סע"ש 11934-03-16

בפני בית הדין בקשת הנתבע להורות לתובע להפקיד ערובה בבית הדין.

1. הנתבע טען כי מעולם לא העסיק את התובע, ומכל מקום התביעה התיישנה. עוד טען כי התובע תושב כפר שבשליטת הרש"פ ובמידה ויפסיד בתביעה ויוטלו הוצאות משפט, לא יוכל הנתבע להיפרע מן התובע ולגבות את הסכום שייפסק. הנתבע הפנה לתקנות שטרם פורסמו באותה עת וטען כי ניתן להבין את כוונת המחוקק מפרסום בעיתון.

2. התובע התנגד לבקשה וטען כי הנתבע אינו מכחיש שהעסיק את התובע, ועובדים נוספים שהגישו לאחרונה תביעות לבית הדין לעבודה. עוד טען התובע כי הפחית מן התביעה את הסכומים להם היה זכאי אלמלא תקופת ההתיישנות. לטענת התובע, במהלך ניהול התיק הוא מתכוון לפנות למנהל האזרחי לביסוס טענותיו והגיש היתרי עבודה שבידיו. התובע טען כי כל עוד לא פורסם תיקון החוק ברשומות, אין לכך כל מעמד חוקי וביקש שלא להתייחס כלל לפרסום בעיתון אליו הפנה הנתבע ביחס לשינוי התקנות.

3. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי טיעוני הצדדים להלן החלטתי ונימוקיה.

4. זכות הגישה לערכאות הוכרה זה מכבר כזכות חוקתית מן המעלה הראשונה ובעלת מעמד נכבד (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים).

5. חיובו של תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של נתבע, מהווה חריג לכלל הקובע את זכות הגישה לערכאות, ועוגן בחקיקה במסגרת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984:

   "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

6. תקנה זו נועדה להגן על נתבע בתביעת סרק- מפני היעדר אפשרות לגבות את חסרון הכיס שייגרם לו עם דחיית התובענה.

7. בפסיקה נקבע כי סעד זה של הפקדת ערובה ימומש במשורה, במקרים נדירים ובנסיבות חריגות בלבד.

8. יפים לעניין זה דברי בית המשפט בברע"א 6353/12, יובל אברהם נ' טל יגרמן: