1. זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ב' אוקון) אשר דחה את בקשת המבקשת להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק משקם, אשר ניתן כנגדה על-פי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב-1992 (להלן - חוק ההסדרים).
2. המבקשת הינה אגודה חקלאית מרכזית, אשר בין חבריה נמצא מושב זנוח, אף הוא אגודה חקלאית שיתופית בע"מ. המשיב נמנה על חברי מושב זנוח. עיסוקה העיקרי של המבקשת הוא הספקת מים, אחזקה ופיתוח של מתקני המים של חבריה, וכן הסדרת התשלומים עבור צריכת המים וגבייתם מהחברים. בשל חובותיה הכבדים של המבקשת ניתן כנגדה צו פירוק ביום 28.1.94. מכוח הצו, מונה לה מפרק לצורך הבראת האגודה ושיקומה, וגביית חובות המגיעים לה. בהתאם להוראות חוק ההסדרים, מונה למושב זנוח משקם. ביום 28.12.97 נתן המשקם פסק דין חלקי בו נקבע, בין היתר, כי חובו של המשיב למבקשת, נכון ליום 31.12.91, הינו 147,856 ש"ח. ביום 27.12.01 נתן המשקם פסק דין משלים, בו נקבע כי חובו של המשיב, נכון ליום 30.11.01, הינו 444,281 ש"ח.
3. ביום 13.2.02 הגיש המשיב בקשה לביטול פסק המשקם לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. בית המשפט (ה"פ 1036,1037/02, השופטת נאור) קבע, כי ספק אם פסק הדין החלקי משנת 1997 הומצא בסמוך לנתינתו לידי המשיב, וכי השגה שהגיש המשיב למשקם טרם מתן פסק הדין לא נדונה בפני המשקם, ככל הנראה בשל ניסוח קלוקל של ההשגה. מטעם זה נקבע כי הענין יוחזר אל המשקם, אשר יבחן אם פסק הדין החלקי הומצא לידי המשיב בסמוך לנתינתו. עוד נקבע, כי באם יקבע המשקם כי פסק הדין לא הומצא סמוך לנתינתו, ידון המשקם בהשגה שהגיש המשיב בטרם ניתן פסק הדין החלקי, לגופה.
4. בהחלטתו החדשה של המשקם מ-23.12.04 החליט המשקם כי דין תביעתה של המבקשת להידחות. ראשית, הוא קבע כי אין זה ברור שבוצעה מסירה של פסק המשקם לידי המשיב, ולכן יש לנהל את הדיון בהתעלם מהדיון שהתקיים בעבר. לגופה של השגת המשיב קבע המשקם כי לא נסתרה הצהרתו לפיה כל צריכת המים שלו היתה צריכה ביתית, והוא צירף קבלות על תשלומים שונים למבקשת, שלא נמצאו כנגדם זיכויים בחשבונותיה של המבקשת. המבקשת לא טרחה לחקור את המשיב על תצהירו, ולכן לא הרימה את הנטל המוטל עליה לבסס את נשייתה כלפיו. לפיכך, תביעתה נדחתה (להלן - פסק המשקם).
5. ביום 24.2.05, 46 ימים לאחר המצאת פסק דינו של המשקם למשרדי המבקשת, ובאיחור של יום אחד, הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק המשקם בהתאם להוראות סעיף 28(א) לחוק ההסדרים, ולאחריה, לאחר שניתנה לה אורכה לצורך כך, הגישה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת הביטול. טענתה העיקרית של המבקשת בבית המשפט המחוזי היתה, כי מרגע שנתמנה לה מפרק, המצאת פסק המשקם למשרדיה שלה הינה המצאה שלא כדין; המצאה תקפה לצורך כך היא רק זו המתבצעת למשרדי המפרק. המצאת הפסק למפרק, כך נטען, בוצעה ביום 10.1.05, דהיינו 45 ימים בלבד טרם הגשת בקשת הביטול לבית המשפט המחוזי, ולפיכך הגשת בקשת ביטול הפסק מצויה בגדרי המועד הקבוע לכך בסעיף 28(ב) לחוק ההסדרים.
6. בית המשפט המחוזי דחה בהחלטתו את בקשת הארכת המועד להגשת בקשה לביטול הפסק. הוא קבע, כי דוד טרבלוס, מי שהיה מנהלה של המבקשת עד לכניסתה לפירוק, ייצג את המפרק בפני המשקם, ולפיכך המצאת הפסק לידיו במשרדי המבקשת, בוצעה כדין 46 ימים לפני הגשת בקשת הביטול לבית המשפט המחוזי. עוד נקבע, כי מאחר שלא ניתן טעם מיוחד לאיחור, כנדרש על-פי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אין יסוד להארכת המועד להגשת בקשת הביטול, ואין בטענה בדבר חשיבות הענין לגופו כדי להצדיק, כטעם העומד לעצמו, את ההארכה המבוקשת.
