סעד של ביטול פיטורים אינו כולל בהכרח את חיוב המעסיק בתשלום מלוא שכר העובד שפוטר

השופטת נילי ארד

1.           1.            הערעורים שלפנינו מכוונים נגד פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (סגנית השופטת הראשית השופטת דיתה פרוז'ינין, ונציגי ציבור מר גולדברג ומר הדר; עב' 2127/04, 2128/04) אשר קיבל את תביעתם של מר משה סלומון והרב יוסף שרמן באופן שהורה להחזירם לעבודה, פסק לזכותם פיצויים בגובה שכר העבודה עבור כל התקופה בה לא עבדו, וביטל את מינויים של הרב יוסף מינסקי והרב שניאור זלמן רווח.

 העובדות

2.           2.           בשנת 1998 הוקמה הרבנות לכשרות ארצית לשם מתן תעודות הכשר לעסקים ולמפעלי מזון במקומות ישוב בהם אין רב מקומי, מועצה דתית או רבנות מקומית (להלן: הרבנות לכשרות ארצית).

על נסיבות הקמתה של הרבנות לכשרות ארצית ואופן הפעלתה באמצעות חברת  י.א. ייעוץ טכני וכלכלי בע"מ (היא המשיבה בערעורים שלפנינו; להלן גם: החברה), עמד בית הדין האזורי בפסק הדין שבערעור, בדברים אלה: "כעולה מחומר הראיות, נועדה העסקתה של חברת י.א. לפתור את הבעיה התקציבית שבה נתקלה הרבנות הראשית, בבואה להפעיל את הרבנות לכשרות ארצית. בקשות שהפנתה הרבנות הראשית למשרד הדתות, לתקצב את הרבנות לכשרות ארצית לא נענו, ולמעשה הוטלו העלויות על מבקשי הכשרות. ... משום כך נעזרה הרבנות הראשית בשירותיה של חברת י.א. עם זאת, לא הוצג בפנינו מסמך כלשהו המעיד על טיב ואופן ההתקשרות בין הרבנות הראשית לבין חברת י.א. בכלל, ובכל הנוגע להעסקתם של התובעים בפרט"; חברת י.א. נועדה "לפתור את הבעיה התקציבית שבה נתקלה הרבנות הראשית" בעניין תקצוב הרבנות לכשרות ארצית והיא הוקמה כדי לנהל את הנושאים הטכניים והכלכליים של הרבנות לכשרות ארצית תוך יצירת הפרדה בין המערכת המקצועית המעניקה כשרות  לבין הארגון הכלכלי המממן אותה.

3.      בתאריך 4.1.01 הסמיכה מועצת הרבנות הראשית את הרב שרמן לתת כשרות ולחתום על תעודות כשרות מטעם הרבנות לכשרות ארצית. בנוסף, מינתה הרבנות הראשית את מר סלומון לתפקיד "מנכ"ל" הרבנות לכשרות ארצית, כהגדרתו של היועץ המשפטי לרבנות הראשית (להלן גם: עו"ד אולמן) בדיון לפנינו. הרב שרמן ומר סלומון תיפקדו במסגרת חברת י.א.

4.      מחליפת מכתבים שהתקיימה במהלך חודש מרץ 2004 בין עו"ד אולמן לבין הרב שרמן ומר סלומון (להלן גם: התובעים) עולים דברים אלה: עו"ד אולמן הודיע לתובעים כי הרבנות ראשית החליטה על "שינויים במבנה ובסמכות הרבנות לכשרות הארצית שבאחריותה" במסגרתם "יש להפנות כל בקשה לכשרות  במקום בו אין רב מקומי, לאחראי על כך ברבנות הראשית" (להלן: החלטת הרבנות הראשית). התובעים ביקשו לקבל לידם את פרוטוקול הדיון מהחלטת הרבנות הראשית ולאפשר להם להשמיע דברם בפני חברי מועצת הרבנות. בתגובתו הבהיר עו"ד אולמן ש"החלטת הרבנות הראשית" הינה החלטת המועצה שהתקבלה בשיתוף עם הראשון לציון הרב שלמה עמר, ולפי הוראות הרב הראשי לישראל יונה מצגר. זאת, לאחר שהתקבלה תגובת התובעים בדיון עמם "על רקע תלונות ותכתובות שהגיעו לרב הראשי".

5.      בהתאם להחלטת הרבנות הראשית ועל פי הוראתה, שלחה חברת י.א. מכתבי פיטורים לתובעים, ביום 13.4.04. בד בבד, הודיע הרב הראשי יונה מצגר, לרב יוסף מינסקי על מינויו למנכ"ל הרבנות לכשרות ארצית; ועל מינוי הרב רווח כרב פוסק.

