אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> נכסי קריירה התיישנות ושיהוי

נכסי קריירה התיישנות ושיהוי

תאריך פרסום : 23/01/2013 | גרסת הדפסה
תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה ירושלים
22187-06-11
08/01/2013
בפני השופט:
נמרוד פלקס

- נגד -
התובע:
ח. ב. ל.
הנתבע:
י. ב. ל.
פסק-דין
  1. בפני תביעת התובעת (להלן - "האישה") כנגד גרושה (להלן - "האיש") למתן סעד לפיו, האישה זכאית למחצית שווי נכסי הקריירה של האיש, אשר נצברו במהלך חייהם המשותפים.
  1. הצדדים נישאו זל"ז ביום 5.8.74 ולהם ארבעה ילדים, כיום כולם בגירים. בחודש פברואר 1999 לערך עזב האיש את בית המגורים המשותף ולא שב להתגורר בו עוד. ילדי הצדדים התגוררו תחילה עם האישה, מלבד אחד שהיה בגיר כבר אז. במהלך התקופה שלאחר עזיבת האיש את הבית, עברו הילדים בהדרגה להתגורר עימו, כאשר לבסוף נוצר מצב בו האיש התגורר עם שלושת ילדיו בדירה אחרת ואילו האישה התגוררה לבדה בבית המשותף.
  2. ביום 18.11.01 הגיש האיש כנגד האישה תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין וחלוקת רכוש (תמ"ש 24160/01) בה דרש, בין היתר, לפרק השיתוף בבית בדרך של מכירתו כפנוי וחלוקת התמורה בין הצדדים. האישה הגישה כתב הגנתה ואף הגישה כנגד האיש תביעה לשמירת זכויות (תמ"ש 24161/01), בה טענה, כי במסגרת הרכוש המשותף יש להתייחס אף לדירה אחרת שרכשו הצדדים, וביקשה מביהמ"ש להורות לאיש לספק פרטים מלאים ביחס אליה. בנוסף, ביקשה לקבל פרטים על מכונית ועל זכויותיו הכספיות של האיש לרבות ביטוחי חיים, פנסיה, קופ"ג, קרה"ש, חשבונות בנק וכיו"ב.
  3. ההליך המשפטי בתובענות האמורות נמשך כארבע שנים, עד שביום 30.11.05 פסק בית המשפט (כב' השופט גרינברגר) כדלקמן (להלן - "פסק הדין הרכושי"):

" ... אין מחלוקת בין הצדדים על כך שלרשותם נצברו לאורך השנים נכסים כספיים שונים, אם באמצעות תכניות חסכון במסגרת חשבונות הבנק שלהם ואם באופן של צבירת זכויות סוציאליות ממקומות העבודה שלהם בהתאמה. רכושם הכספי המשותף של הצדדים כולל: פוליסות ביטוח חיים, קופות גמל, כספים בחשבונות הבנק, זכויות פנסיוניות וכן קרנות השתלמות. באשר למרכיב האחרון הרי שאין חולק על כך ששני הצדדים פדו כספים מקרנות ההשתלמות שלהם לאחר מועד הפירוד, ונטלו, כל אחד, את סכום הפדיון מבלי לחלוק אותו עם הצד השני. אני קובע כי לכל צד תהא זכות למחצית מכל הזכויות הכספיות של הצד השני, לרבות פוליסות ביטוח חיים, קופות גמל, כספים בחשבונות הבנק, זכויות פנסיוניות וקרנות השתלמות נכון ליום 1.3.1999  ואשר נצטברו מיום נישואיהם. כיוון שאין בידי ביהמ מידע מלא אשר יאפשר מתן הוראות אופרטיביות לחלוקת הכסף, עושה ביהמ שימוש בסמכות הנתונה לו בסעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, וממנה בזאת את ב הצדדים לכונסי נכסים לעניין פירוק השיתוף הכספי בין הצדדים". (פסקאות 78-81 לפסק הדין הרכושי) וכן בהמשך בפסקה 90 לפסק הדין הרכושי נכתב : "... בעניין פירוק השיתוף בין הבעל, י. ב. ל., והאישה, ח. ב. ל., אני קובע כדלקמן: הדירה ברח' פלוני אינה שייכת לגדרי הרכוש המשותף של בני הזוג ולפיכך התביעה ביחס אליה נדחית. הדירה ברח' אלמוני תמכר כפנויה וערכה יתחלק בין הצדדים בחלקים שווים. לצורך כך אני ממנה את ב"כ הצדדים לכונסי נכסים, הכל כאמור בסעיף 77 לעיל. אני מצהיר כי כל אחד מן הצדדים זכאי למחצית הזכויות הכספיות של הצד השני נכון למועד הפירוד. פירוק השיתוף בכספי הצדדים יערך על ידי ב"כ הצדדים באופן של התחשבנות על בסיס עקרון של חלוקה שוויונית, כמפורט בסעיף 81 לעיל ... ".

