אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> סע"ש 55431-05-14

סע"ש 55431-05-14

תאריך פרסום : 30/10/2016 | גרסת הדפסה
סע"ש
בית דין אזורי לעבודה תל אביב - יפו
55431-05-14
22/10/2016
בפני השופט:
דורי ספיבק

- נגד -
התובעת:
ויקטוריה קורבן
עו"ד רועי הוד
הנתבעים:
1. וייצמן ת"א סנטרל קליניק בע"מ
2. סורסקי פרמיום פרייבט קליניק בע"מ
3. אלכסנדר נורדשטיין
4. מקסים גלקטיונוב

עו"ד שלמה בכור
פסק דין

 

 

1.התובעת הועסקה במשך שנתיים וחודשיים בעסק ל"תיירות מרפא". עם סיום עבודתה הגישה את התביעה שבפנינו.

רקע עובדתי ומהלך ההתדיינות

2.התובעת הועסקה מיום 1.2.12 בעסק לתיירות מרפא שפעל ליד בית החולים איכילוב בתל-אביב. לטענת התובעת, היה תפקידה בעל אופי ניהולי. הוא כלל את הכנת תוכנית טיפולית ללקוח בהתאם לצרכיו הרפואיים, התאמת רופאים לצורך הטיפולים, ניהול צוות המשרד, ליווי הלקוחות לייעוצים רפואיים, בדיקת חשבונות סופיים בבית החולים ועוד. למען הסדר הטוב נציין שהנתבעים בכתבי ההגנה שהגישו טענו שתפקידה של התובעת לא כלל רכיבים ניהוליים, אלא היה מצומצם יותר וכלל ליווי לקוחות בלבד. ברם, פלוגתא עובדתית זו כמעט שלא באה לידי ביטוי בתצהירי הצדדים ובשלב ההוכחות, ואף בסיכומים היא למעשה נזנחה על ידי שני הצדדים, כפי הנראה נוכח העדר הרלוונטיות שלה להכרעה בפלוגתאות שבתיק.

במהלך שנת 2012 ועד תחילת 2013 הועסקה התובעת על ידי הנתבעת 1. החל מיום 1.3.13 ועד לסיום עבודתה ביום 31.3.14 היא הועסקה על ידי הנתבעת 2. נציין כי בכתב התביעה טענה התובעת כי לאורך כל תקופת עבודתה היא הועסקה "באותו התפקיד, באותו השכר, באותו מקום עבודה, תחת אותה הנהלה ולמעשה לא הייתה לה כל ידיעה בזמן אמת על חילופי התאגידים שנעשו בין הנתבעת 1 לנתבעת 2, וכי זו גילתה על כך רק במסגרת הכנתה להליך המשפטי". על כן טוענת התובעת ל"רצף ההעסקה" ולאחריותן של שתי הנתבעות 1 ו -2 ביחד ולחוד לזכויותיה כנתבעת. נדון במחלוקת זו בהמשך.

שכרה של התובעת לכל אורך תקופת עבודתה, למעט בששת החודשים הראשונים, עמד על סך 10,000 ₪ נטו. התובעת התפטרה בסוף חודש מרץ 2013 בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים, ושגם בהן נדון בהמשך פסק הדין.

3.ביום 29.5.14 הגישה התובעת את כתב התביעה שבפנינו, שבו טענה שהיא הייתה זכאית לפיצויי פיטורים כמו גם לשורה של רכיבי שכר שלא קיבלה, ובין היתר גמול שעות נוספות, הפרשות לפנסיה, הבראה, נסיעות ועוד.

התביעה הוגשה כנגד הנתבעות 1 ו-2 וכן כנגד שלושה נתבעים נוספים: הנתבע 3, שלגביו נטען שהינו הבעלים, המנהל והרוח החיה מאחורי הנתבעות 1 ו- 2, אף שאינו רשום כבעל מניות באף אחת מהן; וכנגד הנתבעים 4 ו- 5, שלגביהם נטען שהיוו "אנשי קש" שנרשמו לבקשת הנתבע 3 כבעלי המניות בנתבעת 1 ו- 2 (בהתאמה) אך בפועל היו אך ורק שכירים של הנתבע 3.

4.בימים 11.2.15 ו- 1.4.15 התקיימו דיוני קדם משפט בפני כב' השופטת (כיום בדימוס) אורנית אגסי. לאחריהם, הועבר התיק לטיפולו של מותב זה. בדיון קדם משפט נוסף שהתקיים ביום 8.9.15, נמחקה לבקשת התובעת התביעה כנגד הנתבע 5. אשר לתביעה כנגד הנתבעת 1, מאחר שזו לא הגישה כלל כתב הגנה ולא התייצבה לדיונים, התבקש בית הדין ליתן כנגד נתבעת זו פסק דין בהעדר הגנה.

דיוני ההוכחות התקיימו ביום 7.12.15 וביום 7.7.16. במהלכם העידה התובעת וכן העידו המצהירים מטעמה, גב' נינה שיפרין וגב' לריסה אריאל, וכן מר אנרי פאטיצקי, מי שהיה הנתבע 5 עד למחיקתו מההליך. מטעם הנתבעים העידו הנתבעים 3 ו- 4 עצמם וכן שלושה עדים מטעמם, גב' נדיזצה צויבל ומר יבגני סקצקוב. בתום שלב ההוכחות סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב. עתה, משהוגשו אלה לתיק בית הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע.

דיון והכרעה

 

המחלוקת בעניין רצף ההעסקה ואחריותו האישית של הנתבע 3

5.לטענת הנתבעים, התובעת עבדה אצל הנתבעת 1 פחות משנה – מפברואר 2012 עד תחילת ינואר 2013 – ובהמשך לכך עבדה תקופת נוספת של פחות משנה – ממרץ 2013 עד מרץ 2014 – אצל הנתבעת 2. הנתבעים טענו שמדובר בעבודה בחברה שונה, שבעליה שונים, במיקום משרדים שונה, ואין כל מקום לקשור בין העבודות ולטעון לרצף תעסוקתי.

גרסתה של התובעת שונה לחלוטין. לשיטתה, היא עבדה באופן רצוף בעסק אחד שהיה בבעלותו ובשליטתו של הנתבע 3, שהקים את החברות 1 ו- 2 והציב בהם "אנשי קש" – הם הנתבעים 4 ו- 5 – כבעלי מניות, והכל במטרה לקפח את זכויות עובדיו ולהונות גם את הנושים האחרים של שתי החברות.

