סייף ואח' נ' יונס

החלטה

בתביעה שלפניי עותרים התובעים למתן צו הצהרתי המתייחס למקרקעין שרכשו, על פי הנטען, מאת הנתבע, בגוש 26380 חלקה 736 (להלן: "המקרקעין"). כן עותרים התובעים להורות על אכיפת הסכם המכר אשר נחתם בין הצדדים, לחייב את הנתבע למסור את החזקה במקרקעין ובנוסף, עותרים לסעד כספי, הוא הפיצוי המוסכם, בסך 100,000 ₪.

ביום 14/3/13 הגישו התובעים בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה ולאורה, ניתנה החלטתי ביום 17/3/13 בה הוריתי לתובעים, בין היתר, להבהיר כיצד עותרים הם לקבל סעד כספי אשר אינו בסמכותו של בית משפט זה.

ביום 1/5/13 הגישו התובעים את תגובתם, במסגרתה טענו, כי על פי הלכת הטפל והעיקר, כאשר נתבעים מספר סעדים אשר אינם בסמכותו של אותו בית משפט, בית המשפט אשר בסמכותו מצוי הסעד העיקרי מוסמך לדון גם בסעד הטפל.

דיון ומסקנה :

המבחן לקביעת הסמכות העניינית בתחום האזרחי (למעט עניינים לגביהם נקבע בחוק הסדר ספציפי), הינו מבחן הסעד אשר מבקש התובע בכתב הטענות שהוגש על ידו. בענייננו אין חולק, כי הסעדים העיקריים - ההצהרתיים וצווי העשה, הינם בסמכותו של בית משפט זה וכי הסעד הכספי, כשלעצמו, מצוי בתחום סמכותו של בית משפט שלום.

ככלל, כאשר כתב התביעה כולל מספר סעדים, שאינם מצויים כולם בסמכותו של בית משפט אחד, "אין מנוס מניהול כמה הליכים בהתאם לסמכויות שלפי הסעדים" (ראו: ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457 (להלן: "פרשת עקריש"). עם זאת, בצד כלל זה קיים כלל נוסף, על פיו "הטפל הולך אחר העיקר", שמשמעותו הינה, כי בית המשפט המוסמך לדון בסעד העיקרי, מוסמך לדון גם בסעד הטפל.

השאלה היא, מתי נאמר שהסעד שאינו מצוי בסמכות ביהמ"ש אליו הוגשה התביעה, הינו סעד "טפל" אשר "הולך אחר העיקר" ומתי נאמר שמדובר בסעד שאינו טפל, אשר יש לתבעו, בנפרד, בערכאה המוסמכת.

בענין ע"א 8130/01 - מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה ו-2 אח' . (4.5.2003), הובהר, כי "מקום בו נתבעים מספר סעדים, אשר כולם נוגעים לעניינים שבמקרקעין, חלה ההלכה לפיה הטפל הולך אחר העיקר ובית המשפט המוסמך לדון בסעד העיקרי מוסמך לדון גם בסעד הטפל" (ע"א 148/58 ח. קלקודה נ' אגד (א.ש.ד) בע"מ, פ"ד יג 268 ,260). כך למשל, כאשר נלווית לתביעת בעלות במקרקעין תביעה לחזקה בהם, או עניין אחר הנוגע לשימוש בהם (ראו ע"א 635/76 משה טייבר נ' חיים טייבר, פ"ד לא (742 ,737 (2 וכן פרשת אלעוברה הנ"ל, בעמ' 674)."

לעומת זה, כאשר הסעד הנוסף או החלופי הנתבע, בצד הסעד הנוגע לעניינים שבמקרקעין, הוא סעד כספי, קובעת ההלכה הפסוקה כי הסמכות העניינית לדון בסעד נוסף זה, נקבעת על פי שווי הסעד הכספי (ראו פרשת עקריש הנ"ל; ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 313 ,297; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 165 הערת שוליים 251; וכן השוו עם רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' רחל שוורץ, פ"ד נג (1) 672, 670."

רבות התייחסו להלכה זו, הנראית שגויה, שכן היא גורמת (בין היתר) לצורך לדון בשתי תביעות בין אותם צדדים, שמקורן ועניינן אחד הוא, על אף ההכבדה שיש בכך לא רק על הצדדים אלא גם על בתי המשפט.

לפיכך, מציע המלומד דודי שוורץ, סדר דין אזרחי חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז), בעמ' 173-174, כי במקום מבחן העיקר והטפל, המצריך הפעלת שיקול הדעת של ביהמ"ש בשאלה מהו "עיקר" ומהו "טפל", יש לקבוע מבחן אחר שהינו, לדעתו, מבחן טכני ופשוט שתמציתו הינה כי "... העיקר והטפל ייקבעו לפי התנהגות התובע, אשר מגלה את דעתו על מה שנראה בעיניו עיקר ומה שנראה בעיניו טפל לפי הערכאה שבה הגיש בפועל את תביעתו."

אכן, נראה שיש מקום לשוב ולדון בשאלות שונות הנוגעות לחלוקת הסמכויות בענייני מקרקעין בין בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי [וראו דברים שנאמרו בענין זה ע"י כבוד השופט עמית, בשבתו בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בבש"א (חיפה) 4209/03 - קעדאן נ' רסמי . (24.3.2003)], אולם לעת הזאת, הלכת ביהמ"ש העליון מחייבת והיא חלה על הפיצויים, הנתבעים בתביעה זו.

לפיכך, אני מורה על מחיקת סעד הפיצויים מכתב התביעה.

אשר לסעד ההצהרתי - לא ניתן להיעתר לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, בשל מספר טעמים:

א.מספר תעודת הזהות של הנתבע אינו תואם את מספר תעודת זהות המוכר, כמופיע בהסכם המכר אשר צורף לתובענה.

ב.על זכויות הנתבע רשומה הערת אזהרה לטובת מס רכוש - חדרה ויש להסדיר ענין זה או, למצער, יבוא הדבר לידי ביטוי בפסה"ד באופן שהרישום לא יתאפשר ללא הסדרת הערה זו.

ג.על התובעים להגיש את כל מסמכי הדיווח של העסקה וכן אישורי התשלום, לתמיכה בטענותיהם האמורות בסעיף 6 לכתב התביעה.

ד.על התובעים להמציא את כתב התביעה לעו"ד ג'אודת אבו אלמוהנד, מיופה הכוח על פי הסכם המכר.

התובעים יפעלו כאמור לעיל, יתקנו את הטעון תיקון ויבהירו את הדרוש הבהרה, בתוך 30 ימים מעת קבלת החלטה זו.