1. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת י' שטופמן), מיום 20.5.2007, בו נתקבל ערעורם של המשיבה 1 (להלן: המשיבה) והמשיבים 2 ו-3 על החלטת ראש ההוצאה לפועל, וכן נתקבלה טענת "פרעתי" של המשיבה ונקבע כי תיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגדה, ייסגר.
2. המשיבה יזמה בשנת 1996 הקמת בית מלון בים המלח ולצורך ביצוע עבודות השלד, פרסמה בחודש ספטמבר 1996 מכרז ושכרה את שירותיה של המבקשת כקבלן משנה. כתוצאה ממחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בדבר אופן ביצוע עבודות השלד ותשלום התמורה בגינם, נחתמו ביניהם, בתאריכים 15.11.1998 ו- 8.12.1998, הסכמים שתכליתם הסדרת סיום עבודתה של המבקשת בבניית המלון ותשלום חובה של המשיבה עד למועד זה, ומנגד, הודאה של המבקשת באחריותה לנזקים שנגרמו למשיבה. בעקבות מחלוקת בין הצדדים בעניין תוקף ההסכמים, אופן מימושם והיקף הנזקים שנגרמו לכל אחד מבעלי הדין, הגישו הצדדים תובענות הדדיות לבית המשפט המחוזי בירושלים והסכסוך הועבר להכרעת הבוררת, כבוד השופטת (בדימ') הדסה בן עתו.
3. בפסק בוררות מיום 23.4.2004 נקבע, כי ההסכמים נחתמו בכפיה ובאילוץ, ומשכך אין להם תוקף. עוד קבעה הבוררת, כי יש לדחות את תביעת המשיבה כנגד המבקשת וכי על המשיבה לשלם למבקשת סכום של 4,300,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.11.1998 ועד למועד התשלום בפועל. כמו-כן, חייבה הבוררת את המשיבה בתשלום הוצאות הבוררות ושכר טרחת עורך-דין בסכום של 100,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
4. בפסק-דין מיום 12.1.2005, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' צבן) את בקשת המשיבה לביטול פסק הבוררות ואף דחה את בקשת המבקשת לתיקון או השלמה של פסק הבוררות, ואישר אותו. בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהגישה המשיבה נדחתה ביום 1.2.05 על-ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' צבן).
5. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגישו הצדדים בקשות רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 1620/05 ורע"א 1631/05), במסגרתו חתמו, ביום 10.3.2005, על הסכם פשרה ביניהם. ביום 29.3.2005 קיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק-דין על-ידי בית-משפט זה (כב' הרשם י' מרזל). בהסכם הפשרה נקבע, כי לסילוק מלא וסופי של פסק הבוררות ו/או כל טענה ו/או תביעה מכל סוג שהוא שיש למבקשת כלפי המשיבה, תשלם המשיבה למבקשת סך בשקלים השווה ל- 1,000,000$ בתוספת מע"מ. כן נקבעו בהסכם הפשרה המועדים לתשלום הסכום הנ"ל. עוד נקבע בהסכם הפשרה (סעיף 3) שבמידה שסכום כלשהו לא ישולם במועדו והפיגור יעלה על 60 יום, או לחלופין במידה שלא ישולמו שני תשלומים במועד, תיחשב המשיבה כמי שהפרה את ההסכם. במקרה כזה, נקבע, סכום החוב המקורי על-פי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (השופט י' צבן) יעמוד בעינו כאשר מסכום החוב יופחתו הסכומים ששולמו על-ידי המשיבה עד להפרה לפי ערך תשלומם בפועל. עוד נקבע, כי למבקשת תהא הזכות לנקוט הליכים משפטיים כנגד המשיבה ו/או כנגד הערבים להסכם (המשיבים 2 ו-3) כאילו ניתן כנגדם פסק-דין על מלוא סכום החוב.