6.לאחר בחינת מסכת העדויות והראיות, הגענו לכלל מסקנה שיש לקבל במלואה את גרסת התובעת הן באשר לרצף העסקתה על אף החילופים שהיו בין הנתבעות 1 ו- 2 כמעסיקות הרשומות, והן באשר לאחריותו האישית של הנתבע 3 כמעסיק בפועל וכבעלים של הנתבעות 1, 2. זאת, על אף שלא הוא – אלא הנתבעים 4 ו- 5 – היו רשומים כבעלי המניות של הנתבעות 1 ו- 2. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו:

ראשית הנתבע 3 הכחיש מכל וכל את היותו הבעלים, המנהל והרוח החיה בנתבעות 1 ו- 2, וטען שהיה אך ורק שכיר של שתי החברות האלה. ברם, מתלושי השכר שצורפו לתצהירו עולה ששכרו החודשי היה 30,000 ₪ בסוף תקופת ההעסקה, ושכר משתנה "לפי המחזורים" בסכומים גבוהים בחודשים שקדמו לכך (עמ' 51 ש' 23). בנוסף, שכרו לו הנתבעות על חשבונן דירה מפוארת במגדלי יו בתל אביב (עמ' 50 ש' 8 לפרוטוקול), דירה ששכר הדירה החודשי שלה היה מעל 20,000 ₪ לחודש (עמ' 76 ש' 21). התמורה הגבוהה מאד הזו שקיבל הנתבע 3 הן מהנתבעת 1 והן מהנתבעת 2, שהיא תמורה גבוהה פי כמה משכרה של התובעת שעמד על 10,000 ₪ לחודש נטו –אף שלטענת הנתבע 3 "היא ניהלה הכל" (עמ' 53 ש' 1) ולא הוא) – ושהיא תמורה גבוהה בהרבה גם מהשכר שקיבל אנרי שהיה רשום כבעלים של הנתבעת 2 (עמ' 69 ש' 8) מתיישבת הרבה יותר עם טענת התובעת שהנתבע 3 היה הבעלים האמיתי של שתי החברות, ושהוא בחר שלא בתום לב להסתתר מאחורי מסכי ההתאגדות של שתיהן ומאחורי בעלי מניות שהיה אך ורק "אנשי קש";

שנית טענת התובעת כי הנתבע 3 היה בעל השליטה והמנהל בפועל של שתי החברות, לרבות מתן הוראות עבודה, קבלת עובדים ופיטורם והזדהות בפועל כבעלי החברה, נתמכה גם בעדותו הברורה והמפורטת (בתצהיר) של מר אנרי פטיצקי, הבעלים הרשום של הנתבעת 2 (ומי שהיה הנתבע 5 עד למחיקתו מכתב התביעה ע"י התובעת, להלן: אנרי). אנרי העיד שבפועל הוא היה שכיר בלבד, שכל פעולותיו נעשו על פי הוראות והנחיות של הנתבע 3, שהיה הבעלים בפועל ובעל השליטה המלאה בשתי החברות (והוא אף צירף לתצהירו מסמכים המתעדים תכתובת התומכת בטענתו שאכן זה היה מצב הדברים). אף שאנרי נחקר בחקירה נגדית ארוכה, הוא כלל לא נשאל במהלכה על מעמדו ותפקידו של הנתבע 3. להבנתנו, ב"כ הנתבעים נמנע במכוון משאלות בכיוון הזה, כיוון שחשש מהתשובות, ומכל מקום בנסיבות אלה אין לנו אלא להגיע למסקנה שטענותיו העובדתיות של אנרי בעניין זה לא נסתרו, והן תומכות באופן מלא בגרסת התובעת;

שלישית גם עדותן של שתי העובדות הנוספות, גב' נינה שיפרין וגב' אריאל לריסה, תומכת בגרסת התובעת ביחס למעמדו ותפקידו של הנתבע 3;

רביעית בתשובותיו של הנתבע 3 מצאנו חיזוק מסוים דווקא לגרסת התובעת. כך, הנתבע 3 הודה שלקראת סוף 2012, לפי הטענה בשל בעיות בריאות שבהן לקה הנתבע 4, הוא נאלץ "להתערב בדברים שלא בסמכותי כדי שהעסק לא יפול" (עמ' 52 ש' 1). דהיינו לפחות בקשר לנקודת הזמן הזו מודה הנתבע 3 שהוא אחז ב"מושכות העסק", והוא גם היה מי שעניין את אנרי בהקמת הנתבעת 2, כך שכל הצוות של הנתבעת 1 עבר כמקשה אחת אל הנתבעת 2 (עמ' 52 ש' 19). לזאת יש להוסיף שהנתבע 3 אישר שהן הנתבע 4 והן אנרי, שנרשמו שניהם כבעלי המניות של הנתבעות 1 ו- 2 בהתאמה, היו אנשים ללא שום קשר או נסיון בתחום תיירות המרפא (עמ' 52 ש' 21). גם נתון זה מתיישב יותר עם היותם "אנשי קש" שגייס הנתבע 3, להבדיל מבעלי העסק האמיתיים;

חמישית התובעת צירפה לתצהירה התכתבות בין בית חולים אסותא לנתבע 3 (נספח ג') והתכתבות בינה לבין הנתבע 3 (נספחים ד' ו-ה') התומכים אף הם בכך שמעמדו של הנתבע 3 היה כגרסתה של התובעת. נציין בקשר לכך שלא השתכנענו בטענות הנתבע 3 שהמסמכים שצורפו או חלקם הינם מזויפים, וכי לא מדובר בחתימתו שלו;

