלפי התובעת.

 

72.אומנם, לא נעלם מעינינו כי גב' פנחסוב טענה בעדותה כי "אינה זוכרת " את שאירע ואולם בעדותה, לא הכחישה הגב' פנחסוב כי כתבה את הדוא"ל כפי שנכתב: "אני לא כותבת סתם מכתב...אף אחד לא אמר לי לכתוב זאת..אני לא מכחישה שכתבתי מייל", זאת בניגוד לטענת הנתבע בעדותו כי "המכתב הזה נכתב בכוח".

 

73. בהקשר זה, שקלנו את עדותה של גב' פאני גרבר, אשר טענה בתצהירה כי ראתה את הנתבע הולך אחרי התובעת עם מכשיר טלפון ביד ואת התובעת צועקת עליו "שקרן, אדיוט", וכן כי לא שמעה את הנתבע צועק על התובעת.אולם, בעדותה הודתה הגב' גרבר כי הייתה עדה רק לאירוע בקומה הראשונה, בעוד מכלל העדויות, עולה כי האירוע רק התחיל בקומה הראשונה אך האמירה המיוחסת אירעה בקומת הקרקע, כאשר גב' גרבר העידה כי לא הייתה עדה להמשך האירוע שהתנהל בקומת הקרקע.

 

74.בנוסף, עדות הגב' גרבר אשר העידה כי האירוע התרחש רק בקומה הראשונה "הוא לא ירד לקומת הקרקע? לא", סותרת את האמור בדוא"ל של גב' פנחסוב ואף את גרסת הנתבע לפיה התובעת- "רדפה אותי מקומה ראשונה לקרקע...כמעט רבע שעה אני הולך אחרי הגברת".

 

75. לאור כל האמור לעיל, מצאנו כי משקל עדות התובעת היה רב יותר, בשל מהימנותה והיותה נתמכת בעדויות חיצוניות של שתי עובדות ובראיות בכתב שנשלחו בזמן אמת וקיומן לא הוכחש. נוסיף, כי גם לעניין אמירה זו, גרסתו של הנתבע והתבטאויותיו כפי שהובאו בפנינו, חיזקו את מסקנתנו כי הנתבע אכן התבטא באופן זה כלפי התובעת.

לסיכום ולאור כל האמור לעיל, אנו קובעות כי הנתבע אמר את האמירה המיוחסת לו.

76.בחינת השלב שני -האם האמירה עולה כדי לשון הרע: האמירה כי התובעת הינה אישה חולה וקישורה למחלקה הפסיכיאטרית, בנסיבות והאופן בו נאמרה עולה כדי לשון הרע בהתאם לחוק, בהתאם למבחן האובייקטיבי. אין אנו מקבלות את טענת הנתבע כי ייחוס מחלה לתובעת אינו בגדר לשון הרע, זאת לאור האופן בו נאמרו הדברים והקשרם, מהם עלה באופן ברור כי לא מדובר בהתייחסות עניינית ומכבדת למחלה ממנה סובלת התובעת ובהקשר ענייני אלא משפיל ומבזה. בנוסף, גם בהתאם למבחן הסביר, ייתכן כי אמירה זו תובן כפשוטה.

 

77. שקלנו את טענת הנתבע כי יש להסיק מהאמור בעניין בניטה לעניין האירוע השני כדי להצביע על כך כי אין מדובר בלשון הרע. אין בידינו לקבל טענה זו. בעניין בניטה נפסק כי: " בהקשר זה, יש לתת את הדעת לנסיבות הפרסום ... כאשר מדובר בפרסום שנעשה בשעת כעס ומריבה, לרוב הוא לא יתפרש על ידי האדם הסביר כמבטא אמירה עובדתית. בדרך כלל, יתפרש פרסום כזה כביטוי של כעס, אשר אין בו, במבחן האדם הסביר, כדי להקים אחריות לפי חוק איסור לשון הרע. דומה, כי זהו הטעם העומד מאחורי העמדה שבוטאה בספרות, לפיה "נראה כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף 'לשון הרע', ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים משום 'לשון הרע'..".

 

78.לטעמנו, באמור בפסק דין בניטה יש כדי לחזק את המסקנה כי האמירות המיוחסות לנתבע עולות כדי לשון הרע וזאת, לאור השיקולים אותם התווינו לעיל, לפיהם מדובר במערכת יחסי עבודה בה יש להקפיד על נורמות חברתיות ראויות וסביבת עבודה תקינה, תפקיד הנתבע ופערי הכוחות בין הצדדים. בנוסף, אין מדובר באירוע או באמירה חד פעמית של הנתבע כלפי התובעת, כאשר לאמירות אלו קדמה התנהלות בוטה של הנתבע כלפי התובעת, כפי שמצאנו לעיל. בהתאם לכך, לא מצאנו כל הדדיות בהתנהלות ובאמירות אותן ייחס הנתבע לתובעת אל מול ההתנהלות והאמירות אותן ייחסה התובעת לנתבע, אשר יש בהן כדי להצדיק את התנהלות הנתבע כלפי התובעת, כפי שניסה הנתבע לטעון.

