סודרי נ' מדינת ישראל

הנשיא, השופט רון שפירא [אב"ד]:

הרקע לערעור ופסק דינו של בימ"ש קמא:

בפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת פיינסוד-כהן) שניתנו בתיק גמ"ר 1492-06-15 ביום 23/4/18 וביום 18/7/18 בהתאמה. המערער הורשע על ידי בימ"ש קמא בעבירה של גרימת מוות ברשלנות [סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") וסעיפים 40 + 64 לפקודת התעבורה [נ"ח], תשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה")].

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 23.2.12, סמוך לשעה 10.20, בעת שנהג במוניתו בעיר עכו, נכנס למעגל תנועה בצומת הרחובות בורלא עם רח' אבן שושן ורח' הדס. באותה העת חצתה את מעגל התנועה, דרומית לרחוב הדס, הולכת רגל, ילידת 1930 (להלן: "המנוחה"), תושבת עכו, כשהיא נעזרת בהליכתה בהליכון. על פי הנטען בכתב האישום, בעת שביצע המערער פניה שמאלה במעגל התנועה מרחוב בורלא  לכיוון רחוב הדס, ולאחר שחלף על פני רחוב אברהם בן שושן, פגע המערער עם פנס קדמי ימני של הרכב במנוחה, שחצתה את הכביש, שלא במעבר חציה, מימין לשמאל למרחק של 4.50 מ' לפחות, והפילה ארצה. על פי הנטען, כתוצאה מהתאונה, באשמו של המערער וכתוצאה מנהיגתו הרשלנית, נגרם מותה של המנוחה כמה חודשים לאחר מכן.

המערער כפר במיוחס לו וטען כי לא היה כל מגע בין רכבו לבין המנוחה אשר ככל הנראה מעדה ונפלה. נטען כי המנוחה חצתה את הכביש שלא במעבר חציה תוך שהיא נעזרת בהליכון (שאינו מצוי בחומר הראיות). המערער כפר בקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין המוות. כמו כן, כפר בטענה כי המנוחה ביקשה לחצות את הכביש או את מעגל התנועה. המערער טען כי הסיט את המבט לעבר רכב שהגיח במהירות מימין ולאחר מכן ראה את המנוחה במרכז הכיכר ומיד "שבר" את ההגה בפניה חדה שמאלה.

בימ"ש קמא קבע כי ממצאיו של בוחן התנועה, מר קיריחלי, אשר הגיע לזירה זמן קצר לאחר התרחשות האירועים, תיעד את הממצאים בתמונות ובשרטוט והגיש חוות דעת, ברובם אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים ולמעשה מהווים את התשתית העובדתית. נקבע כי העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים הן שרכבו של המערער נסע מכיוון מערב למזרח ונכנס למעגל התנועה וביצע פנייה שמאלה במעגל; הולכת הרגל חצתה את הכביש בתחום מעגל התנועה שלא במעבר חציה מימין לשמאל בהתייחס לכיוון נסיעת רכב המערער; על פני הרכב לא ניכרו סימני פגיעה או מגע שהיה בינו לבין הולכת הרגל; בעדותו המערער מוסר כי אירעה פגיעה בין פנס רכבו לבין הולכת הרגל; הולכת הרגל חצתה את הכביש כאשר היא נתמכת בהליכון כך שמהירות החציה שלה הייתה איטית ביותר; על פי מצב הימצאות רכב המערער במקום התאונה ניתן לקבוע כי הולכת הרגל הספיקה לחצות 4.5 מטרים לפחות עד שנפגעה על ידי רכב המערער; המערער מוסר כי הבחין בהולכת הרגל כאשר היה במעגל התנועה כשהיא באמצע הכיכר עם הליכון; בעדותו המערער מוסר כי בעת התאונה היה נוסע במהירות של 10 קמ"ש שהם 2.8 מ' לשנייה. במהירות זו מרחק העצירה הינו 3.45 מטרים.

בימ"ש קמא ציין כי מסקנת הבוחן מטעם המאשימה לפיה "לאור מצב שדה הראייה ובמידה והנהג היה נזהר יותר בעת כניסתו למעגל התנועה התאונה יכולה הייתה להימנע" היא השנויה במחלוקת בין הצדדים. כן צוין כי בפרט חלוקים הצדדים בסוגיית אחריותו של המערער והקשר הסיבתי בין האירוע לנסיבות מותה של המנוחה. צוין כי כחלק בלתי נפרד משאלת אחריותו של המערער, חלוקים הצדדים בסוגיית קיומו של מגע בין רכבו של המערער לבין המנוחה. עוד צוין כי בפי המערער טענות למחדלי חקירה כשלטעמו לא ניתן לסמוך הרשעתו רק על בסיס נתונים שמסר.

בכל הנוגע לקיומו של מגע בין הרכב למנוחה קבע בימ"ש קמא כי כעולה מן הראיות ומעדותו של מר קירחלי, בפרט, מסקנתו בדבר קיומו של מגע בין רכבו של המערער למנוחה הושתתה על הודאתו הראשונית של המערער בזירה. כאשר בפועל, מן הממצאים שנאספו בזירת האירוע, לא ניתן ללמוד אודות קיומו של מגע בין רכבו של הנאשם למנוחה. על פי ממצאיו של בוחן התנועה, בדו"ח שערך, על פני הרכב המעורב, מוניתו של המערער, לא ניכרו סימני פגיעה או מגע כלשהו, אף לא סימני אבק. בוחן התנועה שב על כך בעדותו בפני בימ"ש קמא. עוד צוין כי לא הוכחו סימנים כלשהם על גבי ההליכון אשר עמו התהלכה המנוחה, באופן שיש בו כדי ללמד בדבר קיומו של מגע בין רכבו של המערער למנוחה, או בכלל. ההליכון שעמו התנהלה המנוחה לא נמצא בזירה ולא נתפס. נסיבות היעלמותו של ההליכון מהזירה לא הובררו כדבעי.

באשר לפגיעה ולמגע צוין כי על פי עדותו של מר קירחלי בסוגיית המגע, הסתמך על התחקור והתשאול בזירה. גם בדו"ח שערך נרשם כי המערער הוא אשר מסר כי אירעה פגיעה בין פנס קדמי ימני להולכת הרגל. על פי עדותו, ככל שהיה מגע, הוא היה מאוד קל. ברם העיד "אינני יכול לקבוע שהיה מגע בין הרכב למנוחה". צוין כי המערער מסר בהודעתו הראשונה כי פגע במנוחה, אך בהמשך שלל אפשרות זו והעיד כי בשחזור מאוחר של התאונה בביתו הבין כי כלל לא פגע במנוחה. צוין כי כעולה מחוו"ד המומחה מטעם ההגנה, מר דורון פת, המערער כלל לא יכול היה לראות כי פגע במנוחה וקיימת אף האפשרות כי שגה בפרשנות הרעש ששמע וייתכן כי הרעש היה של נפילת הולכת הרגל ונפילת ההליכון על הכביש ללא מגע עם הרכב. צוין כי חוות דעת זו לא נסתרה והיא מסבירה את האפשרות כי המערער שגה בפרשנות האירועים. כן צוין כי מסקנות אלו, שלא נסתרו, עשויות להסביר את שינוי הגרסה בהודעות המערער.

בימ"ש קמא קיבל את טענת המערער כי לא ניתן להסיק מהודעתו הראשונה לכשעצמה דבר קיומו של מגע בין רכבו למנוחה או להליכון אשר עמו התהלכה. כן צוין כי הודעת המערער אינה יכולה לכשעצמה להוות בסיס להרשעתו, שכן היא טעונה חיזוק (סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות [נוסח חדש]).

בימ"ש קמא בחן את השאלה האם הפגיעות שנגרמו למנוחה עשויות להלום פציעות הנגרמות מנפילה עצמונית או שמא אינן מתאימות אלא לפגיעה מגוף גדול בתנועה – רכבו של המערער. בימ"ש קמא ציין כי מדובר במנוחה בת 82 אשר סבלה מדלדול עצם (אוסטאופורוזיס) ובעברה הלא רחוק (כ-9 חודשים קודם לאירוע התאונה) נפלה ושברה את מפרק ירך שמאל. גם בעברה הרחוק יותר נפלה ונחבלה בבוהן שמאל. על פי הרישומים הרפואיים המנוחה סבלה בשנותיה האחרונות קודם לפטירתה מכאבים ופציעות שונות ברגליים (ת/13). המנוחה התנהלה עם הליכון. דעות המומחים הרפואיים נחלקו בסוגיית היתכנות הפציעות והשברים מן הסוג שבהם לקתה המנוחה, כתוצאה מנפילה עצמית אם לאו ובפרט בהתחשב בגילה ובמצבה הרפואי, כמי שסבלה מרככת העצמות. בהעדר ראיה מכרעת במחלוקת הרפואית ולחלופין ביחס לקיומו של מגע בין רכבו של המערער למנוחה, בימ"ש קמא ציין כי אינו יכול לקבוע על סמך הראיות שבפניו כי הפציעות שנגרמו למנוחה נגרמו בהכרח כתוצאה מפגיעת רכבו של המערער במנוחה ולא מנפילה עצמונית. מטעמים אלו, נקבע שלא הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת קיומו של מגע בין רכבו של המערער למנוחה או להליכון אשר עמו התהלכה.

נקבע כי בראי מסקנה זו יש להידרש לשאלת אחריותו של המערער להתרחשות אירוע מותה של המנוחה. כן צוין כי בנקודה זו נשאלת השאלה האם נסיבות האירוע מלמדות על גרימת מוות בנהיגה רשלנית, כלשון כותרתו של סעיף 64 לפקודת התעבורה, תוך "שימוש ברכב", אם לאו.

בימ"ש קמא ציין כי לגבי נסיבות נפילתה של המנוחה עד הראיה היחיד להתרחשות האירוע היה המערער, אשר העיד, בהלימה להודעתו השנייה במשטרה (ת/3), כי הגיע לכיכר בנסיעה ממש איטית, הילוך שני איטי ללא לחיצה על דוושת הגז, התקרב לכיוון הכיכר, הביט שמאלה, ראה שאין רכב שרוצה לפנות שמאלה נכנס בזהירות לכיכר. אך כאשר הגיע לאמצע הכיכר כדי לפנות שמאלה ראה מישהו שבא מכיוון ימין במהירות גבוהה. אותו רכב בלם ונתן למערער זכות קדימה והמערער פנה שמאלה עם ההגה. ברגע בו פנה שמאלה ראה ממרחק קצר את המנוחה עם ההליכון. הוא "שבר" את כל ההגה שמאלה ובלם את האוטו תוך שהוא עולה על הכיכר. באותו הזמן הוא ראה שהמנוחה נבהלה מרכבו, שהגיע בסמוך אליה, וזרקה את עצמה אחורה בצעקה. הוא אף ציין כי כנראה שהיא העדיפה לזרוק את עצמה אחורה משהמונית תפגע בה.  בשלב זה הוא עלה על הכיכר והרים את ידית מעצור היד.

בהתבסס על עדותו של המערער קבע בימ"ש קמא כי מוניתו של המערער הגיעה קרוב מאוד להליכון שעמו התנהלה המנוחה, עד כדי כך שסבר בתחילה כי פגע בה. נקבע כי בגרסתו זו קושר למעשה המערער את עצם נפילת המנוחה לאירוע הגחת רכבו בסמוך למנוחה, במובחן מנפילה עצמונית שהיא מעצם מצבה הבריאותי של המנוחה או אחר. על כן, נקבע כי השאלה היא האם התרשל המערער בכך שהגיח עם מוניתו הנהוגה על ידו בסמוך למנוחה ובאופן זה שגרם לנפילתה ולחלופין באופן תגובתו בנסיבות – הסטת ההגה שמאלה.

לגבי מסלול הליכתה של המנוחה קבע בימ"ש קמא, לאחר שביקר במקום ושמע עדויות בתה של המנוחה והמערער לעניין זה, כי המנוחה חצתה את הכביש שלא לאורך מעבר החציה ושלא בכיוון הליכתה לכיוון קופת החולים. כן נקבע כי המנוחה לא נפגעה בסמוך או על גבי מעבר חציה, כי אם במהלך חצייתה את הכביש שלא על גבי מעבר החצייה, כפי שאף התרשם שוטר התנועה שהגיע למקום ובהתאם לממצאי בוחן התנועה.

באשר לנקודת הזמן בה הבחין לראשונה המערער במנוחה נקבע כי אין חולק כי המערער נכנס לכיכר בנסיעה איטית סביב ה-10 קמ"ש פחות או יותר, הגם שלא ניתן לחשב מרחק עצירה מדויק. באשר לעדותו של המערער בקשר לרכב אשר הגיע מרחוב בן שושן קבע בימ"ש קמא כי מדובר בעדות כבושה שמשקלה הראייתי נמוך, אך נקבע כי ניתן לקבל את גרסתו כי העיף מבט לעבר רחוב בן שושן בטרם הבחין במנוחה, שכן הדבר נמסר כבר בהודעתו הראשונה ומתיישב עם הנדרש בטרם ביצוע פניה שמאלה בכיכר. בכל הנוגע לשדה הראיה צוין כי על פי דו"ח הבוחן שדה הראיה היה פתוח לפנים 30 מ' לפחות עד מקום התאונה. כמו כן, כעולה מהדו"ח, בוצעה במקום נסיעה ברכב לצורך בחינת תקינות שדה הראיה ונמצא כי ישנם שלטים ומראות הגורמים להסתרה והגבלת שדה הראיה. נמצא כי הקורה השמאלית של הרכב גורמת להסתרה בשדה הראיה, בפרט בעת פניה שמאלה במעגל, כך שיש צורך בהזזת הראש והמבט לצורך שיפור שדה הראיה. בימ"ש קמא ציין כי בנקודה זו התברר במהלך עדותו של בוחן התנועה כי הקביעה ביחס לשדה הראיה של 30 מ' איננה רלוונטית שכן הינה מיוחסת מרגע הכניסה לכיכר וכפי שהעיד הבוחן "שדה הראיה הוא דינמי. יש קטע בכניסה שאתה כן רואה את נקודת הפגיעה ויש מקומות בגלל הצמחייה שדה הראיה נעלם". בימ"ש קמא קבע כי מרחב שדה הראיה המדויק לא הוכח בפניו. מאידך הוכח בפניו כי היה למערער מרחב שדה ראיה פתוח מרגע היכנסו לכיכר. בימ"ש קמא קבע כי שדה הראיה אפשר למערער להבחין במנוחה החוצה כ-10 – 15 מ' לפחות לפני נקודת העצירה. על כן, נקבע כי הייתה למערער האפשרות להבחין במנוחה קודם למועד שהבחין בה הלכה למעשה.