בת אל יעקב נ' דורון עמיר

1.התובעת, אשר עבדה במשרדו של הנתבע,, עו"ד במקצועו, הגישה תביעתה בגין הרכיבים הבאים: אובדן הכנסה עד תום התקופה המוגנת (לפי תקופה של 24 חודשי עבודה) בצירוף פיצויי הלנת שכר, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה, הפרשות לגמל, הפרשי פיצויי פיטורין בתוספת הלנת פיצוי פיטורים, פיצוי בגין עוגמת נפש, הפרת חוזה ופגמים בהליך הפיטורים, פיצוי בלא נזק ממון בסך של 50,000 ₪ לפי סעיף 13א(א)(1) לחוק עבודת נשים, תשי"ד – 1954, ופיצוי בגין אפליה אסורה לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח - 1988 (להלן: "חוק עבודת נשים" ו-"חוק שוויון הזדמנויות").

2.לטענת התובעת, ביום 16.5.15 ניתן פסק דין במסגרת תיק על"ח 38581-12-13, שבמסגרתו נקבע כי פיטורי התובעת היו שלא כדין, כי לא ניתן היתר לפיטורי התובעת וכן שהתובעת לא הושבה לעבודתה חרף החלטת הממונה.

מאחר וערעור על פסק הדין דלעיל נמחק ביום 17.7.17 עקב המלצת בית הדין הארצי לעבודה, הרי שמדובר למעשה בפסק דין חלוט. לפיכך, בהליך דנן על בית הדין לדון רק בטענות הכספיות שיש לתובעת, כפי שפורטו בתצהירה ובעדותה הראשית, ולהכריע בגובה הפיצוי לו זכאית התובעת ביחס לכל אחד מהסעדים שתבעה.

התובעת הועסקה אצל התובעת מיום 1.2.12 ועד לפיטוריה ביום 21.5.13. התובעת פוטרה, נתבקשה שלא להגיע לעבודה, ושולמו לה דמי הודעה מוקדמת בהתאם. התובעת עבדה 5 ימים בשבוע באופן קבוע בין השעות 8:30 ועד 15:30 ובימי שישי עבדה פעם בשבועיים, כאשר תעריף שעת עבודתה עמד על 24 ₪.

לא הוכח על ידי הנתבע כי סגירת המחלקה או צמצום הביאו לפיטורי התובעת, שכן על פי גירסת הנתבע המחלקה נסגרה בחודש ינואר 2013, חודשים ארוכים לפני פיטוריה, ובנוסף הוחלפה התובעת בעובדת אחרת.

דבר הריונה של התובעת הובא לידיעת הנתבע ביום 3.6.13 או לכל המאוחר ביום 9.6.13. הנתבע בחר לעשות דין לעצמו, לא החזיר את התובעת לעבודה חרף הידיעה, ולא מיהר לפנות בבקשה להיתר לפני 24.7.13. זמן רב לפני פיטוריה כבר ביצעה התובעת למעשה עבודות הוצאה לפועל בנוסף לתפקיד הגבייה והתביעות שביצעה עד אז, כך שגירסת הנתבע התפוררה.

עובר לפיטוריה לא זומנה התובעת לשימוע, לא בעל פה ולא בכתב. ממילא התובעת לא קיבלה זימון מראש, הכולל את הנימוקים לרצון לפטרה, כגון טענת צמצום או טענת אי התאמה. הודעת הפיטורים נמסרה במהלך יום עבודה רגיל. התובעת פוטרה תוך 48 שעות מרגע הודעתה לגב' דדון על דבר הריונה. גם הממונה על חוק עבודת נשים דחתה את טענת הנתבע בדבר קיום שימוע מצדו. הנתבע טען בחקירתו בפני הממונה כי שיחת השימוע בוצעה ביום 21.5.13, אך בתצהירו טען שהשיחה נערכה ביום 19.5.13. התובעת לא קיבלה לידיה פרוטוקול של השימוע הנטען.

הנתבע נהג עם התובעת בחוסר הגינות ובחוסר יושר, ונגרמה לתובעת עוגמת נפש נוכח נסיבות פיטוריה.

התובעת הוכיחה כי זולת ההריון לא הייתה לתובע סיבה אמיתית ועניינית לפטרה. כמו כן, פיטורי עובדת בהריון ללא קבלת היתר יוצרת חזקה כי הפיטורים הם בשל הריון ובניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. התובעת פוטרה גם בניגוד לחוק עבודת נשים.

כפי שפורט בסיפא לפסק הדין דלעיל, תבעה התובעת את הרכיבים שאוזכרו שם והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן דרישה להטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור גבוה; על עצם גרירת התובעת לניהול התיק במשך קרוב ל-5 שנים, כאשר הפרוטה אינה מצויה בכיסה.