שישית במהלך חקירתו הנגדית הודה הנתבע 3 שלאחר שהוא עצמו עבר עם הפעילות מהנתבעת 1 לנתבעת 2, והנתבעת 1 הפסיקה את פעילותה, הוא עבר עם הפעילות פעם נוספת (לאחר סיום העסקת התובעת) לחברה שלישית (עמ' 69 ש' 2). הנתבע 3 אף הודה בחקירתו שהחברה השלישית הוקמה בין היתר כדי "להתנקות מכל חובות העבר עם העובדות" (שם). הקמת אותה חברה שלישית, מהווה לדעתנו מעין "עדות שיטה" התומכת בכך שגם הנתבעת 2 הוקמה באותו אופן ולאותה המטרה. נוסיף, שלא נעלמה מאיתנו ראיות הצדדים בדבר כך שפעילות הנתבעת 2 נרכשה ביום 23.6.14 במאות אלפי דולרים ע"י מר יבגני סקצוב, אך אנו התקשינו להאמין בכך שאדם ללא כל ידע ונסיון בתחום תיירות המרפא (עמ' 73 ש' 1) ישקיע סכום כה גבוה ברכישת הפעילות, וסביר לדעתנו יותר להניח שהסכם המכירה למר סקצוב (ראו המסמכים בקשר לכך שצורפו כנספחים ב' עד ד' לתצהירו של הנתבע 3) היה אף הוא פיקטיבי, ושתכליתו היתה לנסות ו"לשחרר" את הנתבע 3 פעם נוספת ממחויבות כלפי העובדים, ולאפשר לו להמשיך בפעילותו העסקית בכסות חדשה נוספת (לעניין זה מצאנו תימוכין גם בעדותו של אנרי, בתצהירו ובפנינו, אותה מצאנו כאמינה). נציין בקשר לכך שעדותו של מר סקצקוב בפנינו בקשר לכך היתה רוויה בסתירות, ובכל מקרה לא האמנו לכך שמר סקצקוב הגיע ארצה עם מזוודת ובה 250,000$ במזומן, ובאופן הזה שילם לכאורה על רכישת פעילות החברה, כפי שטען (עמ' 74 ש' 13). נציין שלא נעלם מאיתנו שגם הנתבע 4 טען בתצהירו ובעדותו שעיסקה שכזו אכן התקיימה, אך כאמור, לא נתנו בכך אמון;

שביעית הנתבעים 3 ו- 4 הודו למעשה בקשר שלהן עם הנתבעות 1 ו- 2 ובקשר שבין שתי נתבעות אלה, בין היתר בכך שנתנו ערבות אישית לחובות הנתבעת 2 במסגרת הסדר פשרה שהושג בתיק אחר (סע"ש 17879-06-14, פסק דין מיום 8.12.14) שבו הוגשה תביעה של גב' לריסה אריאל, אחת מעדות התובעת, כנגד הנתבעים דכאן. נציין שלא נעלמה מאיתנו העובדה שלאחר החתימה על הסכם פשרה זה ניסה הנתבע 3 להתנער ממנו, בטענה שהסכם הפשרה נחתם על ידי בא כוחו ללא אישורו, אך טענה זו אינה הגיונית לדעתנו בהינתן שהנתבע 3 הודה שלא הגיש כל תביעה או תלונה בעניין כנגד בא כוחו והוא אף הודה שבא כוחו שוחח עימו במהלך ההתדיינות טרם החתימה על ההסכם בשמו (עמ' 62 ש' 15 ואילך);

שמינית הנתבע 3 הודה בחקירתו שכאשר חשד ששניים מעובדי הנתבעת 2 גנבו ממנה כסף, הוא עצמו פנה למשטרה והגיש תלונה על כך. טענתו של הנתבע 3 שהגיש תלונה זו בכובעו כ"מנהל השיווק" של הנתבעת 2 (ראו עמ' 61 ש' 22 לפרוטוקול) אינה נראית לנו סבירה, וסביר יותר להערכתנו שהוא הגיש את התלונה בהינתן היותו הוא עצמו בעלי החברה, דהיינו שמדובר בכספים שנגנבו לכאורה מכיסו הוא;

תשיעית צודקים הנתבעים בטענתם שהעובדה שפעילות הנתבעת 2 נעשתה ממשרדים שונים וגדולים יותר מאלה שבהם נעשתה פעילות הנתבעת 1, תומכת בגרסתם בדבר הפרדה בין פעילות החברות. עם זאת, בהינתן העובדה שהמשרדים של שתי החברות היו סמוכים זה לזה, שעבד בהם אותו צוות עובדים, ושלא הוצגה לנו כל טענה או ראיה בדבר כך שלקוחות מהנתבעת 1 לא "עברו" ביחד עם הצוות לנתבעת 2, לא מצאנו שיש בנתון זה לבדו כדי להטות את הכף לצד גרסת הנתבעים;

ולבסוף הנתבע 3 הודה שהוא היה "מקור הרווח" הן של הנתבעת 1 והן של הנתבעת 2 (עמ' 53 ש' 13 וכן עמ' 58 ש' 19) ואף עניין זה תומך לדעתנו בגרסת התובע. הנתבע 3 גם לא הכחיש שהוא היה הכתובת של המסרונים ששלח אנרי ובו הוא ביקש לברר מהם הסכומים שצריך להעביר לעובדים למשכורות (עמ' 65 ש' 8) והוא גם אישר שהוא עצמו פיטר מעבודתה את גב' שיפרין לאחר שבת-זוגו דאז לא הסכימה שהוא יעבוד איתה באותה החברה (עמ' 59 ש' 6). אף שלכל אחת מהראיות הללו ניתן ליתן הסבר כזה וגם אחר, הרי שבהצטברותן הן תומכות בגרסת התובעת.

7.כידוע, על פי הפסיקה:

"יש להבחין בין הדוקטרינה של הרמת מסך לבין ייחוס אחריות אישית לאורגן של החברה. הרמת מסך משמעותה התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבעלי המניות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות חוזית או נזיקית על אורגן של החברה, באופן אישי, בשל פעולותיו" (עע 9912-04-14 פטרמן נ' רימדן (29.9.16, כב' השופטת לאה גליקסמן, והאסמכתאות שם)).

 

במקרה שלפנינו, הקביעות העובדתיות שלעיל מצדיקות ואף מחייבות הטלת אחריות הדדית על הנתבעת 1 בגין תקופת העבודה בנתבעת 2 ולהיפך, לאור "היותן למעשה אותה חברה המפעילה אותו עסק בשינוי אדרת" (ברע 15281-09-14 פורסייל נ' בובליל (5.10.14)). עוד הן מצדיקות הן הרמת מסך ההתאגדות באופן שיביא לחיוב הנתבע 3, והן הטלת חבות חוזית אישית עליו לתשלום כל זכויות התובעת כעובדת, אף ללא קשר לסוגיית הרמת המסך, ונסביר:

אשר להרמת מסך, על פי הוראת סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, ניתן להרים את מסך ההתאגדות מקום בו נכון וצודק לעשות זאת, וככל שבית הדין מגיע למסקנה שנעשה שימוש במסך ההתאגדות על מנת "לקפח נושה של החברה" או תוך "נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה". התשתית העובדתית אותה קבענו לעיל, תשתית של "הקמת חברות סדרתית", תומכת לדעתנו בבירור במסקנה הזו, ומצדיקה לפיכך הרמת מסך (ראו: 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי נ' שיינפלד (16.2.12); עע 129/10 זוננשיין נ' ג'ניוס סאונד סיסטמס (1.11.11); עע 3903-05-11 איפראימוב נ' ר-צ פלסט (4.12.14)). נוסיף, שלא מצאנו בעובדה שהנתבע 3 לא היה "בעל מניות" רשום של הנתבעות 1 ו- 2 כדי לשנות, שכן לדעתנו פרשנות תכליתית של הדיבור "בעל מניות" שבסעיף 6 לחוק החברות מצדיקה בנסיבות המקרה שלפנינו התייחסות אל הנתבע 3 כאל מי שהיה בעל המניות הן של הנתבעת 1 והן של הנתבעת 2, אף שבפועל לא היו רשום כבעל מניות של אף אחת מהן;

ואשר להטלת חבות אישית, אף שבכתב התביעה לא מצאנו טענה מפורשת לפיה הנתבע 3 היה מעסיקה של התובעת, הרי שנטען בו כך:

"הנתבע 3 הוא זה אשר קיבל את התובעת לעבודתה, קבע את שכרה ותנאי העסקתה, הוא זה אשר נתן לה את הנחיות העבודה השוטפות, הוא זה אשר ניהל בפועל את המרפאה, הוא זה שנתן הוראות עבודה גם לאותם 'אנשי קש' אשר נרשמו כבעלי החברה ואולם בפועל הועסקה כשכירים לכל דבר תחת הנהלתו של הנתבע 3 והוא זה אשר גם הביא לסיום העסקתה של התובעת במרפאה".

 

משמדובר בטענות שהן במהותן טענות בדבר היות הנתבע 3 אחראי כמעסיק לכל זכויות התובעת כעובדת, משמסכת הראיות תומכת בטענות אלה, ובהעדר מחלוקת על כך שהנתבעות 1 ו- 2 הפסיקו את פעילותן וכפי הנראה אין ביכולתן לשלם דבר לתובעת, הרי שהנכון לדעתנו הוא לחייב את הנתבע 3 באופן אישי כמעסיקה של התובעת בכל זכויותיה כעובדת.

אחריותם האישית של הנתבעים 4 ו- 5

8.במהלך ההתדיינות הודיעה התובעת שהיא חוזרת בה מהתביעה כנגד אנרי, הנתבע 5, והיא נמחקה. זאת, לאחר שאנרי הסכים להעיד שהיה "איש קש" שאף שהיה רשום כבעל מניות הנתבעת 2, הרי שבפועל היה שכיר של הנתבע 3, הא ותו לאו. לעומת זאת, התובעת התמידה בתביעה כנגד הנתבע 4, שכלפיו היא טוענת את אותן הטענות ממש, שהיה שכיר של הנתבע 3 שנרשם לבקשתו של האחרון כבעל מניות הנתבעת 1. עם זאת, התובעת עצמה מודה שידעה שהנתבע 4 אינו בעל העסק. במצב דברים זה, ולמרות ההלכה הפסוקה לפיה תיתכנה נסיבות שבהם אדם המאפשר למעסיק האמיתי להשתמש בזהותו כמעסיק של העובדים יהיה חייב כלפי העובדים ביחד ולחוד עם המעסיק האמיתי (עע 2286-10-10 מועלם נ' אברהם, 11.7.12), ראו בפיסקה 17)), הרי לדעתנו אין מקום להורות על חיובו האישי של הנתבע 4, שאף לשיטת התובעת היה עובד שכיר שנפל במידה רבה קורבן להתנהלות חסרת תום לב של הנתבע 3. טעם נוסף שלא להטיל אחריות על הנתבע 4 אנו מוצאים גם בעובדה, עליה אין מחלוקת, שהוא עצמו נקלע במהלך תקופת העסקת התובעת לבעיות רפואיות שחייבו אותו לצמצם מאד את פעילותו בחברה (ראו בסעיף 11 לתצהירו וגם בחקירתו, עמ' 78 ש' 18). לאור כל זאת, התביעה כנגד הנתבע 4 נדחית.

הודעה לעובד

9.בכתב תביעתה טענה התובעת שהנתבעים הפרו את חובתן ליתן לה הודעה לעובד בדבר תנאי עבודתה, ותבעה פיצוי בגין כך. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת 2 היא הכחישה באופן כללי את הנטען בעניין זה בכתב התביעה, אך לא טענה באופן פוזיטיבי שמסרה הודעה לעובד, ואילו בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים 3 ו- 4 הם התעלמו לחלוטין מרכיב תביעה זה. בתצהירי התובעת והעדות מטעמה – אלה שאף הן עבדו אצל הנתבעות – הן חזרו וטענו שמעולם לא קיבלו הסכם עבודה או הודעה לעובד. מעיון בתצהירי הנתבעת ובסיכומיה עולה שאין למעשה מחלוקת שלפחות בתקופת העבודה הראשונה, התקופה בה ניתנו לתובעת תלושים שבכותרתם שמה של הנתבעת 1, לא קיבלה התובעת הודעה לעובד. זאת, הן בתחילת עבודתה והן מספר חודשים לאחר תחילת עבודתה, כאשר הועלה שכרה. אשר לתקופת העבודה השניה, שאז ההעסקה היתה באמצעות הנתבעת 2, לתצהיר סקצקוב צורפה כנספח ג' "הודעה על תנאי עבודה" שקיבל סקצקוב לטענתו מאנרי. לאחר שעיינו בה התעורר אצלנו ספק לגבי האותנטיות שלה, שכן חסר בה מידע בסיסי ביותר שנדרש על פי חוק וניתן לצפות שיהיה כלול בהודעה לעובד על תנאי העסקתו. בין היתר, לא נרשם בה כלל מהו שכרה של התובעת (!), בכל הנוגע לרכיבי שכר יש אמירה כללית ולא מפורטת בלבד "על פי חוק" או "כלול בשכר", אין ציון של התאריך המדויק שבו נחתמה ההודעה או נמסרה (רשום רק מרץ 2013), לא מצוין שם הממונה על התובעת וגם לא מצוין מי חתום על ההודעה.

מכל מקום, אפילו אם נניח לטובת הנתבעים שההודעה לעובד הזו היא אותנטית – וכאמור ספק גדול לדעתנו אם כך – בכל מקרה נכון שנפסוק לתובעת פיצוי כפי שביקשה על אי מתן הודעה לעבודה, בהינתן שכאמור לא ניתנו לה הודעות לעובד בתקופה הראשונה. לפיכך מתקבלת התביעה ברכיב זה, ועל הנתבעים 1 עד 3 לשלם לה סך של 10,000 ₪ כפיצוי על אי מתן הודעה לעובד.

דמי הבראה

10.התובעת טענה שעבדה ברציפות אצל הנתבעת במשך 26 חודשים, ועל כן היתה זכאית בסך הכל ל- 12 ימי הבראה. הנתבעים טענו שלגבי תקופת ההעסקה אצל הנתבעת 1 אין זכאות לדמי הבראה שכן דובר בתקופת ההעסקה של פחות משנה, ולגבי התקופה השניה טענו ש"סוכם כי שכרה כולל גם את דמי ההבראה" (סעיף 5 לתצהיר גלקטיונוב). דין טענת ההגנה הראשונה להידחות, לאחר שקבענו שיש להתייחס לכל תקופת העסקת התובעת ברצף אחד. דין טענת ההגנה השנייה להידחות, בהעדר כל ראיה בכתב התומכת בכך שסוכם עם התובעת על תשלום שכר הכולל גם דמי הבראה.

על כן, דין רכיב התביעה הזה להתקבל, ועל הנתבעים 1 עד 3 לשלם לתובעת, על פי תחשיבה שלא נסתר, סך של 4,488 ₪.

דמי חופשה

11.התובעת טענה שעם סיום העסקתה נותרו לזכותה 7 ימי חופשה צבורים אותם היא מבקשת לפדות, ששווים 3,640 ₪. מעיון בסיכומי הנתבעים עולה שהם מודים בסכום הזה, רק שטוענים שיש לקזזו "כנגד תמורת הודעה מוקדמת אותה חייב התובעת". על כן, ובהעדר מחלוקת, על הנתבעים 1 עד 3 לשלם לתובעת סך של 3,640 ₪ כדמי חופשה.

הפרשות לפנסיה

12.לטענת התובעת, לאורך כל תקופת העסקתה נמנעו הנתבעים מהעברת הפרשות לפנסיה כנדרש על פי החוק. הנתבעים בסיכומיהם מודים בכך שלא הפרישו, ועל כן דין רכיב התביעה להתקבל.

אשר לגובה ההפרשות המגיע – איננו מקבלים את טענת התובעת שנוכח הסיכום שהיה בין הצדדים אודות תשלום שכר נטו, היא זכאית לפיצוי הן בגין רכיב ההפרשות המוטל על המעסיק והן בגין רכיב ההפרשות המוטל על התובעת. זאת, שכן איננו רואים כל סיבה להניח שככל שאכן היו הנתבעים מקיימים את חובתם בהתאם לצו ההרחבה, לא היו מנכים את "חלק העובד" מהשכר המוסכם. כמו כן, אנו מקבלים את טענת הנתבעים לפיה יש לחשב את זכאות התובעת רק החל מתום שישה חודשי עבודה, שכן היא לא טענה שהיתה לה פנסיה קודמת, וממילא גם לא הציגה פנסיה שכזו. כמו כן, אנו מקבלים את טענת הנתבעים לפיה בהתאם לצו ההרחבה יש לחשב את הפנסיה המגיעה לפי השכר הממוצע במשק, ולא לפי שכרה של התובעת שהיה גבוה מכך (למעט בתחילת העבודה).

השכר הממוצע במשק היה בתקופה הרלוונטית סך של 8,619 ₪ (לשנת 2012), סך של 8,828 ₪ (לשנת 2013) וסך של 9,089 ₪ (לשנת 2014). לאחר הפחתת שישה חודשי העבודה הראשונים, התובעת זכאית אם כן עבור חודש אוגוסט 2012 לסך של 240 ₪ (4.16% X 5758 ₪), עבור ספטמבר ואוקטובר 2012 לסך של 535 ₪ (4.16% X 6,434 ₪ X 2) ועבור נובמבר דצמבר 2012 לסך של 717 ₪ (8,619 ₪ X 2 חודשים X 4.16%). בסך הכל עבור 2012 היא זכאית אם כן לסך 1,492 ₪ (717 + 535 + 240).

עבור שנת 2013 היא זכאית לסך 5,296 ₪ (8,828 ₪ X 12 חודשים X 5%) ועבור שנת 2014 לסך 1,636 ₪ (9,089 ₪ X 3 חודשים X 6%).

בסך הכל עבור כל תקופת עבודתה היא זכאית אם כן לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 8,625 ₪ (1,492 + 5,295 + 1,636 ₪).

 

 

גמול שעות נוספות

13.בכתב תביעתה טענה התובעת שהיא הועסקה שישה ימים בשבוע, במשך עשר שעות ביום בממוצע. זאת, בלא ששולם לה מעולם גמול שעות נוספות. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת 2 נכללה אמנם הכחשה כללית של טענותיה אלה של התובעת, אך זאת ללא פירוט ולו מינימלי של היקף עבודתה של התובעת. כך, לא נאמר בו שהתובעת לא עבדה שישה ימים כטענתה, וגם לא נטען בו שיום עבודתה היה קצר מזה לו טענה. בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים 3 ו- 4 נאמר בקשר לשעות העבודה אך ורק ש"תנאי עבודתה לרבות שעות העבודה היו מעולים" (סעיף 15 י"ג), מבלי לפרט.

14.הנתבעים לא טענו וממילא גם לא הוכיחו שנערך רישום כלשהו של שעות עבודת התובעת. יתרה מזאת, הם לא טענו וממילא גם לא הוכיחו שנערך רישום כלשהו של מספר ימי עבודתה, כך שאין בפנינו ראייה בכתב, ודאי שלא ראייה חד-משמעית, בקשר למחלוקת המרכזית בין הצדדים בשאלה האם עבדה התובעת שישה ימים בשבוע, כטענתה, או רק חמישה כטענת הנתבעים. במצב דברים זה, חלה על המקרה שלפנינו הוראת סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, לפיה בתובענה לתשלום גמול שעות נוספות, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק בעניין השעות השנויות במחלוקת, וזאת בהיקף של עד שישים שעות חודשיות (לפירוט והסבר אודות אופן הפעלת הסדר זה, ראו: עע 15546-05-11 בוסקילה נ' בוסקילה (24.2.15)). נציין שהתובעת הגבילה את תביעתה להיקף השעות הנוספות האמור, ומכאן שהנטל על הנתבעים היה להוכיח שאין לקבל את רכיב התביעה הזה.

15.לאחר שבחנו את ראיות ועדויות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שהנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה בעניין זה, וננמק:

ראשית כפי שציינו עוד קודם לכן, בכתבי ההגנה כלל לא נכללה טענה עובדתית מפורטת בדבר מספר ימי העבודה ושעות העבודה, אף שחובתו של בעל דין שנטל ההוכחה עליו באשר לפלוגתא עובדתית מסוימת לפרט מהי טענתו בכתב הטענות הפותח;

שנית הנתבע 3 טען בתצהירו שהתובעת עבדה חמישה ימים בשבוע בלבד, וכי שעות עבודתה היו מ- 08:30 – 09:00 בבוקר עד שעה 14:00 – 15:00. מעבר לעובדה שמדובר בעדות כבושה – שכן לא היה לה זכר בכתב ההגנה שהגיש – הרי שמדובר בעדות שלא נתמכה בראיה בכתב כלשהי. הנתבע 3 גם אישר בחקירתו כי גם כיום וגם במהלך כל תקופת עבודתה של התובעת היה מרכז חייו במוסקבה, ולא בישראל (עמ' 50 ש' 4). מכאן ברור, שהנתבע 3 לא יכול להעיד מכלי ראשון בדבר שעות עבודתה של התובעת, מן הטעם הפשוט שהוא לא היה במקום העבודה במרבית זמן העבודה. זאת ועוד, במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע 3 הוא אף אישר שבדיקות וטיפולים, לרבות ניתוחים, נערכים בכל שעות היממה (עמ' 54 ש' 28) מה שמחזק במידת מה את טענת התובעת שנאלצה לעבוד גם בשעות לא שגרתיות, לרבות שעות הערב וסופי שבוע, מה שהוכחש בתוקף על ידי הנתבעים;

שלישית כאשר נשאל הנתבע 3 כיצד ידע אודות שעות עבודתה של התובעת, בהינתן שרוב זמנו היה בחו"ל, טען שבחברה מתנהל "לוח משותף בגוגל, יש שם את כל המשימות שניתן לראותם בכל מקום בעולם" (עמ' 54 ש' 20). גם כאן המדובר בעדות כבושה, שכן דבר ניהול יומן שכזה לא צוין מוקדם יותר בהליך, וממילא לנתבע 3 לא היה הסבר מדוק לא צירף את היומן למסכת הראיות שבתיק (עמ' 54 ש' 25). בהנחה שיומן שכזה אכן קיים – מה שמוטל בספק בעינינו – הרי שעל פי ההלכה הפסוקה אין לנו אלא להניח שככל שאכן היה מוגש, היה בו כדי לתמוך דווקא בעמדת התובעת, ולא בעמדת הנתבעים;

רביעית עיינו בנספח ב' לתצהיר סקצקוב, שהינו לכאורה יומן עבודה שניהלה התובעת, ולא מצאנו בו ראיה ממשית התומכת בגרסת הנתבעים. המדובר במחברת טיפולים בשפה הרוסית עמוס בשרבוטים בכתב יד שלא ניתן להבין מהם דבר (וקיימים שרבוטים בחלק מהימים גם בשעות מאוחרות, ולא רק בשעות הבוקר והצהריים);

חמישית גם הנתבע 4 אישר בחקירתו הנגדית שטיפולים ובדיקות התבצעו בכל שעות היממה, ושהתובעת ליוותה חולים בכל שעות היממה וגם בשבתות במקרה הצורך (עמ' 78 ש' 8);

ושישית הנתבעים לא הוכיחו לדעתנו שהתובעת קיבלה 45 דקות הפסקה ביום, אף שהיו בעניין זה ראיות לכאן ולכאן. למעלה מהנדרש נציין שבכל מקרה, התחשיב המופיע בסעיף 36 (ו') לסיכומי הנתבעים, לפיו כביכול בהינתן הפסקה שניתנה התובעת למעשה לא זכאית כמעט לגמול שעות נוספות, מבוסס על הנחה של מתכונת עבודה של 5 ימים בשבוע, בעוד שכאמור עניין זה אף הוא שנוי במחלוקת ולא הוכח כדבעי על ידי הנתבעים.

16.נוכח כל האמור, רכיב התביעה לגמול שעות נוספות מתקבל. אשר לסך המגיע, התחשיב כפי שהופיע בכתב התביעה אינו נכון, שכן אין הוא מביא בחשבון את השכר הנמוך יותר שקיבלה התובעת בין פברואר לאוקטובר 2012. בסיכומיה כללה התובעת תחשיב מעודכן, שהביא בחשבון את השכר הנמוך יותר בתחילת הדרך. לפיו, התובעת זכאית לגמול שעות נוספות בסך 2,700 ₪ עבור פברואר 2012, סך של 13,932 ₪ עבור מרץ עד אוגוסט 2012, סך של 5,184 ₪ בגין ספטמבר עד אוקטובר 2012 וסך של 73,125 ₪ עבור נובמבר 2012 עד מרץ 2014. בסך הכל זכאית התובעת, אם כן, לגמול שעות נוספות בסך 94,941 ₪ (2,700 + 13,932 + 5,184 + 73,125).

דמי נסיעות

17.התובעת טענה בכתב תביעתה שלאורך כל תקופת העסקתה לא קיבלה דמי נסיעות על פי דין. בכתב ההגנה אותו הגישה הנתבעת 2 היא טענה שהתובעת התגוררה בתקופה הרלבנטית ברחוב פנקס בתל-אביב, מרחק הליכה קצר ברגל ממשרדי הנתבעות, ועל כן לא היתה זכאית לדמי נסיעות שאותם גם לא דרשה מעולם. בתצהיר התובעת היא טענה שהמרחק בין מקום מגוריה ברחוב פנקס 66 למשרדים שבאיכילוב הוא כשני קילומטר, וכי היתה מגיע בכל יום לעבודה באוטובוס (ארבע תחנות). לסיכומיה אף צירפה מפת גוגל שממנה עולה שאכן המרחק הינו כ- 1.7 קילומטר.

