מ"ת 55629-11-14 מ"י נ' אהרון שלמה ליסון - פסקדין

לפניי בקשה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים של המשיב, המואשם בשלושה אישומים בהם מיוחסות לו עבירות של מעשים מגונים בקטינים.

בתקופה הרלוונטית לענייננו שימש המשיב כמורה בתלמוד תורה "אוהלי מנחם" הנמצא בביתר עלית. בכתב האישום שהוגש נגדו מואשם המשיב בביצוע עבירות של מעשים מגונים בשלושה אחים, קטינים, שהיו בתקופות שונות תלמידיו.

במסגרת האישום הראשון מואשם המשיב בביצוע מעשים מגונים כלפי "מתלונן א'", שהינו כיום כבן 18. העבירות המיוחסות למשיב ביחס למתלונן זה נעברו, לפי הטענה, לפני שנתיים ויותר. לפי הנטען בכתב האישום, מדובר במספר רב של אירועים, שהתפרשו על פני מספר שנים, שהחמורים שבהם הם שני אירועים שהתרחשו במקווה. האירוע האחד (סעיף 4 בכתב האישום) התרחש בשנת 2011 או בסמוך לכך. לפי הנטען, מתלונן א' והמשיב שהו יחד במקווה. המשיב ניגש אל מתלונן א', כאשר שניהם ערומים, וביקש ממנו לעזור לו בהשגת סבון. המשיב כיוון את מתלונן א' למקום נמוך שם היה הסבון וביקש ממנו להתכופף ולהביא לו את הסבון. בזמן שא' עשה כן, ניגש המשיב ונצמד אל אחוריו של מתלונן א', תוך שהמשיב מתכופף אף הוא ותוך שהוא נוגע בישבנו של מתלונן א' באמצעות איבר מינו במשך מספר שניות. כל זאת לשם גירויו וסיפוקו המיני. האירוע השני (סעיף 5 לכתב האישום), התרחש אף הוא, כך לפי הנטען, בשנת 2011 או בסמוך לכך. לפי הנטען, מתלונן א' טבל במקווה כשהוא ערום. המשיב נכנס אף הוא למקווה, כשהוא ערום, והחל לדבר בשבחו של מתלונן א' ולתאר כמה הוא אוהב אותו. מיד לאחר מכן נצמד המשיב מאחורי מתלונן א' והחל לגעת בבטנו. המשיב נצמד בחוזקה למתלונן א' וזאת תוך שהוא מצמיד בחוזקה את איבר מינו לפי הטבעת של מתלונן א'. לאחר מספר שניות הגיע המשיב לפורקן מיני ועזב את מתלונן א'.

באישום השני מואשם המשיב במעשים מגונים שבוצעו כלפי "מתלונן ב'", שהינו כיום כבן 16. גם כאן, לפי הנטען, מיוחס למשיב ביצוען של מספר עבירות, על פני מספר שנים (בין השנים 2011 ל-2014). לפי הנטען בכתב האישום, בהזדמנויות שונות הזמין המשיב את מתלונן ב' אל ביתו על מנת לסייע לו בנושאים שונים. באותן הזדמנויות, היה המשיב מחבק את מתלונן ב', מלטף אותו, ומצמיד את גופו אליו לשם גירויו וסיפוקו המיני. במקרה אחד הושיב המשיב את מתלונן ב' על רגלו ובמקביל לכך ליטף את איבר מינו של מתלונן ב' לשם גירויו וסיפוקו המיני. במקרה נוסף, ניגש המשיב וחיבק את מתלונן ב' מאחוריו, נצמד אליו והתחכך בו באמצעות איבר מינו והכל לשם גירויו וסיפוקו המיני. מקרים נוספים מתוארים בכתב האישום.

באישום השלישי מואשם המשיב במעשים מגונים שבוצעו כלפי "מתלונן ג'", שהינו כיום כבן 14. לפי הנטען, במספר רב של מקרים ובתדירות של מספר פעמים בשבוע, בין שנת 2012 לשנת 2014, ביקש המשיב ממתלונן ג' להגיע לביתו ולעזור לו בעניינים שונים. נטען, כי באותן הזדמנויות היה המשיב מחבק את מתלונן ג', מלטף אותו בלחייו, וכן מושיב אותו על רגלו ונוגע בו ברגליו.

ב"כ המשיב לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים למשיב. עם זאת הוא טען, כי עוצמת הראיות אינה רבה, ובהקשר זה הוא העלה מספר טענות שנועדו להפריך את גרסת המבקשת, או לכל הפחות לערער אותה ולהטיל בה ספק. כך למשל נטען על ידו, כי המקווה בו לפי הטענה נעשו חלק מהמעשים המיוחסים למשיב הומה אדם, ועל כן אין לקבל את טענת מתלונן א' כי המשיב ביצע בו מעשים מגונים במקום זה. הוא הדין לגבי בית הכנסת בו לפי הטענה עשה המשיב מעשים מגונים באותו מתלונן. בתמיכה לטענותיו הגיש ב"כ המשיב "תצהירים" של אנשים אשר בדבריהם מבקש הוא למצוא חיזוק לטענותיו בדבר חולשת הראיות.

עיינתי בתיק החקירה ובאתי לכלל מסקנה שחומר הראיות המצוי בידי המבקשת מבוסס. חומר הראיות כולל בעיקרו את ההודעות שמסרו המתלוננים, אשר כוח השכנוע הטמון בהם רב. כך למשל, מוסר מתלונן א' תיאור חי ומשכנע על אשר עשה לו המשיב במקווה, וקשה מאד להלום כי מדובר ב"המצאה". לא למותר לציין, כי המשיב לא העלה הסבר כלשהו מדוע זה שלושה מתלמידיו יעלילו עליו עלילת שווא. אין צריך לומר, כי שאלת אשמתו של המשיב תתברר במסגרת התיק העיקרי ולא במסגרת ההליך הנוכחי. כל שנדרש אני לקבוע במסגרת ההליך שלפניי – וכך אני קובע – כי בידי המבקשת מצויה תשתית ראייתית מספקת לשלב זה של ההליך הפלילי.

אין ספק בעיניי כי המעשים המיוחסים למשיב חמורים. אומנם המעשים עצמם אינם מצויים בקצה החמור ביותר של סקאלת עבירות המין, ומטעם זה התיק העיקרי נדון לפני דן יחיד ולא לפני מותב תלתא. עם זאת, החומרה הרבה במקרה שלפנינו מתבטאת בכך שמדובר במעשים שנעשו, לכאורה, כלפי קטינים; כי הקטינים בהם מדובר היו תלמידיו של המשיב, תוך ניצול עובדה זו; כי המעשים נעשו כלפי שלושה קטינים שהם אחים; וכי המעשים נעשו במשך תקופה ממושכת. מקריאת הודעות המתלוננים ניתן ללמוד על הפגיעה הקשה בהם, הן לנוכח המעשים עצמם; הן לנוכח העובדה שמי שפגע בהם הוא לא אחר מאשר המורה שלהם, אשר צריך לשמש להם עוגן, משען, ומקור ביטחון; הן לנוכח העובדה שבמשך זמן רב הם נצרו את "הסוד" בליבם; והן לנוכח החלטתם של המתלוננים לחשוף לאחרונה את המעשים. יש לציין, כי אימם של המתלוננים נכחה בדיונים שהתקיימו בתיק זה, דבר היכול ללמד על עוצמת הפגיעה במתלוננים ובמשפחה כולה.

אלא שכידוע, חומרת העבירה כשלעצמה אינה מהווה עוד עילת מעצר. בעבר הייתה זו עילה שהוכרה על ידי רוב שופטי בית המשפט העליון, ואולם מאז חקיקתו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, אין חולק על כך שחומרת העבירה, כשלעצמה, אינה מהווה עוד עילה לגיטימית למעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו. אילו הייתה – אפשר שהיה מקום להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. במצב דברים זה, השאלה בה אני נדרש להכריע היא, האם בנסיבות המקרה שלפנינו מתקיימת אחת מעילות המעצר אותן קבע המחוקק, שעניינן קיומו של "יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת"; או קיומו של "יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה" (סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי – סמכויות אכיפה מעצרים). [דיון בשאלה האם חומרת העבירה היא עילת מעצר ראויה ראו: רינת קיטאי סנג'רו, "המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין" (2011) – פרק שישי; חיה זנדברג "חומרת העבירה כעילת מעצר – האמנם סוף הדרך?", משפטים, כרך לא, (תש"ס-תשס"א) 323); פרופ' רות גביזון, "עושים צחוק מהמחוקק? או: החוק הוא מה שעושים בתי המשפט").