 

79.בנוסף, אנו קובעות כי יסוד הפרסום התקיים. גרסת התובעת לפיה הדברים נאמרו בנוכחות עובדי סיעוד ואף לקוחות, לא נסתרה ונתמכה בתצהירה ובעדותה של גב' יותם וכן באמור בדואר האלקטרוני אותו שלחה הגב' פנחסוב בסמוך לאירוע.

 

80. בחינת השלב השלישי –  האם קמות לנתבע הגנות: גם לעניין אמירה זו, אנו קובעות כי לא עומדת לנתבע הגנה כלשהי על פי החוק, מאותם הטעמים אותם פירטנו בכל הקשור לאמירה הראשונה דלעיל. בהקשר זה, אנו דוחות את טענת הנתבע לפיה מדובר ב"אירוע מתגלגל" וכי התובעת סיננה את שיחות הטלפון במכוון ולכן יש בכך כדי להצדיק את התנהלותו ולא נותרה כל ברירה אלא להוכיחה ברבים.

 

81.גרסת התובעת כי לא עשתה כן במכוון אלא לא שמעה את צלצול הטלפון הייתה מהימנה עלינו וקיבלה חיזוק בעדותה של גב' יותם, אשר העידה כי נהגה להשתיק את הנייד כאשר ישבה במשרד, מאחר וכעובד סוציאלי אתה זמין בטלפון של המשרד והצהירה כי לא שמעה כל טלפון מצלצל בעת האירוע ואף אמרה זאת לנתבע "זה לא עזר לעצור אף שטף צעקותיו והתקפתו המילולית כלפי ורדה והיה ברור לכולם שכל המטרה שלו זה רק להכפיש ולפגוע בורדה...". בנוסף, לא מצאנו כי מדובר "ריב הדדי".

 

82.לסיכום, לאור כל האמור לעיל, אנו קובעות כי הנתבע אמר את האמירה השנייה המיוחסת לו וזו עולה כדי לשון הרע.

נוסיף, כי בחנו גם את המחלוקות ההדדיות בין הצדדים בקשר לפיטורי התובעת והאם אלו קשורים ביחסו של הנתבע כלפיה אולם, מעיון בסיכומי התובעת עולה כי התובעת זנחה טענה זו בסיכומיה בהם הבהירה כי התביעה אינה בגין פיטוריה מעבודתה ובגין השימוע אלא תביעה לפי לשון הרע, לכן אין אנו קובעות מסמרות בסוגיה זו .

 

הפיצוי הראוי:

83. לאור קביעותינו דלעיל מהן עולה כי הנתבע אמר את האמירות המיוחסות לו כלפי התובעת ואלו עולות כדי לשון הרע, נבחן את גובה הפיצוי לו זכאית התובעת.

 

84.סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע קובע את גובה הפיצוי בגין ביצוע עוולה אזרחית לפי חוק זה:"(ב)במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק. (ג)במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק. (ד)לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת. (ה)הסכומים האמורים בסעיף זה יעודכנו ב-16 בכל חודש, בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי; לענין סעיף קטן זה –"מדד" – מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; "המדד החדש" – מדד החודש שקדם לחודש העדכון;"המדד הבסיסי" – מדד חודש ספטמבר 1998".

 

85.כאמור לעיל, בכתב התביעה דרשה התובעת לחייב את הנתבע בסך של 140,643.98 ש"ח סכום של 50,000 ש"ח בגין כל אחד מהפרסומים .התובעת טענה, כי הינה זכאית לפיצוי זה מאחר ומדובר באמירות במקום העבודה שנאמרו מתוך רצון לפגוע בה ולהשפילה ונוכח תכלית הפיצויים אשר הינה תכלית עונשית.

 

86. בכל הקשור לאמת המידה לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק לשון הרע, קבע בית הדין הארצי בעניין אבידן כי: " סעיף 7א' לחוק קובע את שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק, ואף קובע שיעור מוגדל ככל שמוכח כי הנתבע פרסם את הדברים "בכוונה לפגוע". אשר לשיעור הפיצוי נקבע בפסיקה, כי "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית... בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו, ובהתנהגות הצדדים"... עוד הובהר בפסיקה כי תכליות הפיצוי על פגיעת לשון הרע כוללות הן את השבת המצב לקדמותו (המטרה התרופתית); הן סנקציה כלפי המעוול (המטרה העונשית); והן העברת מסר חינוכי מרתיע כלפי כלל הציבור ...".