לכל האמור נוסיף, שבתצהיר גלקטיונוב נכללה לראשונה טענה, שלא נכללה בכתב ההגנה, לפיה הוסכם עם התובעת ששכרה יכלול דמי נסיעות. גלקטיונוב אכן צירף לתצהירו "הודעה לעובד" (נספח ג') שלכאורה מעידה שכך הוסכם, אך הסברנו עוד קודם לכן בפסק דין זה מדוע איננו סבורים שמדובר בהודעה אותנטית. גם עדותו של אנרי בדבר כך שמדי פעם שילם לתובעת עבור מונית (עמ' 43 ש' 28) אינה מובילה להבנתנו למסקנה שהתובעת לא היתה זכאית לדמי נסיעות מהבית לעבודה וחזרה. נוכח כל האמור, התובעת אכן זכאית כטענתה לדמי נסיעות.

אשר לתחשיב הסך המגיע, התובעת תבעה לפי 26 ₪ ליום, המקסימום האפשרי ליום לפי הוראות צו ההרחבה, בלא להסביר כיצד חישבה זאת. הנכון הוא שהתובעת זכאית להחזר לפי עלות כרטיס חופשי חודשי בתוך העיר תל-אביב, שהיא 213 ₪ לחודש, ובמכפלת 26 מספר חודשי עבודתה היא זכאית בסך הכל ל- 5,538 ₪.

פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת

18.אין מחלוקת שהתובעת התפטרה. עם זאת, לטענתה בכתב התביעה התפטרותה באה לאחר שבתחילת חודש מרץ 2013 היא קיימה שיחה עם הנתבע 3 שבה ביקשה ממנו כי ישלם לה את מלוא זכויותיה ויחדל מיחס מזלזל כלפיה, שאם לא כן תיאלץ להתפטר. לטענתה, בתשובה לכך ציין הנתבע 3 כי הוא מבקש "לחשוב על זה", וייתן לה תשובה עם שובו מחופשה בחו"ל. עוד לטענתה, משחזר הנתבע 3 ארצה והשיב לה בשלילה היא הודיעה לו על התפטרותה, שנכנסה לתוקף ביום 31.3.14.

גרסת הנתבעים בכתבי ההגנה שהגישו שונה בתכלית. לטענתם, ביום 1.4.14 הודיע התובעת במפתיע על עזיבה מידית של מקום העבודה, וסירבו בתוקף לבקשה שלא לעשות כן או לפחות ליתן שהות על מנת לאתר לה מחליפה. הנתבעים טענו שבדיעבד התברר להם, לתדהמתם, כי ההתפטרות היתה קשורה בכך שעוד באותו היום, ואולי אף קודם לכן, החלה התובעת לעבוד אצל חברה מתחרה המצויה בבעלות בנה של התובעת, חברה שהחלה את פעילות בסמוך למועד עזיבתה של התובעת. עוד הוסיפו הנתבעים שבד בבד עם התפטרותה דאגה התובעת להתפטרות שתי עובדות נוספות, שהגישו אף הן תביעות דומות כנגד הנתבעים, כך שלשיטתם מדובר היה במזימה מתוכננת, תוך "גניבת" לקוחות.

19.בטרם נפנה לדון במחלוקת שבין הצדדים, נציג את הוראות הדין הרלוונטיות. כידוע, לפי הוראת סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, כפי שנקבע בעניין טכנובר (עע 26706-05-11 שבתאי נ' טכנובר (10.6.13)) על עובד המבקש כי התפטרותו תראה כפיטורים מחמת הרעה מוחשית שביחסי העבודה או מחמת נסיבות שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודה, להוכיח שלושה אלמנטים:

"ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה 'הרעה מוחשית בתנאי העבודה' או 'נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובדה שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו', שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון".

 

עם זאת, נקבע בעניין טכנובר חריג לתנאי השלישי, בדבר מתן התראה:

"לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת".

 

בעניין טכנובר, וגם בפסק דין שניתן ממש לאחרונה בעניין אסמרא (עע 60018-12-14 אסמרא נ' שאען אחזקות (29.9.16)) הדגיש בית הדין הארצי שכאשר לא משולמות לעובד זכויות קוגנטיות, זכאי העובד להתפטר בדין מפוטר עקב כך בלבד. זאת, גם אם לא העלה כל טענה בעניין במהלך עבודתו עקב אי ידיעה או מכל סיבה אחרת, כגון חשש לאבד את מקום עבודתו".

20.בעניין אסמרא הוסיף וקבע בית הדין הארצי, כי העובדה שלא שולמו לתובע זכויות שהיו מגיעות לו – שם דובר בגמול שעות נוספות וכן בזכויות מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות – היוותה כשלעצמה סיבה להגיע למסקנה שמדובר היה בנסיבות שבהן לא ניתן היה לצפות מהעובד להמשיך ולעבוד. אשר לדרישה לקיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לתנאי ההעסקה, הבהירה כב' השופטת רונית רוזנפלד כי:

"אין לצפות מן העובד כי יקשור בין שכרו הנמוך העומד בבסיס התפטרותו, לבין פגיעה בזכויותיו על פי הוראות הדין. אנו סבורים כי בציפייה מעין זו יש משום החמרה שאינה נדרשת בנטל ההוכחה המוטל על העובד...

 

לכך יש להוסיף כי גם אם המערער הדגיש במהלך השיחה סיבות נוספות העומדות ביסוד התפטרותו, די בכך שאחת מן הסיבות להתפטרות נעוצה בנסיבות שבהן אין לדרוש מן העובד להמשיך בעבודתו, כי למלא אחר התנאי בדבר קיומו של קשר סיבתי....

 

21.על רקע ההלכות שלעיל, קצרה הדרך למסקנה כי בנסיבות המקרה שלפנינו זכאית התובעת לפיצויי פיטורים. כפי שקבענו מוקדם יותר בפסק דין זה, משכרה של התובעת לא הופרש לקרן פנסיה, והיא גם לא קיבלה גמול שעות נוספות. זאת, לאור כל תקופת עבודתה. די בכך כדי להגיע למסקנה שמדובר בנסיבות שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנה להמשיך ולעבוד, כמשמעותן בחוק, וכן די בכך גם על מנת להביא לתחולת החריג לכלל בדבר מתן התראה מראש למעביד בדבר הכוונה להתפטר, שכן מדובר בתנאי עבודה שהיו פחותים במידה ניכרת מאלה הנדרשים על פי חוק (ונבהיר בקשר לכך שהתובעת טענה שנתנה התראה, ואילו הנתבעים הכחישו זאת).

אשר לקיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה להתפטרות, עדותה בעניין זה של התובעת הן בתצהירה והן בחקירתה הנגדית היתה אמינה לדעתנו (עמ' 13 ש' 14). מעיון בתצהירו של הנתבע 3 עולה שאין הוא מכחיש במפורש שיחות שהיו לו עם התובעת בעניין תנאי עבודתה קודם לסיום עבודתה, וכל שהוא מתאר בתצהירו הוא מצב דברים שבו "נודע" לו על דבר סיום עבודתה, מבלי לפרט מתי בדיוק קיבל את הידיעה, מה היה מקור הידיעה וכיוצא באלה פרטים שהיו יכולים לתת נפח ואמינות לעדותו.

אשר לטענות הנתבעים בדבר כך שלאחר סיום עבודת התובעת היא החלה לעבוד בחברה אחרת, מתחרה, אליה עברו לעבוד בנוסף גם שני עובדי מעובדי הנתבעים – הנתבעים לא הוכיחו כי התובעת נקטה בפעולות כלשהן או תכננה מראש את הקמת החברה המתחרה קודם לסיום עבודתה. אשר לתחרות הנערכת לאחר סיום העבודה, אין בכך כמובן כל פסול בהינתן הוראות חוק יסוד: חופש העיסוק שמהן נגזרת גם "זכותו של העובד למימוש כישוריו ולמיצוי כושר ההשתכרות שלו" (עע 38834-10-10 טמיר נתיבי אויר בע"מ נ' קמחי (8.11.15), וזאת לרבות בדרך של תחרות עם מעסיקו לשעבר (ראו: סעש 34646-07-13 שמואל נ' אופקים פיננסיים גלובליים (26.6.16, בפיסקה 16)) ובלבד כמובן שמדובר בתחרות הוגנת שנעשית ללא שימוש בסודות מסחריים של המעסיק לשעבר. במקרה שלפנינו, הנתבעים אמנם טענו ש"נגנבו" מהם לקוחות, אך הם לא הביאו ולו בדל של ראיה לעניין זה, להבדיל ממעבר לגיטימי של לקוחות ספורים מחברה לחברה, על פי בחירתם הם (ולעניין זה, התרשמנו לחיוב מעדות התובעת, שהודתה בכך שהיו לקוחות ספורים של הנתבעים שעברו לעבוד עם החברה שבה התובעת התחילה לעבודה, והיא לא ראתה כל פסול בכך שכן "אנשים חולים יכולים לבחור מי יעזור להם" (עמ' 17 ש' 22), ולעניין זה, ראו והשוו גם לפסק הדין בעניין אופקים פיננסיים (שם).

22.אשר לתחשיב פיצויי הפיטורים, אנו מקבלים את תחשיבה של התובעת בכתב התביעה, שלא נסתר, וקובעים לפיו שהיא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 26,220 ₪.

23.אשר לטענות התובעת בדבר זכותה לקבל דמי הודעה מוקדמת – לטענת התובעת, היא נתנה למעסיקיה הודעה מוקדמת אלא שהם הודיעו לה כי הם לא מעוניינים כי תמשיך לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת ודרשו שסיום העסקת ייכנס לתוקף לאלתר. על כן, ובהתאם להוראות סעיף 6(ב) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, תשס"א-2001, היא טענה שהיא זכאית לדמי הודעה מוקדמת. לאחר ששקלנו את טענות, הגענו לכלל מסקנה שהתובעת לא הוכיחה שהיא אכן היתה מוכנה להישאר בעבודה חודש ימים נוסף לאחר הודעת ההתפטרות, ולעניין זה אנו סבורים שיש ליתן משקל ראייתי משמעותי, אפילו מכריע בנסיבות, לכך שאין מחלוקת על כך שהודעת ההתפטרות ניתנה בעל-פה, ולא בכתב כנדרש בהתאם לסעיף 2(ג) להוראות החוק, ועל כן אין ראיה בכתב לכך שהתובעת היתה נכונה להשאר בעבודה חודש נוסף. על כן, רכיב התביעה לדמי הודעה מוקדמת נדחה.

שכר עבודה מרץ 2013

24.התובעת טענה שלא קיבלה שכר עבור חודש העבודה האחרון, חודש מרץ 2012. הנתבעים אישרו בכתבי הגנתם שהתובעת עבדה בכל החודש הזה, אלא שהם טענו שנוכח ההתפטרות ללא מתן הודעה מוקדמת הם היו רשאים לקזז לה חודש משכורת. בעניין זה, מקובלת עלינו טענת הנתבעים. משלא עלה בידי הנתבעת להוכיח שהיתה נכונה להישאר בעבודה חודש נוסף. בהינתן גרסתה העובדתית, כמו גם הראיות בדבר כך שהחלה לעבוד בעבודה אחרת בסמוך לאחר סיום עבודתה, אנו מקבלים את טענת הנתבעים בדבר כך שעמדה להם זכות לקזז חודש שכר (בהתאם להוראת סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת). על כן, התביעה לשכר עבודה בגין מרץ 2013 נדחית.

סוף דבר

25.התביעה כנגד הנתבע 4 נדחית במלואה. התביעה כנגד הנתבעים 1 עד 3 מתקבלת באופן חלקי. על נתבעים אלה לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

א.פיצוי על אי מתן הודעה לעובד בסך 10,000 .

ב.פדיון חופשה בסך 3,640 .

ג.דמי הבראה בסך 4,488 .

ד.פיצוי על אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 8,625 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.13 (אמצע התקופה בגינה משולם הפיצוי).

ה.גמול שעות נוספות בסך 94,941  בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.13 (אמצע תקופת ההעסקה).

ו.דמי נסיעות בסך 5,538  בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.13 (אמצע תקופת ההעסקה).

ז.פיצויי פיטורים בסך 26,220 .

הסכומים הנקובים בסעיפים א' – ג' ו- ז' יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.3.14 (יום סיום העבודה) .

בנוסף, ישלמו הנתבעים 1 עד 3 לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 12,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות בתביעה כנגד הנתבע 4, חרף דחיית התביעה כנגדו.

זכות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלתו.

ניתן היום, כ' תשרי תשע"ז, (22 אוקטובר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

 

 

תמונה 4

 

 

Picture 1

 

Picture 1

 

מר אברהם דיאמנט,

נציג ציבור עובדים

 

דורי ספיבק, שופט

אב"ד

 

מר אהוד מטרסו ,

נציג ציבור מעסיקים

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