6. ביום 5.9.2005 הודיעה המבקשת למשיבה, כי בשל שני איחורים בביצוע התשלומים, מעמידה היא בלשכת ההוצאה לפועל את יתרת החוב על מלוא סכום פסק- דינו של בית המשפט המחוזי, בניכוי הסכומים ששולמו בפועל. ביום 8.3.2006 הגישה המשיבה לראש ההוצאה לפועל בקשה בטענת "פרעתי" בה טענה, כי פתיחת תיק ההוצאה לפועל מהווה שימוש בזכות שלא בתום לב. לטענתה, לא קמה עילה לפתיחתו של תיק הוצאה לפועל, וזאת בשל מהותם של האיחורים ובשל היותם שוליים וזניחים.
7. בהתאם להחלטת ראש ההוצאה לפועל, הפקידה המשיבה סכום של 500,000 ש"ח כערובה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל.
8. בהחלטה מיום 30.5.2006קבעה ראש ההוצאה לפועל, כי אין יסוד לסברת בא- כוח המשיבה לפיה הפקדת הערובה הבנקאית הינה במקום ביצוע התשלומים על-פי ההסכם. ביום 20.8.2006 הודיעה המשיבה למבקשת, כי היא רואה בפתיחת הליכי ההוצאה לפועל הפרה יסודית של הסכם הפשרה ואף הודיעה שאין בכוונתה להמשיך לשלם את התשלומים העיתיים בהתאם להסכם הפשרה, וכי המשך התשלומים הינו לפנים משורת הדין. בעקבות זאת, הגישה המבקשת בקשה לחילוט הערובה לאחר שהמשיבה לא שילמה את התשלום שמועד פירעונו חל ביום 1.9.2006.
9. ביום 7.9.2006 קבעה ראש ההוצאה לפועל, כי על המבקשת להבהיר מדוע לטענתה יש להורות על העברת הכספים אשר הופקדו בשל הגשת הבקשה בטענת "פרעתי", אם סבורה היא, כי הסכם הפשרה אינו בתוקף נוכח הפרות המשיבה. עוד קבעה ראש ההוצאה לפועל, כי מצד אחד טוענת המבקשת כי המשיבה צריכה לשלם את התשלומים בהתאם להסכם ולפיכך ההסכם שריר, ומן הצד האחר טוענת היא כי ההסכם הופר על ידי המשיבה ולכן היא חייבת במלוא הסכומים הנובעים מהפרת ההסכם, חרף קיומו. בתגובה להחלטה זו, הבהירה המבקשת, כי המשיבה אינה עומדת בהוראות הסכם הפשרה, ומשכך קמה לה זכות לפירעון מיידי של מלוא הסכום שהופקד. בנסיבות אלה, טענה, יש לבטל את עיכוב הביצוע ולהורות על העברת סכום הפיקדון לידה, לשם הפחתת יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל.
10. על יסוד תגובת המבקשת, הורתה ראש ההוצאה לפועל על חילוט סכום הערובה בגין שני התשלומים שלא שולמו במועדם. ביום 21.11.2006 דחתה ראש ההוצאה לפועל את בקשת המשיבה בטענת "פרעתי" ולא קיבלה את גרסתו העובדתית של מנהל המשיבה באשר להתרחשות האירועים. על החלטה זו, הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
11. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' שטופמן) קיבל, ביום 20.5.07, את ערעור המשיבה ובכלל זה את טענת ה"פרעתי" שהגישה והורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל, בקובעו כי פתיחת הליכי הוצאה לפועל בגין מלוא הסנקציה הקבועה בהסכם הפשרה כפופה לבחינת תום הלב, בנסיבות בהן מדובר בהפרה מזערית או מוסברת כאשר במקרה דנן שולמו סכומי כסף ניכרים, באיחורים שאינם עולים על שלושה ימים קלנדריים, מהמועדים שהוסכמו בין הצדדים. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי משקיבלה המבקשת את הסכומים שהופקדו בתיק ההוצאה לפועל בסך של 500,000 ש"ח לא ניתן לטעון כי המשיבה לא העבירה כראוי את התשלום העיתי. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי המבקשת לא עמדה בחובת תום הלב בפתיחת הליכי ההוצאה לפועל. בסוגיית המע"מ, קבע בית המשפט, כי במקרה זה הסכימו הצדדים באופן מפורש על דחיית תשלום המע"מ בגין התשלום הראשון, עד בסמוך למועד הדיווח לרשויות המס. בכל הנוגע למועד תשלום המע"מ על התשלומים העיתיים הנוספים, קבע בית המשפט, כי מועד תשלום המע"מ על תשלומים אלו לא ננקב במפורש בהסכם הפשרה ולא נקבע האם ישולם בסמוך למועד המחייב העברתו לרשויות או במועד נדחה או במועד העברת התשלומים העיתיים. בית המשפט הוסיף וקבע, כי לא ניתן לומר שפרשנותה של המשיבה להסכם הפשרה איננו סביר, ואין לשלול את טענתה, לפיה סברה, כי יש לשלם גם את המע"מ בגין התשלומים הנוספים בסמוך למועד הדיווח לרשויות ולא במועד העברת התשלום בגין עסקת היסוד. לבסוף, קבע בית- המשפט כי די בהבהרות המשיבה כדי לקבל את טענתה, לפיה פתיחת הליכי הוצאה לפועל בנסיבות העניין, נגועות בחוסר תום לב ומקימות עילה לקבלת בקשתה בטענת "פרעתי" ולסגירתו של תיק ההוצאה לפועל.
12. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שבה המבקשת על טענותיה כפי שהעלתה בפני בית המשפט המחוזי. לטענתה, קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה הסנקציה הקבועה בהסכם הפשרה כפופה לעקרון תום הלב הינה בניגוד לרצון הצדדים כפי שהוא בא לידי ביטוי בהסכם הפשרה והיא פוגעת בחופש החוזים, כשלטענתה העמדת מלוא סכום התביעה לפירעון עקב איחור בתשלום הינה תוצאה צודקת בנסיבות העניין כשמדובר בתנאי עליו הסכימו הצדדים במודע ומרצון ובתשלום החוב המקורי והמלא ששיעורו היה מוסכם. עוד טוענת המבקשת, כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך להורות כי היא אינה זכאית לפיצוי המוסכם, וזאת משהמשיבה לא העלתה כל טענה בדבר הפחתת הפיצוי המוסכם בבקשתה בטענת "פרעתי" ואף בערעור שהגישה על החלטת ראש ההוצאה לפועל לא טענה דבר לעניין גובה הפיצוי המוסכם. המבקשת מוסיפה וטוענת כי אין בעובדה שעמדה על זכויותיה על-פי הסכם הפשרה כדי לקבוע כי פעלה בחוסר תום לב, מאחר שלטענתה עמידה על זכות מפורשת המוסכמת בין הצדדים אינה מהווה, כשלעצמה, פעולה בחוסר תום לב. בכל הנוגע לתשלום המע"מ, נטען, כי בשונה מהתשלום הראשון לגביו נקבע מפורשות כי סכום המע"מ ישולם בשיק דחוי למועד המתאים, לגבי יתר התשלומים נקבע כי המע"מ ישולם יחד עם הסכום העיקרי.
13. מנגד, לטענת המשיבים, בקשת רשות הערעור נסבה סביב עניין עובדתי, שאין מקום שבית-משפט זה יתערב בו במסגרת בקשת רשות ערעור. עוד טוענים המשיבים כי טענות המבקשת לפיהן עקרון תום הלב נוגד את חופש החוזים, אין להן בסיס משפטי על פי הדין הנהוג היום במדינה, ויש לדחותן על הסף קל וחומר בנסיבות העניין, כאשר האיחורים הנטענים היו זניחים ביותר. המשיבים מוסיפים וטוענים כי בנסיבות שבהן קיימת מחלוקת אמיתית בין הצדדים לגבי מועד תשלום המע"מ בגין כל תשלום ותשלום, ובנסיבות בהן למבקשת לא נגרם נזק כלשהו בגין תשלום המע"מ על פי שיטת המשיבה, אין ספק שנושא המחלוקת בגין תשלומי המע"מ אינו יכול להוות עילה לקבלת הפיצוי על פי ההסכם. כמו כן, טוענים הם, כי המחלוקת סביב מועד תשלום המע"מ, משקפת לכל היותר הבנה שונה של הצדדים את הסכם הפשרה. כמו-כן, נטען, אין כל מחלוקת כי המשיבה שילמה את כל הכספים במועדם וכל סכום החוב עד למועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל ולאחריו, נפרע במלואו.
14. לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור ואת תשובת המשיבים לבקשה, נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור שנייה תינתן רק במקרים חריגים המעוררים שאלות בעלות חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). בבקשה דנן לא נתעוררה שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים, אשר נדון הן בפני ראש ההוצאה לפועל והן בפני בית- המשפט המחוזי והמבקשת אף לא הצביעה על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי".
15. אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. ראש ההוצאה לפועל דנה בטענת "פרעתי" שהגישה המשיבה ודחתה אותה. החלטתה נבחנה על-ידי בית המשפט המחוזי אשר הגיע לתוצאה שונה. אין ספק שלא מדובר בשאלות החורגות מעניינם של הצדדים. עמידת המשיבה בתשלומים כפי שנקבעו בהסכם הפשרה ומועד תשלום המע"מ נבחנו כבר על-ידי שתי הערכאות הקודמות ואיני רואה צורך לדון בהן פעם נוספת. יתירה מזו, מסכים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המדובר בהפרות מזעריות בהן שילמה המשיבה סכומי כסף באיחורים שלא הצדיקו, פנייה ללשכת ההוצאה לפועל לשם גביית החוב. אף לעניין המע"מ, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי. בכל הנוגע לסכום המע"מ הנלווה לתשלום הראשון, הסכם הפשרה מדבר בעד עצמו. הצדדים הסכימו כי המבקשת תקבל שיק דחוי לתאריך המתאים בגין המע"מ. לפיכך, לא הוסכם, כי תשלום המע"מ יצורף לתשלום הראשון בגין החוב. גם לגבי יתר התשלומים, צויין אמנם, כי כל תשלום יהיה בגובה 45,000$ + מע"מ, אולם הצדדים לא הסכימו לגבי המועד בו ישולם המע"מ. כמו כן, לאור האמור בהסכם הפשרה לעניין התשלום הראשון, לא מן הנמנע שהמשיבים הגיעו למסקנה שכל שנקבע לעניין תשלום המע"מ הנלווה לתשלום החוב הראשוני, יחול גם לגבי התשלומים העוקבים.
16. יודגש, כי פנייתה של המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל ודבקותה בהפרות שאינן בגדר הפרות של ממש, כאמור בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, הביאה להתנגדות המשיבים ולהקפאת התשלומים השוטפים, בראותם בפניית המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל ניסיון חסר תום לב לטרפד את הסכם הפשרה. לאור האמור לעיל, סבורני, כי לאחר שנים של התדיינויות ומשהגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין על ידי בית-משפט זה, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו, כי זוכה הפותח תיק הוצאה לפועל בגין מלוא הסנקציה הקבועה בהסכם, צריך לעמוד במבחן תום הלב, במיוחד במקרה בו עסקינן בהפרה מזערית.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
בנסיבות העניין, המבקשת תישא בשכר טרחת עורך הדין של המשיבים בסכום של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
ניתנה היום, ג' באדר ב התשס"ח (10.3.2008).