7. בהליך שבפני שבה המבקשת וטוענת כי על-פי סעיף 48(3) לפקודת האגודות השיתופיות וכן על-פי תקנה 30 לתקנות האגודות השיתופיות (פירוק), התשמ"ד-1984, המפרק הינו בעל הסמכות לייצג את האגודה בפני בית המשפט, והוא בא בנעליהם של כל מוסדות האגודה עם תחילת הפירוק. לפיכך, כך נטען, המצאה למשרדי המבקשת אינה המצאה כדין, ורק המצאה לידי המפרק, אשר בוצעה יום אחד לאחר ההמצאה למבקשת, מהווה המצאה כדין. לחלופין טוענת המבקשת, כי גם אם הוגשה הבקשה לביטול הפסק באיחור, ראוי היה להאריך את המועד, וזאת נוכח האיחור הקצר, בן יום אחד בלבד, שארע במקרה זה, וכן לאור סיכויי בקשת הביטול להתקבל וחשיבות העניין לגופו. עוד נטען, כי סמכותו של בית המשפט להאריך מועד להגשת בקשת ביטול פסק משקם, רחבה מסמכותו להאריך מועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר.
8. דין הבקשה להידחות.
כלל הוא כי בקשות רשות ערעור בענייני בוררות ניתנות אך בנסיבות מיוחדות, מקום בו עולה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית מיוחדת (רע"א 235/89 כוכבי נ' ארמה בנין בע"מ (לא פורסם, 27.7.89); רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.00)). כלל זה חל בדומה גם על בקשות לביטול פסקי משקם המתבררות על-פי חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 בשינויים המתחייבים, מכוחו של סעיף 28 לחוק ההסדרים (רע"א 3595/03 אברהם נ' אביעזר מושב עובדים (לא פורסם, 23.6.04)). בענייננו, לא העלתה המבקשת לבירור כל שאלה משפטית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית מיוחדת, ודי בטעם זה כדי לדחות את הבקשה.
9. למעלה מן הצורך אציין, כי המבקשת לא הפריכה בטיעוניה את מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה מר טרבלוס שימש, על-פי עדותו שלו בפני המשקם, כבא-כוחו ושלוחו של המפרק, וכמי שהמשיך לטפל בענייני האגודה בתיאום עם המפרק (פרוטוקול מיום 24.11.04). על-פי קביעות בית המשפט, שיש להן עיגון מלא בפרוטוקול הדיון בפני המשקם ובנתונים שהובאו בפניו, מר טרבלוס הוא שייצג את האגודה בפני המשקם, ולכן המצאת פסק המשקם לידיו במשרדי המבקשת בוודאי מהווה המצאה כדין, אשר ממועד ביצועה מתחיל חישוב מירוץ הזמן להגשת הבקשה לביטול פסק המשקם.
קשה גם לחלוק על קביעת בית המשפט לפיה לא ניתן כל טעם מיוחד לאיחור שחל, וכי העובדה שמדובר באיחור של יום אחד בלבד אינה מהווה טעם מיוחד לצורך כך, גם אם חשיבותו של הענין העומד לבירור אינה מוטלת בספק.
אכן, כבר נפסק כי איחור של יום אחד אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד כשהוא לעצמו, וגם במקרה של איחור כזה, על המאחר לתת טעם טוב לאיחורו (בש"א 902/98PARAG HOLDINGS נ' הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה (לא פורסם, 28.4.98); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 897). גם בטענה כי לבקשה לביטול פסק הבורר סיכוי גבוה להתקבל, אין כדי לסייע למבקשת. הטעם המיוחד להארכת המועד צריך להתייחס לסיבת האיחור עצמה, ואין בסיכויי ההליך, טובים ככל שיהיו, כדי להוות טעם מיוחד לצורך הארכת מועד (ס' אוטולנגי בוררות-דין ונוהל (מהדורה רביעית, תשס"ה) 1138-9). אף בחשיבות העניין, כשהוא לעצמו, אין כדי להוות טעם מיוחד, אלא שהוא עשוי להצטרף כשיקול נוסף לטעמים אחרים המצדיקים הארכת מועד (בש"א 4719/93 Her Majesty the Queen in right of Canada נ' ריינהולד, פד" מז (5) 646, 652-651 (1993); זוסמן, שם, בעמ' 890). במקרה שבפנינו, לא העלתה המבקשת כל טעם להצדקת האיחור, ולא כל שכן, לא העלתה "טעם מיוחד", ומשכך, אין בחשיבות העניין, כנטען, כדי להצדיק את הארכת המועד.
10. אוסיף, כי לא מצאתי ביסוס לטענת המבקשת לפיה ראוי להקל בהארכות מועד להגשת בקשות לביטול פסקי משקם ביחס לבקשות ביטול פסקי בוררות. התכלית הטמונה בשמירת מסגרת המועדים לצורך נקיטת פעולות שבסדר הדין דומה בשתי המסגרות הדיוניות הללו, ואינני רואה, על פני הדברים, עילה להבחנה ביניהן.
אעיר עוד מעבר לנדרש, כי נתתי דעתי גם לטיעוניה של המבקשת לגופה של בקשת ביטול פסק המשקם, ולא מצאתי כי בקשה זו, גם אילו הוגשה במועדה, היתה בת סיכוי רב להתקבל. וזאת - הן לענין הטיעונים המשפטיים המועלים בבקשה, והן באשר לטענות העובדתיות העולות בה. מעבר לכך, אפילו היתה קמה עילת ביטול, הרי שעל פניו, לא נגרם עיוות דין בהליך שנערך ובפסק כפי שניתן, וגם בטעם זה יש כדי לשלול את בקשת הביטול (סעיפים 28(א)(3) ו-27 לחוק ההסדרים, וכן סעיף 26(א) לחוק הבוררות).
לאור האמור, דין בקשת רשות הערעור להידחות.
ניתנה היום, ה' בחשוון התשס"ח (17.10.07).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. יט