  1. בפועל, חרף פסק הדין האמור, התעכב פירוק השיתוף בבית המשותף משך שנים רבות, אף לאחר מתן פסק הדין הרכושי, כאשר רק ביום 1.5.11 פינתה האישה את הבית המשותף ומסרה את החזקה בו לידי האיש, אשר רכש את זכויותיה. סוגיה זו נדונה בפסק דיני החלקי מיום 21.3.12 בתמ"ש 24162/01.
  2. לשם ביצוע פסק הדין הרכושי, הגישו הצדדים בקשות מבקשות שונות אל בית המשפט והליכי הביצוע עודם תלויים ועומדים בפני כב' השופט גרינברגר. במסגרת אותם הליכי ביצוע אף הגיש האיש ערעור אל בית המשפט המחוזי, בגין איזו מהחלטותיו של כב' השופט גרינברגר. אזי באותו הליך פסק בית המשפט המחוזי כדלקמן (ע"מ 518/09 מיום 3.3.10):

"הערעור שהוגש בפנינו יימחק. לבאי כוח הצדדים הרשות להגיש לבית המשפט לענייני משפחה בתוך 30 יום מהיום כל בקשה שימצאו לנכון בעניין פסק הדין משנת 2005 כאמור (פסק הדין הרכושי - נ.פ.). לאחר מכן לא יהיו רשאים בשום תנאי להגיש בש"א בהתייחס לאמור. ..."

