סטוזנקו נ' וקנין ואח' - פסקדין

פסק דין

לפניי תביעה שעניינה נזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 15.5.2012 בדרך נמיר:

התובעת והנתבע 1 נסעו בדרך נמיר, כאשר רכב התובעת נוסע מימין לרכב הנתבע 1; אין מחלוקת ששני כלי הרכב התחככו ביניהם, כתוצאה מסטייה של אחד מכלי הרכב (סטייה ימינה של רכב הנתבע 1 – לטענת התובעת; סטייה שמאלה של רכב התובעת – לטענת הנתבע 1). השאלה הינה, איזה רכב סטה מנתיב נסיעתו אל עבר הנתיב שלצדו.

לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שעדיפה עלי גרסת התובעת בדבר אחריותו של הנתבע 1 לקרות התאונה על פני גרסת הנתבע 1 בדבר אחריות התובעת לקרות התאונה.

ראשית, לאחר התאונה ביקש הנתבע 1 מהתובעת להימנע מלערב את חברות הביטוח והציע לשאת בתשלום הנזק (הנתבע 1 העריך שמדובר בנזק לא גבוה); הסכמה כאמור מהווה הודאת בעל דין והיא משמשת ראיה מרכזית לחיובו של הנתבע 1 באחריות לקרות התאונה. הנתבע 1 אומנם טען שעשה כן מאחר והוא חשש שמעורבות של חברת הביטוח תסכן את עבודתו אצל בעלת הרכב (התובע היה עובד חדש בחברה), אולם חשש כאמור אינו מצדיק הודאה באחריות לתאונה שהנתבע 1 היה מעורב בה, אלא אם הוא רואה עצמו אחראי לקרות התאונה;

שנית, בכתב התביעה מעלה התובעת טיעון פרטני בכל הקשור להתרחשות לאחר התאונה, התרחשות המעידה על נטילת אחריות מלאה של הנתבע 1 לקרות התאונה; בכתב ההגנה, עם זאת, אין התייחסות פרטנית לטיעון כאמור;

שלישית, התובעת דיווחה על התאונה לחברת הביטוח מטעמה ביום התאונה; הנתבע 1 דיווח על התאונה באיחור – ביום 5.8.2012; עובדה זו נזקפת לחובתו. הנתבע 1 התבקש ליתן הסבר באשר למועד הדיווח המאוחר. לטענתו, לא היה לו קשר לחברת הביטוח והודעה לבעליו של הרכב נמסרה (טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהוא ביקש לשאת בתשלום סך של 450 ₪ מבלי לערב גורמים נוספים);

רביעית, בכתב התביעה, בהודעה לחברת הביטוח ובעדותה בביהמ"ש עמדה התובעת על גרסתה לפיה רכב הנתבע 1 הוא שסטה לנתיב נסיעתה; הנתבע 1 אומנם העיד שהוא לא סטה מנתיב נסיעתו, אולם הוא לא טען באופן ברור שהתובעת היא שסטתה מנתיב נסיעתה אל נתיב נסיעתו. הנתבע 1 העיד: "אני לא יודע איך קרה החיכוך ...." [עמ' 2, ש' 22];

חמישית, כתימוכין לעדותה טענה התובעת כי היא צפרה בצופר, לאחר שהבחינה ברכב הנתבע 1 סוטה לנתיב נסיעתה; התובע 1 אישר בעדותו ששמע את הצפירות [עמ' 2, ש' 21 – 22]. העובדה שהתובעת היא שצפרה מעידה כי היא הבחינה ברכב הנתבע 1 סוטה מנתיב נסיעתו אל עבר נתיב נסיעתה;

שישית, ניתן על ידי התובעת הסבר באשר לפרק הזמן שחלף בין מועד קרות התאונה לבין מועד בדיקת הרכב על ידי השמאי (התובעת טענה ששהתה בחו"ל) והיא הסבירה מדוע מצוין בחוות דעת השמאי שהתאונה אירעה במועד אחר (התובעת טענה שמדובר בטעות). הסברי התובעת מהימנים עלי; כמו כן, לא מצאתי שיש בטענות נציגת הנתבעת 2 ביחס לאופי הפגיעות כדי לסתור את טענות התובעת (ניתן היה לדרוש את חקירתו של השמאי בחקירה נגדית; נציגת הנתבעת 2 הבהירה שהיא אינה חפצה לחקור את השמאי [עמ' 3, ש' 28 – 29]); אשר לטענה בדבר סתירה בעדותה של התובעת, בכל הקשור לשאלה האם התאונה אירעה בעת נסיעה או בעת עמידה, אני מקבל את הסבר התובעת לפיו יש לייחס את היעדר הדיוק במינוחים לחוסר שליטתה בשפה העברית.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת בתוך 30 יום מהיום סך של 6,500 ₪ (שיעור הנזק הישיר, ירידת הערך ושכ"ט שמאי), בצירוף אגרת משפט ע"ס 65 ₪ (בהתאם לשיעור היחסי של הסכום שנפסק), כל זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל ובצירוף הוצאות משפט ע"ס 600 ₪. לא מצאתי מקום לפסוק סכומים נוספים שנתבעו.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי – בתוך 15 יום.

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק הדין אל הצדדים.

ניתן היום, כ"א אדר תשע"ג, 03 מרץ 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: