פלונית נ׳ Moriroku Chemicals Company Ltd

התובעת הגישה תביעה נגד הנתבעת בשל פיטוריה שלא כדין, תוך אפליה ובניגוד לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן – חוק עבודת נשים) ולחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן – חוק השוויון). סכום התביעה: 151,568 ₪.

התובעת הועסקה אצל הנתבעת החל מיום 17.6.18 ועד ליום 25.2.20 כמנהלת משרד וכעוזרת אישית של מנכ"ל הנתבעת. במהלך תקופת העבודה עברה התובעת טיפולי פוריות אשר היו ידועים לנתבעת. במשך אותה התקופה החתימה הנתבעת את התובעת על מסמכים שונים, שלפיהם היא מוותרת על זכויותיה והיא מסכימה לפיטוריה. לאחר מכן נודע לתובעת שהיא בהריון. במהלך חודש ינואר 2020 פנתה התובעת באמצעות עו"ד אריאל בן שטרית לנתבעת וביקשה להודיע שהיא אינה מקבלת את פיטוריה וברצונה להישאר בעבודה. ואולם, הנתבעת הודיעה לתובעת ביום 30.1.20 כי היא עומדת על סיום יחסי העבודה והודיעה לה כי סיום ההעסקה יהיה ביום 25.2.20. הנתבעת לא עשתה כל ניסיון להשאיר את התובעת בעבודתה ולא נתנה לה הודעה מוקדמת כנדרש בחוק. התובעת פנתה שוב, באמצעות בא כוחה הנוכחי, ביום 16.2.20. אף פנייה זו לא נענתה עד למועד הגשת התביעה לבית הדין.

על כן, התובעת דרשה בתביעתה פיצוי בגין אובדן שכר לפי שיעור של 150% עד לתום התקופה המוגנת, אובדן תנאים סוציאליים, תשלומי ביטוח לאומי ומס בריאות החל ממועד הפיטורים ועד לתום התקופה המוגנת, פיצוי פיטורים בגובה של 12 משכורות, הודעה מוקדמת, פיצוי על העדר שימוע כדין, ופיצוי לפי סעיפים 13א(ב)(1) ו-13א(א)(1) לחוק עבודת נשים.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי היא לא פיטרה את התובעת, אלא סוכם ביניהן שהיא תפרוש מרצון מעבודתה ובתמורה לכך תקבל מענק פרישה. לאחר שהתובעת שקלה את הדברים במשך מספר ימים וקיבלה ייעוץ היא החליטה שהיא מעוניינת לפרוש. אלא שלאחר כ-3 חודשים ואחרי שהנתבעת כבר גייסה עובדת חדשה, ביצעה התובעת "פניית פרסה" בחוסר תום לב, התכחשה לעובדות, וטענה כאילו היא פוטרה. עבודת התובעת הסתיימה נוכח רצונה לפרוש מרצון. לכן, אין התובעת זכאית לסעדים המבוקשים בתביעה. הנתבעת אף טענה כי חוק השוויון לא חל עליה כי היא העסיקה פחות משישה עובדים (סעיף 21(ג) לחוק השוויון).

ההודעה לממונה על חוק עבודת נשים נעשתה לשם הזהירות ולמעלה מן הצורך, כאשר התובעת פרשה מרצון ומועד סיום העבודה נקבע לחודש ימים לאחר גיוס של עובד/ת חדש/ה, כדי לאפשר תקופת חפיפה.

ראיות שנשמעו

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה בדיון על תצהירה.

מטעם הנתבעת העיד מר YUSUKE TAKAHASHI , שהיה מנהל משרדי הנתבעת בישראל בעת מסירת העדות (להלן – המנהל הנוכחי), אך לא עבד כלל בחברה הנתבעת בתקופה שבה עבדה התובעת. המנהל בפועל בתקופה הרלוונטית היה קודמו לתפקיד, מר TAKEDACHI TSUYOSHI (להלן – המנהל הקודם) שלא התייצב להעיד. לפי עדותו של המנהל הנוכחי, המנהל הקודם סיים את עבודתו אצל הנתבעת ובזמן מסירת העדות עבד בחברה אחרת בתאילנד.

נוסף על כך, הוגשו מסמכים שלגבי תוכנם לא חלקו הצדדים, חלקם באנגלית בצירוף תרגום (שאף הוא אינו במחלוקת).