נאות המושבה בע"מ נ' איטונג בע"מ

החלטה

לפניי בקשה לשומת הוצאות המשפט שהוציאה הנתבעת בקשר עם ההליכים כאן, ואשר בגינם תחוב התובעת.

ראוי להבהיר בפתח הדברים כי בקשה זו הובאה אל שולחני לאחר שכב' השופט שרעבי נתן את פסה"ד במסגרתו נדחתה תביעת התובעת-המשיב, ונתקבלה עמדת הנתבעת-המבקשת. ביהמ"ש, במסגרת פסק דינו קבע אף זו – "התובעת תשא בהוצאות המשפט של הנתבעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הוצאתן ועד התשלום המלא בפועל..."

הנתבעת ביקשה אם כן כי ביהמ"ש ישום את הוצאותיה בהליך וזאת על מנת שניתן יהיה לאכוף את החיוב הנקוב בפסק הדין, ומכאן הבקשה שלפניי.

את בקשתה של הנתבעת ראוי להפריד לשלושה חלקים עיקריים –

– שכר בטלת העדים;

– הוצאות נוספות;

– שכ"ט המומחה מטעמה.

שכר בטלת העדים -

אתחיל דווקא בחלק זה, שכן בעניין זה מצומצמת המחלוקת שבין הצדדים.

התובעת אינה מתכחשת לחובתה לשלם לידי הנתבעת את שיעור שכר הבטלה שנפסק על ידי ביהמ"ש במהלך ההליך, וזאת בכל הנוגע לסכומים המפורטים בסעיפים 4.2-4.4 לבקשה.

בהתאמה, אני שמה את שיעור ההוצאות בגין שכר עדים אלו בסך כולל של 2,250 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 7/7/13 ועד התשלום המלא בפועל.

באשר לשכר הבטלה של מר אייל סאלם נתעוררה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לשכרו הראוי ובנוגע לחובתה של התובעת לשאת בשכרו. התובעת גורסת כי משלא ביקשה הנתבעת לפסוק את שכרו של עד זה בתום חקירתו, אין היא זכאית לתשלום בגין שכר בטלתו מאת התובעת. בכל הכבוד אין בדעתי לקבל עמדתה זו של התובעת, שכן משפסק ביהמ"ש בתום ההליך כי התובעת תשא בהוצאותיה של הנתבעת בגין ניהול ההליך כאן, ומשעדותו של זה הובאה על ידי הנתבעת במסגרת הבאת ראיותיה בתיק, אין לומר כי הוצאות אלו שהוצאו על ידה אינן חלק מהוצאות שנפסקו על ידי ביהמ"ש, ואין נפקא מינה אם פסק ביהמ"ש את ההוצאות במהלך ניהולו של ההליך או בסופו. אשר לשיעור השכר, בעניין זה מקובלת עליי עמדת התובעת כי משלא נקצב השכר במהלך שמיעת הראיות יש לפסוק את השכר בהתאם למקובל ולנהוג, בשים לב להוצאות שנדרשה הנתבעת להוציא בקשר עם העדות, אך לא בהכרח על פי הסכום שבחרה לשלם. כך, יש לפסוק שכר שהוא ריאלי אך גם סביר.

משנפסק שכרם של יתר העדים בידי ביהמ"ש, אני רואה לנכון לגזור גזירה שווה מפסיקותיו שם, ולשום אף שכרו של עד זה בסך של 750 ₪. סכום זה ישולם לנתבעת על ידי התובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום בו שולם השכר – 24/4/13 ועד יום התשלום המלא בפועל.

הוצאות נוספות -

בהקשר זה הלינה התובעת כי רכיב זה מכיל הוצאות בגין נסיעות שלא פורטו, ואשר לא ברור כיצד נערך החישוב בגינן, וכן הוצאות בגין "כיבוד" וכיוב', מרכיבים שאין מקום, לשיטתה לפסוק בגינם.

הנתבעת טענה מנגד כי משנגררה אל ההליך ללא כל הצדקה, כעולה מפסה"ד הדוחה את התביעה, יש לחייב את התובעת לשאת במכלול ההוצאות שנאלצה להוציא בקשר עם ניהולו, לרבות הוצאות בגין נסיעות וישיבות שנערכו במקומות שונים לשם היערכות לניהול ההגנה כאן.

את שיעור ההוצאות יש להוכיח באסמכתאות, ובהעדר פירוט כנדרש אין ללמוד מן האסמכתא שצורפה בהקשר זה מי נסע לאן, מי נכח בכל ישיבה, כמה ישיבות נערכו בסה"כ ובאילו מיקומים. בכך למעשה החסירה הנתבעת מעיניו של ביהמ"ש ראיות ואסמכתאות שהנטל להביאן רובץ על כתפיה. כך, גם אם ימצא ביהמ"ש לנכון לקבל את עמדתה העקרונית לפיה זכאית היא בין היתר להחזר הוצאות שהוציאה בקשר עם הכנת התיק לניהולו כאן ובקשר עם הערכות לדיונים, אין ביהמ"ש יכול, בדרך בה הוצגו הדברים, לבחון את שיעור ההוצאות ולקבל את עמדתה.

עמדתה העקרונית של הנתבעת בהקשר זה מקובלת עליי במובן זה שאני סבורה כי יש מקום לכלול במסגרת שומת הוצאות ההליך כפי שנפסקו כאן את שיעור ההוצאות בגין נסיעות, צילומים, שליחויות, איתור מידע וכיוב', הוצאות שהן הכרח בניהול הליך משפטי.

בנסיבות העניין אני רואה אם כן לנכון לשום את הוצאות הנתבעת בגין רכיבים אלו על דרך האומדנא בסכום כולל, ריאלי וסביר של 4,000 ₪, בשים לב למשכו של ההליך, למספר הישיבות שנערכו לשמיעתו כאן ולתוצאותיו. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסה"ד, 13/2/14, ועד יום התשלום המלא בפועל.