פלוני נ' קופולק (1949) בע"מ

1.בפנינו תביעה לצו עשה, להורות לנתבעת להשיב את התובע לאלתר לעבודה בפועל וכן לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין הפסד השתכרות מחודש נובמבר 2014 ועד למועד הגשת התביעה לרבות התנאים הסוציאליים הנלווים; פיצוי בגין הפרת סעיף 14(1) לחוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח – 1988 (להלן: "החוק" או "חוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות"), פיצוי בגין אי קיום חובת שימוע ופיצוי בגין עוגמת נפש.

2.עד שנגיע לדון בשאלות העומדות במרכזה של הכרעתנו, נציין כי התובע הגיש בקשה לסעד זמני אשר נדחתה בהחלטת בית הדין מיום 9/2/15 (צ"ו 35960-01-15).

3.בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי התובע נדחתה על ידי בית הדין הארצי לעבודה (בר"ע 51180-02-15).

בהחלטת בית הדין הארצי מיום 26/2/15 נקבע כי בירור השאלה האם הנתבעת מילאה אחר חובותיה על פי חוק השוויון צריך להיעשות לאחר פריסת מלוא התשתית העובדתית.

4.לאחר הגשת כתב ההגנה הודיע התובע כי הוגשה בקשה מטעמו לנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות לצורך קבלת עמדתה. ביום 3/11/15 הוגשה הודעת התובע לה צורפה עמדת הנציבות בהליך. ביום 29/11/15 הוגשה תגובת הנתבעת לעמדת הנציבות ולפיה, אין בעמדת הנציבות כל טענה פרטנית ועניינית לעובדות נשוא ההליך, אלא התייחסות כללית בלבד.

5.ביום 25/2/16 התקיימה ישיבת הוכחות בה נשמעו עדויות הצדדים. מטעם התובע העיד התובע עצמו ומר שלומי כהן – יו"ר ועד העובדים במפעל הנתבעת. מטעם הנתבעת העיד מר רומן שכנוביץ – מנהל המפעל.

6.להלן נביא את העובדות וטענות הצדדים, נפרוש את הוראות חוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות וזאת לאור תכליתו, נבאר כיצד החוק מונע אפלייה בתעסוקה, מהו נטל הראיה על הטוען לאפלייה, ומה יכול המעסיק להראות כדי להדוף טענות אלו. משם נפנה ליישום על המקרה שלפנינו והסעד המתאים.

רקע עובדתי

7.התובע יליד 1962, החל לעבוד בנתבעת – מפעל כימי המייצר חומרי גלם לייצור תרופות, בשנת 1995 בתפקיד של ***** . עבודת התובע בוצעה במתכונת של 5-6 משמרות בשבוע במשמרות של בוקר, צהריים ולילה. עבודתו הייתה כרוכה בהרמת כמה עשרות שקים במשמרת במשקל של כ-20 ק"ג, בעליה וירידה במדרגות ובביצוע עבודות הפעלה בשטח ובחדר הבקרה.