פסק דינו של בית הדין האזורי

6.           6.           הרב שרמן ומר סלומון עתרו לבית הדין האזורי לסעד הצהרתי של ביטול פיטוריהם והשבתם לעבודתם ברבנות לכשרות ארצית בתפקידים בהם שימשו.

בית הדין האזורי בחן את מערכת היחסים המורכבת בין התובעים לבין הרבנות הראשית מזה והחברה - מזה, ומסקנתו הייתה, כי מעבידתם של מר סלומון והרב שרמן היא הרבנות הראשית. משלא ערערו הצדדים על קביעת בית הדין האזורי בדבר קיומם של יחסי עובד - מעביד, הכרעתו של בית הדין בנדון זה הפכה להיות חלוטה. עם זאת, ולצורך ענייננו, נעמוד על מקצת ממצאיו ומסקנותיו של בית הדין,  ככל שהם צריכים לענייננו:

·  ·   לפי סעיף 3 לחוק ההונאה לכשרות וסעיף 34 לחוק העונשין המוסמך ליתן תעודת הכשר הוא עובד ציבור בלבד. פשיטא, שאינו יכול להיות עובד חברת כוח אדם.

·  ·  "הרבנות הראשית ראתה את הרבנות לכשרות ארצית בכלל, ואת התובעים  בפרט, כמי שכפופים לה ממש". ראיה לכך, שבין הכשלים החמורים בהתנהגותם, נמצא "אי קבלת מרות וכפיפות לרבנות הראשית לישראל";

·  ·  החברה הייתה אחראית על היבטים טכניים שונים בעבודת המשיבים, לרבות אספקת ציוד, משרד ורכב אולם "בהיבטים המהותיים של ההעסקה, ובהם כפיפות, פיקוח, הכוח לפטר ועוד, מילאה הרבנות תפקיד ראשי וניהלה את הרבנות לכשרות ארצית ביד רמה". כך, הרב מימון והרב סבג שעבדו ברבנות הראשית אישרו בעדותם כי "הרב הראשי והרבנות הראשית הם שמינו את התובעים" לתפקידיהם; שכרם של התובעים נקבע אף הוא על ידי הרבנות הראשית; במכתב הפיטורים שהוציאה החברה לתובעים נאמר כי הפיטורים הם "על פי הוראה ברורה שקיבלה מהרבנות הראשית"; לצורך פיטוריהם זומנו התובעים לפגישה אצל הרב הראשי, והרבנים הראשיים לישראל הם שהחליטו על פיטוריהם; הרבנות הראשית הציגה עצמה כמעבידתם של התובעים כלפי צדדים שלישיים; נוכח מכלול נסיבות אלה "יש לייחס לתפקיד של חברת י.א. משקל פעוט בלבד, בשקילת מכלול הסימנים המצביעים על קיומם של יחסי עובד - מעביד".

בית הדין האזורי דחה את הטענות בדבר פגמים בתפקודם של התובעים. לא הוכח ליקוי בתפקודם ולא נמצאה הצדקה לפיטוריהם. אף לא נמצא בסיס לטענות נגדם על תלונות רבות, תקלות כשרותיות ואדמיניסטרטיביות, ויחסי אנוש גרועים. בנדון זה קבע בית הדין, כי "אין לייחס לאמור במכתבי התלונה משקל כלשהו" משלא הובאה עדות "המתלוננים" בפני בית הדין האזורי; ומנגד התקבלה עדותו של הרב סבג - מנהל המחלקה לכשרות ברבנות הראשית, שהינה "שיר הלל לתפקודם של התובעים" אשר "תפקדו במשך כל תקופת עבודתם ללא דופי".

נמצאו פגמים בהליך פיטוריהם של התובעים: לא הוצגו בפניהם התלונות שהיוו הסיבה העיקרית לפיטוריהם; לא ניתנה להם הזדמנות להשמיע את גרסתם בישיבת הבירור שהתקיימה עמם שתוארה בעדותו של הרב מימון כ"דו שיח של חרשים" ולמעשה, הרבנות הראשית לא קיימה שימוע לתובעים טרם פיטוריהם.

בסיכומו של דבר קבע בית הדין כי הפיטורים בטלים והורה כי התובעים " יוחזרו לעבודה לאלתר, וישולם לכל אחד מהם פיצוי בגובה שכרו המלא, כפי שהיה ביום שפוטר, לרבות הפרשות סוציאליות מיום שפוטר ועד למועד החזרתו לעבודה בפועל";

בנוסף, קבע כי: "משבוטלו פיטורי התובעים, והם הוחזרו לתפקידיהם, יש לבטל את מינויים של הרב מינסקי והרב רווח" (הלוא הם המערערים בתיק      עע 597/06; להלן: המערערים).

המדינה והחברה חויבו בתשלום הוצאות התובעים בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ.