ק' נ' ג'

א.מבוא ומהלך העניינים בתובענה

1.הליך זה, שנידון בפני כדן יחיד, עניינו בתביעתה של התובעת – גב' ק' (להלן: "התובעת") כנגד הנתבעת – גב' ג.ג. (להלן: "הנתבעת"), אשר בתקופה הרלוונטית לתביעה היתה המנהלת ובעלת המלון "המבריא" אשר שכן במטולה (להלן: "המלון"), שבו הועסקה וגרה התובעת. התביעה הוגשה בגין סעדים שונים הנובעים ממשפט העבודה ובסכום כולל של 582,659 ₪.

2.בהליך זה נערכו שלושה דיונים מוקדמים – ביום 18.2.2015, 20.9.2015 וביום 18.1.2016. דיוני ההוכחות נערכו ביום 20.6.2016 וביום 1.1.2017. במהלך דיוני ההוכחות העידו בפני על תצהיריהם העדים הבאים: מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה; מטעם הנתבעת – העידה הנתבעת בעצמה, ביתהּ הגב' ד.ג. (להלן: "גב' לב"), חתנהּ מר דייב גל (להלן: "מר גל") וכן עובדת לשעבר במלון – גב' רותי שכטר (להלן: "גב' שכטר"). סיכומי התובעת הוגשו ביום 13.3.2017, ואילו סיכומי הנתבעת הוגשו ביום 13.5.2017, ולאחר מכן התיק הופנה לכתיבת פסק דין.

3.עיקר המחלוקת בענייננו הינה לגבי מהות ואורך תקופת יחסי העבודה בין הצדדים, והאם התובעת תוגמלה בחסר בגין יחסים אלו. בראשית הדברים יש לציין בהקשר זה, כי בעבר שררו יחסי חברות חמים וקרובים בין הצדדים, ולכן עוררה התביעה רגשות עזים. בהתאם, המליץ בית הדין בפני הצדדים מספר פעמים להפנות את הסכסוך לפסים של גישור ו/או פשרה, אשר היו עשויים לרכך ולמתן את תחושות העוינות בין הצדדים. משלא הוסכם על מתווה כאמור, אין מנוס ממתן הכרעה לגופה של המחלוקת.

ב.יריעת המחלוקת וטענות הצדדים

4.כאמור לעיל וכפי שעוד יפורט בהרחבה בהמשך פסק הדין, תחילת היחסים ששררו בין הצדדים אינה משקפת יחסי עובד-מעביד סטנדרטיים. ודוק – גם בעניין זה קיימת מחלוקת מהותית באשר לאופן שבו נוצרה ההתקשרות הראשונית. לטענת התובעת, בקיץ 2008 היא התכוונה לטוס לארה"ב, לשם היא תכננה לעבור יחד עם ר', בנה הצעיר (מתוך ארבעת ילדיה), וזאת על מנת לפתוח בדף חדש בחייה. לטענתה, במהלך תקופה שבה היא עברה משבר אישי בעקבות פרידה מבעלה והליך גירושים, היא הכירה את הנתבעת והתחברה עימה כחברה.

5.התובעת ממשיכה וטוענת, כי הנתבעת ביקשה והבטיחה לה שהיא יכולה לספק לה ולבנה מקום מגורים בתוך המלון, תוך כדי חיסכון של דמי שכירות והוצאות, וכן מקום עבודה בו היא תוכל להרוויח יותר ממה שתרוויח בחו"ל. בהתאם, התובעת הסכימה לוותר על הטיסה ולקבל את הצעתה של הנתבעת, תוך כדי שהיא רואה לנגד עיניה יתרונות נוספים בהישארות בארץ, כגון הקרבה לילדיה הבוגרים.

6.לגבי ההסכמות שבין הצדדים, טוענת התובעת כי היא הועסקה על ידי הנתבעת החל מיום 5.6.2008 ועד ליום 2.11.2012, שאז היא פוטרה בד בבד עם סגירת המלון. לטענתה, בין הצדדים לא נחתם חוזה העסקה בכתב, וזאת משום שהנתבעת דחתה אותה בכל פעם שהיא ביקשה למסד את יחסי העבודה, בתירוצים שונים ובהבטחות כי היא תקבל מה שמגיע לה, ואף מעבר לכך. בנוסף, התובעת גם ניסתה להעלות בעצמה על הכתב את ההסכמות שבין הצדדים, ובנוגע לשכרהּ. לטענת התובעת, הוסכם בעל-פה בינה ובין הנתבעת, כי שכרה יעמוד על 4,500 ₪ לחודש, ובנוסף שתי עשיריות (הכוונה ל-20%) מרווחי המלון לכל חודש.

7.לגבי שעות ומהות העבודה, טוענת התובעת כי שעות נוכחותה ועבודתה במלון היו בכל יום בין השעות 13:00 בצהריים ועד 07:00 בבוקר למחרת, כאשר היא קיבלה יום חופשי אחד בכל שבוע לעיסוקיה, אך במקביל היא עבדה בכל הימים האחרים – כולל בחגים ובסופי שבוע. בהתאם, דורשת התובעת כי שעות הלילה יחשבו כשעות עבודה לכל דבר ועניין, ובמיוחד לאור טענותיה כי היא העמידה עצמה לרשות האורחים וטיפול בכל הנדרש במלון בשעות הלילה.