  1. ביום 14.6.11 הגישה האישה את תביעתה דנן, בה היא עותרת כאמור לסעד הצהרתי לפיו, היא זכאית למחצית מנכסי הקריירה של האיש וכן לחיוב האיש לשלם לה את שוויים.
  2. האיש טוען, כי יש לדחות את התביעה ממספר טעמים כדלקמן: פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנ"ל, קוצב אף את פרק הזמן בו זכאית הייתה האישה להגיש תביעתה דנן - פרק זמן, אשר חלף זמן רב לפני הגשת התביעה דנן; התיישנות עילת התביעה; שיהוי בהגשת התביעה; שימוש לרעה בהליכי משפט; קיומו של מעשה בית דין (סעיפים 15-23 לכתב ההגנה) אם כי טענה זו לא נטענה מפורשות בכתב ההגנה; יש לדחות את התביעה לגופה שכן האישה לא תרמה במאומה להגדלת כושר השתכרותו או ליצירת נכסי הקריירה של האיש; החיים המשותפים לא פגעו במאומה בכושר השתכרות האישה והיא אף הגדילה את כושר השתכרותה ואת נכסי הקריירה שלה, במהלך החיים המשותפים, ככל שחפצה בכך (יחד עם זאת נטען, כי בפועל לא חפצה ולא פעלה לשם הגדלת כושר השתכרותה); פערי ההשתכרות של הצדדים אינם ניכרים באופן המצדיק לזכות את האישה בגין נכסי הקריירה של האיש.
  3. האישה דוחה את טענות האיש ומשיבה, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא הגביל את זכותה להגיש תביעה בעניין נכסי קריירה, שכן אלו כלל לא נדונו בפסק הדין הרכושי. לטעמה, ההגבלה שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עסקה אך בסוגיות, שנבעו מפסק הדין הרכושי, ואין חולק שסוגיית נכסי הקריירה כלל לא נדונה בפסק הדין הרכושי. עילת התביעה לא התיישנה, שכן פרק הזמן בו הצדדים היו נשואים אינו בא במניין תקופת ההתיישנות, והרי האישה נטלה את גיטה והשלימה בכך את הליך הגירושין רק כחצי שנה לאחר שהוגשה התביעה קא עסקינן. לטענת האישה, היא לא השתהתה בהגשת תביעתה כלל ועיקר, שכן פסק הדין הראשון, שהכיר בנכסי קריירה כנכס בר איזון, ניתן רק ביום 26.8.07 והדבר נודע לה רק בשלהי שנת 2010, עת קראה כתבות עיתונות בעניין זה. טענת האיש בדבר שימוש לרעה בהליכי משפט אינה יכולה לעמוד, מקום שהוא עצמו בחר להגיש כנגדה תביעה לדמי שימוש ראויים, כעשר שנים לאחר פרידת הצדדים. לגופו של עניין שבה האישה על טענותיה לפיהן, כושר השתכרותה נפגע, מפאת החיים המשותפים, ואילו כושר השתכרות האיש גדל באותה עת. כן נטען, כי קיימים פערים ניכרים בכושר ההשתכרות הצדדים, באופן המצדיק את איזון נכסי הקריירה של האיש.
  4. כפי שפירטתי בפסק הדין בעניין דמי השימוש, בו קיבלתי עקרונית את תביעת האיש בעניין זה, הרי שבפנינו מצב עניינים בלתי שגרתי. הצדדים נפרדו עוד בשנת 1999 וכעת, למעלה מעשור שנים לאחר פרידתם, הם מוסיפים ומתדיינים בסוגיות רכושיות שונות הנובעות מחייהם המשותפים.
  5. פסק הדין הרכושי הכריע בכלל העניינים הרכושיים שבין הצדדים וכב' השופט גרינברגר אף הבהיר זאת "ברחל בתך הקטנה" בסעיף 7 סיפא להחלטתו מיום 18.11.08, אשר ניתנה כשלוש שנים לאחר מתן פסק הדין הרכושי, בה כתב: "במסגרת סעיף 80 לפסק הדין נקבע העיקרון לחישוב הזכויות הכספיות של הצדדים ... דהיינו: כל זכות שנצטברה במסגרת תקופת הנישואין נכללת בחישוב האיזון".
  6. לאור הבהרתו זו של כב' השופט גרינברגר, ניתן היה לסבור, כי התביעה דנן מיותרת, שכן פסק הדין הרכושי כבר הכריע לכאורה אף בסוגיית נכסי הקריירה (בהיותם חלק מהמאסה הרכושית אותה יש לאזן). כפועל יוצא מכך ניתן היה לכאורה להסיק מפסק הדין הרכושי, כי קיימת בו קביעה שיש לאזן מחצה על מחצה, אף את נכסי הקריירה של האיש. ברם, נוכח ייחודיותם של נכסי הקריירה המכונים לעיתים אף בשם מוניטין אישי, או כושר השתכרות, סבורני, כי לא ניתן לראות בקביעה הכללית בפסק הדין האמור משום הכרעה בסוגיה שבמחלוקת (על ייחודיות "הנכס" האמור אעמוד בהמשך). כפועל יוצא מכך, פשיטא, כי לא ניתן לקבל את טענת האיש בדבר קיומו של השתק פלוגתא. שהרי, בהעדר דיון בפלוגתא כלשהי וקביעת ממצא פוזיטיבי לגביה, לא יכול לקום מעשה בית דין מחמת השתק פלוגתא.
  7. בעניין זה אעיר, כי לטעמי היה מקום לדחות את התביעה על הסף מחמת השתק עילה. הזכות לכאורה לאיזון נכסי קריירה נובעת מעילת התביעה של איזון המשאבים, המעוגנת בהוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן - "חוק יחסי ממון"). ודוק, איזון משאבים, להבדיל מאיזון משאב. קרי - על בעל דין המבקש לאזן את משאבי בני הזוג להתכבד ולטעון באשר לכלל הנכסים הבאים בגדרי אותו איזון ואין הוא רשאי לבקש לאזן את המשאבים לשיעורין, טיפין טיפין, משך שנים רבות (איני מכוון דברי למקרה של מרמה, או אי גילוי מידע רלבנטי מצד הנתבע, המונע מהתובע לכלול את כלל הנכסים בגדרי תביעתו לאיזון המשאבים). ברם, האיש כלל לא טען להשתק עילה ואף טענתו לקיומו של השתק פלוגתא לא נטענה בבירור בכתב הגנתו. בנסיבות אלה, הואיל ועסקינן בכלל דיוני, איני מוצא לנכון לדחות את התביעה אך מטעם זה. כפי שיובהר להלן, דין התביעה להידחות מטעמים אחרים.
  8. אפנה כעת לטענות האיש להתיישנות עילת התביעה, שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב. אדון בעניינים אלו יחדיו, שכן סבורני, כי בנסיבות המקרה דנן הם שלובים זה בזה. אכן כטענת האישה, לאור הוראת סעיף 13 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן - "חוק ההתיישנות") התקופה בה היו הצדדים נשואים אינה באה במניין הזמן לצרכי תקופת ההתיישנות. פרשנות אפשרית להוראת הדין האמורה תשלול מבעל דין המסרב ליתן או לקבל גט, את האפשרות להסתמך על הוראת דין זו לשם הארכת תקופת ההתיישנות. אבאר.
  9. בין הצדדים התנהלו הליכים שונים בביה"ד הרבני בעניין הגירושין. האיש פנה אל ביה"ד הרבני האזורי בירושלים בתביעת גירושין עוד ביום 1.11.01. האישה מאידך פנתה אל ביה"ד בתביעה לשלום בית. לאחר בירור העניין קבע ביה"ד, ביום 3.7.02, כי אין סיכוי לשלום בית ומוטב לצדדים להתגרש. היות והאישה סירבה להתגרש חייבה ביה"ד בגירושין (פסק הדין מיום 17.10.2002) ולאחר מכן קבע שיהא מקום להטיל עליה סנקציות בגין סירובה. לבסוף, בפסק דינו מיום 26.4.04, אף נעתר ביה"ד לבקשת האיש לשאת אישה אחרת תחתיה. בסמוך לאחר הדברים הללו הפקיד האיש את הגט בביה"ד הרבני, אך האישה עמדה במריה ורק ביום 6.11.11, נאותה ליטול את גיטה.
  10. ככל פעולה משפטית, אף השימוש בזכויות הדיוניות כפוף לחובת תום הלב. מקום בו בעל דין אינו מאפשר ליריבו "להשתחרר" מקשר הנישואין, הרי, שניתן לראות בהתנהגותו משום חוסר תום לב ואף עוולה נזיקית. השוו: תמ"ש (י-ם) 44248-05-10 כ.ש. נ' כ.ש. (5.9.11); עמ"ש (חיפה) 23464-10-09 א.ש. נ' ד.ש. (6.10.11). בנסיבות אלה, הסתמכותו של אותו בעל דין על הוראת סעיף 13 לחוק ההתיישנות, המאריכה את תקופת ההתיישנות, שהייתה חלה אילולא היו הצדדים נשואים, יכולה להיחשב כשימוש בזכות דיונית שלא בתום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט. ניתן יהיה איפוא לראות, לצרכי הוראת סעיף 13 לחוק ההתיישנות, את הנישואין כאילו הסתיימו במועד בו היה סביר שיסתיימו, אילולא סירב מי מהצדדים ליתן או לקבל גט. השוו: ד"נ 32/84 עיזבון וולטר נתן נ' Israel British Bank , פ"ד מד(2) 265, 282 (21.3.90). אזי תמנה תקופת ההתיישנות מאותו המועד.
  11. אותו בעל דין, אשר עיכב את סיום קשר הנישואין, שלא בתום לב, לא יהיה רשאי להסתמך על הוראת סעיף 13 לחוק ההתיישנות, לשם הארכת תקופת ההתיישנות שהייתה חלה אילולא נמשך קשר הנישואין. הדברים אף עולים בקנה אחד עם הוראת סעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, החלה מכח סעיף 61(ב) לחוק האמור, אף על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה. הוראת הדין האמורה אינה מאפשרת לצד לחוזה להסתמך על אי קיומו של תנאי מפסיק, אם הוא שגרם לאי התקיימות התנאי. בענייננו התנאי המפסיק, אשר היה שולל את תחולת סעיף 13 לחוק ההתיישנות, הוא גירושי הצדדים. כאמור, במחדלה ליטול את גיטה, חרף החלטות ברורות של ביה"ד הרבני, סיכלה האישה את סיום הנישואין.
התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