 

87.כך, נקבע גם בעניין עברי אנגדה נ' משטרת ישראל כי ישנן מספר תכליות לפיצוי על פגיעת לשון הרע: "המטרה התרופתית – השבת המצב לקדמותו...המטרה העונשית – הפיצוי הנזיקי כסנקציה כלפי המעוול .וכך, במקרים מתאימים, משמשים הפיצויים הנזיקיים בעוולת לשון הרע גם כדי להעניש את מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם ...המטרה החינוכית-הרתעתית – הפיצוי הנזיקי במבט לעבר כלל הציבור:

לצד תכליות הפיצוי הקשורות להטבת נזקו של הנפגע, ו"ענישת" הפוגע, מכוונים הפיצויים בגין לשון הרע להעביר, במקרים מתאימים, מסר חינוכי מרתיע לציבור כולו מפני מעשי פגיעה בכבודו של אדם."..

 

88.עוד נפסק בעניין אנגדה בכל הקשור לשיקולים להחמרה ולהקלה בעניין גובה הפיצוי כי: "מעקרונות היסוד האמורים לעיל, נגזרים השיקולים שיש לשקול לצורך הערכת שיעור הפיצוי הראוי, בין לחומרה ובין לקולא. בראש וראשונה, יש לתת משקל לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום, אשר הפיצוי התרופתי נועד להטבתו. קיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה (...נזק זה נשקל לא רק בהקשר לפרסום עצמו, אלא גם בהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי העניין. אף באשר למטרה העונשית, החינוכית וההרתעתית, יש לשקול את התנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגות כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע. ברוח זו מונה סעיף 19 לחוק מספר נסיבות שבכוחן להקל על הנאשם, בהן: היות הפרסום חזרה על דברים שנאמרו קודם לכן; היות המפרסם משוכנע באמיתות דבריו, בהיעדר כוונה לפגוע, וכן בקיום התנצלות, תיקון או הכחשה, או בנקיטת צעדים לצמצום תפוצתו של הפרסום. הערכת הנזק נותרת, בסופו של יום, עניין הנתון להערכה שיפוטית, הבנויה על אמות מידה כלליות, ועל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הפרטי ".

 

89. לאור הכללים דלעיל, שקלנו את גובה הפיצוי הראוי בנסיבותיו הייחודיות של תיק זה. כשיקולים לחומרה, שקלנו את כוונת הנתבע, כאשר כאמור לעיל, מצאנו כי אין מדובר בדברים שנאמרו בשוגג או בתום לב אלא בכוונה לאור אמונתו הפנימית של הנתבע כי התנהגות התובעת מצדיקה את התנהלותו, עוד שקלנו את התנהלות הנתבע לאחר האירועים האמורים, אשר לא ביקש להתנצל ולא הביע חרטה או התנצל. בנוסף, גם בפנינו טען הנתבע כי אינו רואה כל טעם לפגם בהתנהלותו וכי התובעת הביאה התנהגות זו על עצמה ואף אם האמירות המיוחסות לו היו נאמרות על ידו, אין הוא רואה בכך כל טעם לפגם.

כמו כן שקלנו שיקולי מדיניות, לפיהם כאמור לעיל, בסביבת עבודה יש להקפיד על היעדר אמירות פוגעניות, בייחוד כאשר המדובר בתפקידים שיש ביניהם פערי כוחות כדוגמת המקרה אשר בפנינו.

כשיקולים לקולא ,שקלנו את טיב האמירות, אשר כשלעצמן אינן בגדר הרף החמור ביותר, וכן כי מדובר בשתי אמירות בלבד והתובעת לא הוכיחה בפנינו כי הפגיעה בה הייתה מהותית אשר גרמה לנזק באורחות חייה.

 

90.לאור כל האמור, מצאנו לנכון לפסוק לטובת התובעת פיצוי בסכום של 20,000 ₪, בגין שתי האמירות.

בנוסף,שקלנו את דרישת התובעת לפרסם את פסק הדין בדרך שיקבע בית משפט וכן לחייב את הנתבע לפרסם בפומבי בשמו המלא התנצלות בגין הדברים נשוא תובענה זו והבהרה חד משמעית כי הדברים אשר נאמרו על ידו אינם נכונים. בנסיבות מקרה זה, לא מצאנו לנכון להורות כן ודי לטעמנו בקביעותינו במסגרת פסק הדין.

 

 

סוף דבר:

91.לאור כל האמור לעיל, התביעה כנגד הנתבע בעילת פיצוי בגין הפרת הוראות חוק לשון הרע, מתקבלת.

 

92. הנתבע ישלם לתובעת תוך 30 יום מהיום סך של 20,000 ש"ח ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

 

93.בנוסף יישא הנתבע בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

ניתן להגיש ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק דין זה.

 

 ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ו, (26 אוקטובר 2015בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

 

תמונה 3

 

 

Picture 1

נציג ציבורמעסיקים גב' הילנה ערד שטיינבך

 

רוית צדיק, שופטת

 

 

 

 

 

חתימה

 

 

 

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