אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> סזנה נ' דן רווה

סזנה נ' דן רווה

תאריך פרסום : 27/10/2010 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
26740-08
26/10/2010
בפני השופט:
ירון בשן

- נגד -
התובע:
עמנואל סזנה
הנתבע:
דן רווה
פסק-דין

פסק דין

זוהי תביעה בשל נזקים שנגרמו לתובע לטענתו, בשל כך שהנתבע לא מסר לו פסק-דין שבו זכה בחודש מאי 2001 ותוכנו נודע לו באקראי רק בנובמבר 2001. הדיון פוצל כך שראשית נשמעו הראיות לענין החבות. נקודת המוצא לדיוננו היא הסכמת הצדדים לכך, שזוהי חובה של עו"ד להעביר ללקוחו פסק-דין הנוגע לעניינו שהגיע אליו. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא עובדתית. התובע היה מעורב בהליכים משפטיים רבים ושונים הנוגעים להכרתו כנכה עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט–1959. הנתבע טוען שייצג אותו רק בהליכים הנוגעים לועדות הרפואיות, ולא בהליכים המינהליים הנוגעים ליישום ההכרה בתובע, כבקשתו להכרה כנכה נצרך. לטענת הנתבע, הוא גילה, אגב עיון במסמכים של התובע, שקצין התגמולים החליט בבקשה של התובע להכרה כנכה נצרך. אף שאינו עוסק בענינים אלה בדרך כלל, הוא פעל כדי שהתובע לא יאחר את המועד לערער. על-כן הכין והגיש עבורו ערעור נטול נימוקים, כדי שהתובע יוכל לצקת לתוכו בעתיד תוכן. לטענת הנתבע, הוסכם עם התובע שבזה יתמצה טיפולו בענין. הנתבע טוען שבטעות לא התפטר מהייצוג בערעורו של התובע, ונתקל בערעור במקרה, ממש לפני דיון שנקבע בו. מכיוון שלמחרת אמור היה לטוס לחו"ל הגיש בקשה לדחיית הדיון.

התובע טוען שהוא עצמו הגיע לבית-המשפט, גילה שהדיון בעניינו נדחה ומיהר למשרדו של הנתבע, שם הופתע למצוא את הנתבע (שבכל זאת היה בארץ), אשר סירב לפגוש בו.

הסכם שכר הטרחה, יפוי הכח וביטול יפוי הכח (שנחתם ע"י התובע אך נכתב בכתב ידו של הנתבע) מעורפלים לחלוטין ואין להסיק מהם על מהות העניינים שבהם אמור היה הנתבע לטפל (הענין בכללו נדון והוכרע בהליך משפטי אחר). הנתבע הגיש את בקשת הדחיה לבית המשפט "בהסכמה" (ואף ציין "מועדים מתואמים"), אלא שפרקליט הצד שכנגד הלין שההסכמה כלל לא ניתנה. הנתבע הסביר בתצהירו שנהוג היה שבקשות דחיה כאלה מוגשות בהסכמה לא עם פרקליט ספציפי אלא עם המזכירות של הפרקליטות האזרחית.

השתלשלות זו אינה נחוצה במישרין למחלוקת שבפני, שכן הנתבע העיד, שבסופו של דבר הגיע למשרדו פסק-הדין בערעור. מכיוון שהוא לא טיפל בעניין מטעם התובע לא היה במשרדו התיק הרלוונטי. התובע היה מוכר לו כלקוח "קשה": לא היה לו מספר טלפון משלו, ולנתבע היה רק מספר טלפון של בנו של התובע. מניסיונו לא ניתן היה להשיג כך את התובע ומכתבים שנשלחו אליו בדואר רשום לא נדרשו. הנתבע אף פנה לאתר את התובע דרך משרד הפנים. הדבר נעשה כנראה כדי לתבוע מהתובע חוב שכ"ט. כאשר הגיע פסק-הדין למשרדו של הנתבע הוא הניחו על שולחנו והחליט להמתין עד שהתובע יזדמן למשרדו ויטול אותו. לדבריו נהג התובע "להפתיע אותו" בהתייצבויות לא מתואמות שכאלה. במהלך חקירתו הנגדית נזכר הנתבע, שאת תצהיר עדותו הראשית (בתביעת שכר הטרחה) שלח לעו"ד נתנזון בבאר-שבע, שנחזה אז לייצג את התובע, אך זה החזיר לו את התצהיר, אמר שאינו מייצג את התובע והבטיח שישלח את התובע למשרדו של הנתבע כדי שיטול אותו ממנו. לדברי הנתבע, כך נעשה והוא משער שבאותה הזדמנות מסר לתובע גם את פסק-הדין. הנתבע לא החתים את התובע על אישור קבלה של פסק-הדין. הוא הסביר זאת בכך, שלא סבר שיש בדבר צורך כלשהו, זאת למרות שבאותה עת כבר היה נתון עם התובע בסכסוך כספי.

התובע המכחיש את טענת הנתבע שמסר לו את פסק-הדין במשרדו. בחקירתו הנגדית, הוא הרחיב את טענתו ואמר גם שבכלל לא ביקר במשרדו של הנתבע אחרי שהאחרון הגיש נגדו תביעה בענין שכ"ט עו"ד. עפ"י ת/2 בדצמבר 2000 הגיש התובע בקשה להארכת מועד לבקשת רשות להתגונן מפני אותה תביעה – וזה מועד שממנו והלאה, לשיטתו, ברור שהוא לא ביקר במשרדו של הנתבע. טענת התובע שהנתבע לא מסר לו את פסה"ד, היא טענה כבושה וככזו אמינותה מוטלת בספק. היא נטענה לראשונה בכתב התביעה שהוגש כשבע שנים לאחר מעשה. אף שלא חסרו הזדמנויות סבירות לכך, הטענה לא נטענה קודם בע"פ או בכתב ולהגשת התביעה אף לא קדם משלוח דרישה. התובע גם לא הגיש בענין זה תלונה נגד הנתבע ללשכת עוה"ד (אף שהתובע טוען שהוכנה עבורו תלונה כזו והוא שילם שכ"ט עבור הכנתה. התובע טען שבתחילה לא רצה להגיש את התלונה כדי לא להרגיז את הנתבע, שבאותו זמן ניהל נגדו הליכי גבייה של שכ"ט. גם כשהסתיימו הליכים אלה, לא הוגשה התלונה. התובע הסביר זאת בכך, שלא גילה אמון כלפי האובייקטיביות של הליכי המשמעת בלשכת עוה"ד - נימוק שלכאורה לא מתיישב עם ההשקעה בהכנת התלונה). התובע העיד על הדריכות שבה המתין לפסק-הדין על ריבוי הבירורים שערך במזכירות ועדת הערעורים בענין זה בחודשים פברואר-אפריל 2001. בירורים אלה פסקו לפתע במאי 2001 ורק אחרי חצי שנה למד התובע, לטענתו, על פסק-הדין מפניה של משרד הביטחון. ההסבר הטוב ביותר לשינוי התנהגותו של התובע הוא, שלא היה בחודש מאי צורך בבירורים, כי פסק-הדין כבר היה בידיו.

התובע טוען שהיה על הנתבע לשלוח לו את פסק-הדין בדואר רשום כשזה התקבל במשרדו. מעדותו עולה שבאותה תקופה היתה לו "כתובת רישמית" (שנרשמה במשרד הפנים) בבאר-שבע, שהוא לא גר בה בפועל, בפועל גר במקום אחר בבאר-שבע ולעתים גר אצל בנו בפתח-תקוה. לתובע לא היה טלפון משלו ובידי הנתבע תיעוד של מכתבים רשומים אל התובע שחזרו ללא דורש. הנתבע נאלץ לפנות למשרד הפנים כדי לאתר את לקוחו ולתבוע ממנו שכ"ט. כל אלה אינדיקציות ברורות לכך, שלנתבע לא היתה ידיעה אמיתית היכן נמצא התובע – אילו ידע זאת, היה בוודאי משתמש בידיעתו לטובת האינטרס שלו לגבות שכר-טרחה. התובע עצמו אישר בעדותו שלא עידכן את הנתבע בשינויי הכתובת שלו וכך השמיט את הקרקע מתחת לתביעה. כיצד אמור היה הנתבע לאתרו? לתובע פתרונים. המסקנה: אפילו לא עמד הנתבע בחובתו להמציא לתובע את פסק-הדין, הדבר קרה בשל נסיבות שיצר התובע עצמו ולא היה כרוך בהתרשלות של הנתבע.

לאור האמור, המשך הדברים הם מעבר לנחוץ להכרעה, לשם שלמות התמונה וכהנמקה חלופית לאותה מסקנה. סעיף 54 לפקודת הראיות מחייב בית משפט המכריע במשפט אזרחי על-פי עדות יחידה של בעל-דין שאין לה סיוע לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. תביעה זו נשענת כולה על עדותו היחידה של התובע, אשר בשאלה העיקרית שבמחלוקת אינה נתמכת בכל סיוע. למעשה, לא ניתן לסמוך על עדותו של התובע כלל. התובע נחשף בחקירתו כמי שמוכן לתרץ את כשלונותיו בהסברים המטילים על הנתבע אשמה בלתי מבוססת (ב"כ הנתבע כינה זאת "עלילה"). הנתבע זכה בתביעתו לשכ"ט מהתובע. התובע הגיש ערעור והפסיד גם בו, מפני שלא התייצב לדיון. כשנשאל בחקירתו מדוע לא התייצב לדיון, סיפר שהדבר קרה בשל מעשה מכוער של הנתבע, שתיאם מועדים עם ביהמ"ש בלי ידיעתו. ברור שזו אינה אמת (שלא לומר יותר מזה): בפרוטוקול  (ת/3) רואים שהתובע נכח בדיון שבו נקבע המועד לדיון שאליו לא התייצב.

הנתבע לא תיעד כראוי את מסירת פסק-הדין, אולם מצאתי, שסביר מאוד שהוא מסר אותו בפועל לתובע. יתכן, שהתובע, אדם הסובל מבעיות נפש ומסובך בהרבה הליכים משפטיים, פשוט איבד את פסק-הדין, לא הבין את משמעותו, או שלא ידע מה לעשות עם ההצלחה הלא צפויה. מכל מקום, בשאלה העובדתית שבפני אני מעדיף את גרסת הנתבע. לא רק שהיא, כשלעצמה, אמינה יותר, היא גם נתמכת בעקיפין ע"י עיתוי השינוי בהתנהגות התובע. אפילו הייתי מגיע למסקנה אחרת, איני סבור שהנתבע יכול היה לעשות יותר משעשה כדי לאתר את התובע כדי למסור לו את פסק-הדין, לאחר שהתובע לא הותיר ביניהם ערוץ תקשורת. ממילא לא מצאתי במעשי הנתבע שום התרשלות כלפי התובע. התביעה נדחית. בנסיבות ומתוך חמלה על התובע, אין צו להוצאות. 

ניתן היום, י"ח חשון תשע"א, 26 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