המבוטחת של הנתבעת, בעלת המרצדס, לא דיווחה לנתבעת, או לסוכן הביטוח, על התאונה, למרות שנגרם בתאונה זו נזק גם לפורש ולגם למרצדס.
דיון והכרעה
7.לאחר שעיינתי בכל הראיות ושקלתי היטב את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן אפרט את נימוקיי.
א. מדובר בהתרחשות חשודה "בתוך המשפחה":
מוניר, בעליה של התובעת, הוא בן-דודו של וואל, ממנהלי החברה שהיא בעלת הרכב הפוגע (החברה בבעלות אביו של וואל). לכאורה מעורב בתאונה נהג שאינו מהמשפחה, אלא שהנהג לא הוזמן להעיד. הוא נתבע, לא התגונן, ולא נתבקש פסק דין נגדו.
בעלת הרכב, כלומר – המבוטחת של הנתבעת, לא דיווחה לסוכן הביטוח על אודות התאונה. עדותו של הסוכן, עלואן מוחמד, הייתה ברורה ומהימנה, והוא העיד באופן חד משמעי, כי לא נמסרה לו הודעה על התאונה, כפי שנדרש לעשות כל מבוטח שמעורב בתאונה ומבקש כיסוי ביטוחי לאירוע. על פי עדותו, כמה חודשים לאחר האירוע קיבל שיחת טלפון ממוניר דווקא (כלומר, לא ממבוטחו), אשר סיפר לו על התאונה, ובהמשך של אותה שיחת טלפון העביר אליו מוניר את וואל (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 6-11).
מכאן, אפילו דיווח כמקובל לסוכן הביטוח לא נעשה כאן, וכאשר נעשתה לבסוף פנייה לסוכן הייתה זו פנייה משותפת, של התובעת ושל המבוטחת (בני הדודים, כאמור).
בתאונה נפגע גם רכב המבוטחת, המרצדס, ונגרם לו נזק בלתי מבוטל של כ-35,000 ₪ (עדות וואל, עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 31-32). אף על פי כן, לא הוגשה תביעת ביטוח בעניין זה.
וואל העיד, אמנם, כי ניסה להתקשר לסוכן הביטוח פעמים רבות ("לא פעם, ולא פעמיים, אלא עשר פעמים" – עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 19), אבל טענה זו אינה סבירה ואינה מתקבלת על הדעת, ובמיוחד בשים לב לכך שמדובר בסוכן של חברה שלה יש רכבים רבים (על פי עדות וואל, יותר מ-20 רכבים, עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 8-9), דהיינו – גם מבוטח בעל רכבים רבים וניסיון בניהול ענייניו, וגם לקוח רצוי מבחינתו של סוכן הביטוח. מדוע יימנע סוכן ביטוח מלקבל פניות מהמבוטח, הלקוח שלו? ולא יאפשר לו למסור דיווח על תאונה? אין לכך כל תשובה הגיונית, ועל כן אני מעדיפה את עדותו של סוכן הביטוח, שהוא עד ניטרלי, ולפיה, כאמור, לא נמסר דיווח על התאונה בכלל, ובסופו של דבר – אין בנמצא דיווח כתוב על אודות התאונה.
עוד מעבר לכך, הנזק למרצדס (מבוטחת הנתבעת) תוקן, על פי הנטען, במוסך של התובעת (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 27-30), והתאונה הנטענת עצמה התרחשה מול בית העסק של מבוטחת הנתבעת, שם גם ממוקמת מצלמת האבטחה שממנה הורד הסרטון המתעד את התאונה (עדות מוניר, עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 12-13; עדות וואל, עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 12-13).
הנה כי כן, הכל נשאר במשפחה, וההתרחשות כולה, החל מבעלי הרכבים המעורבים, דרך מקום התאונה, הבעלות על מצלמת האבטחה שקלטה את האירוע, ועד למקום שבו תוקן הנזק לאחר התאונה – היא התרחשות שבין מוניר (עטאללה) לבין וואל (עטאללה). דיווח לסוכן הביטוח נעשה רק בדיעבד, ורק בסמוך להגשת התביעה לבית המשפט.
זה הוא הרקע העובדתי הרלבנטי, שבשים לב אליו יש לבחון את הראיות שהובאו, ובזיקה אליו יש להכריע אם עלה בידי התובעת להוכיח, כי התאונה אכן ארעה כנטען, באחריות נהג המרצדס המבוטחת.
ב. הסרטון אינו מחזק את טענות התביעה:
לעתים קרובות מוצגים בביהמ"ש סרטונים אשר מתעדים תאונות שהתרחשו, לרוב כאשר תאונה נקלטת במצלמת אבטחה שממוקמת על מבנה סמוך, ולעתים מצלמה שממוקמת בתוך רכב מעורב. סרטונים כאלו עשויים להוות ראייה משמעותית שמסייעת לביהמ"ש לקבוע כיצד (או אם) התרחשה תאונה, ומי האחראי לקרות התאונה.
אלא שהסרטון שהוצג בפניי בתביעה זו אינו נהנה אפילו ממהימנות לכאורית, ואינו מהווה ראייה תומכת בתביעה, וזאת משום שמדובר בסרטון קצרצר, בן שתי שניות, ושבו ניתן לראות (אולי) התנגשות בין שני כלי רכב, שהם (כנראה) פורש ומרצדס.
כאשר הנתבעת חושדת, לאור הקרבה בין כל הנוגעים בדבר והעדר דיווח לסוכן כמקובל, כי תאונה כנטען לא התרחשה כלל, וכי תביעה זו אינה אלא ניסיון "להלביש" נזק של רכב לא מבוטח על רכב מבוטח, סרטון כמתואר לעיל אינו ראייה משכנעת, אשר יש בה כדי להרים את נטל השכנוע.
לא ניתן לראות בסרטון את שני כלי הרכב לפני התאונה (מניין הגיע כל אחד) ואת מעשיהם של הנהגים לאחר התאונה, פשוט משום שהסרטון אינו כולל אפילו שניות בודדות לפני ההתרחשות או אחריה.
לעניין זה העיד וואל, כי צילם, יחד עם אחיו, את הסרטון ממצלמת האבטחה באמצעות הטלפון שלו, בשבוע שלאחר התאונה (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 12-17), ומה שצולם באמצעות הטלפון זה מה שנשאר בסופו של דבר, שכן הקובץ במצלמה עצמה נמחק (כך על פי עדות מוניר, עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 19-20).
כאשר נשאל וואל מדוע צילם בטלפון שלו רק את אותן שתי שניות, השיב – "כי אי אפשר לקלוט איך האוטו הגיע מלמטה. היא קולטת רק מהזווית הזאת. קידמנו את הסרטון. צילמנו את זה בפלאפון. לא הוצאנו את זה עם דיסק און קי. הגיע החוקר לשם וראה את התאונה איך קרתה. הסתכל על המצלמה גם" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 23-25). תשובה זו של וואל אינה יכולה להתקבל. ראשית, אין זה סביר לצלם בדיוק שתי שניות מהסרטון, גם אם לא ניתן לראות מניין בדיוק הגיע אחד מכלי הרכב; ושנית, הטענה שהחוקר צפה בסרטון במצלמת האבטחה עצמה לא רק שנסתרת בעדות החוקר (שהעיד, שצפה בסרטון דרך הטלפון של וואל, עמ' 19 לפרוטוקול, שורה 6), אלא גם אינה הגיונית, שכן החוקר הגיע לחקור את האירוע חודשים רבים לאחר שקרתה התאונה, בחודש יוני 2017, לאחר הגשת התביעה, וברי כי עד אז כבר נמחק התוכן הרלבנטי במצלמת האבטחה עצמה.
יתר על כן, בסרטון לא ניתן לראות את ההתנגשות בין שתי המכוניות (שכן זו קורית, לכאורה, בין צדו הימני של הפורש לבין המרצדס, כאשר הצילום נעשה מרחוק, מצדו השמאלי של הפורש) ולא ניתן להשתכנע כי אכן הוא מתעד התנגשות.
ועוד מעבר לכך, אם אכן מתעד הסרטון התנגשות מסוימת בין המרצדס לבין הפורש, לא ניתן לראות בכלל פגיעה בחלקו הקדמי-ימני של הפורש, ולא ניתן להבין בשום דרך כיצד נפגע הפורש לכל אורך צדו הימני (כמתועד בתמונות שצילם השמאי משרקי). אף עולה ספק מעיון באותו סרטון, אם המרצדס הייתה בתנועה (ניתן לראות את תנועת הפורש, אולם המרצדס נראית כעומדת במקום), דבר שמעלה סימן שאלה גדול לגבי גרסתו של מוניר, שלפיה נהג המרצדס התפרץ מהחנייה לתוך הכביש שבו נסעה הפורש.
הסרטון אינו מוכיח, אפוא, את התרחשות התאונה כנטען. לטעמי, על רקע האמור בסעיף א' לעיל לעניין היות ההתרחשות כולה בין קרובי משפחה, קיומו של סרטון כל כך קצרצר ונקודתי, שלכאורה מתעד את רגע הפגיעה עצמו ותו לא, לא רק שאינו תומך בתביעה, אלא אף מחליש את מהימנותה.
ג.מועד בדיקת הפורש בידי השמאי:
התאונה התרחשה, על פי הנטען, ביום 1.8.16.
השמאי איאד משרקי בדק את הפורש (במוסך של התובעת, כמובן) ביום 26.7.16.
כך עולה מפורשות מחוות דעתו של השמאי, אשר משום מה נושאת תאריך מאוחר הרבה יותר – 11.11.16.
השמאי העיד בביהמ"ש, כי המועד שנכתב בחוות הדעת כמועד הבדיקה – 26.7.16 – הוא אכן מועד הבדיקה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 12-16).
אין כל בסיס ראייתי לטענת התובעת בסיכומיה, כי מדובר בטעות דפוס או בטעות תום לב. השמאי עצמו לא העיד על כך, אלא אישר את הכתוב בחוות דעתו לעניין התאריך, באופן מפורש.
דומה כי נשמטה מעיניה של התובעת העובדה, שמועד הבדיקה רשום בחוות הדעת, ושהוא קודם למועד שבו, לטענתה, התרחשה התאונה. מדובר בנתון נוסף, אשר מטיל צל כבד על התביעה ועל שאלת מהימנותה.
ד.עוד נתונים מעורפלים:
אי ההתאמה שאותה ציינתי לעיל, בעניין מועד בדיקת הפורש בידי השמאי לעומת מועד התאונה הנטען, אינה עומדת בפניי עצמה.
מלכתחילה הוגשה התביעה כתביעה לתשלום פיצוי עבור נזק ישיר ועבור ירידת ערך, בהתאם לחוות דעת השמאי. מה שלא נאמר בכתב התביעה הוא, שכבר ביום 17.8.16 (כשבועיים וחצי לאחר התאונה) נמכר הרכב לצד שלישי, במצבו כניזוק. עובדה זו עלתה לראשונה רק בתצהיר עדותו הראשית של מוניר, שלו צורף הסכם המכירה.
עולה, אפוא, כי התובעת בחרה להגיש תביעה שמלכתחילה לא תאמה את המצב העובדתי הנכון, לתבוע נזק לרכב שאותו לא תיקנה ולא התכוונה לתקן (ועוד בתוספת מע"מ כחוק), משום שהוא נמכר עם נזקיו כמה חודשים לפני שהוגשה התביעה, ואף הגדילה ותבעה ירידת ערך על פי הערכת שמאי, כאשר הערכה זו הפסיקה להיות רלבנטית, משנמכר הרכב.
בכך לא הסתיימו הנתונים המעורפלים.
התובעת הגישה תביעתה כבעלים של הפורש, אלא שעיון ברישיון הרכב מעלה, שהתובעת לא נרשמה כבעלים כלל. בתצהיר עדותו הראשית של מוניר נטען לראשונה, כי התובעת היא בעלת תו סחר, אף זאת – מבלי לצרף אסמכתא.
ויותר מכך, לתצהירו של מוניר צורף הסכם רכישה, אשר לטענתו מוכיח כי התובעת רכשה את הרכב בעצמה, אלא שמסמך זה חסר פרטים כה רבים, עד שאין דרך לקבוע כי אכן מדובר במסמך המוכיח את רכישת הפורש. אין בהסכם זה תאריך רכישה, מספר רכב, מספר שלדה, סוג רכב ודגם, והנתון היחידי שצוין בו (מלבד פרטי הקונה והמוכר, שאף הוא אינו הבעלים הרשום על פי הרישיון) הוא המחיר – 730,000 ₪ (נמוך, אגב, מהערכת השמאי משרקי). על סמך המחיר בלבד טען מוניר בעדותו, כי הוא יודע שההסכם הזה הוא הסכם רכישת הפורש, לא לפני שהכחיש שההסכם שהוצג לו הוא אכן ההסכם הרלבנטי וטען כי "נראה לי שיש זכרון דברים אחר" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 28, עד עמ' 6, שורה 5).
ה.אי התאמה בין נזקי הפורש לנזקי המרצדס (?):
הנתבעת הגישה מטעמה חוות דעת של מומחה, חוקר תאונות דרכים, אלעד רונן (להלן: "המומחה"). בחוות דעתו התבסס המומחה על תמונות של כלי הרכב הניזוקים (הוא לא בדק את כלי הרכב עצמם) ועל השוואת גבהים שנמדדו במכוניות אחרות מאותו דגם. המומחה חיווה דעתו, כי אין התאמה בין גבהי הנזקים בשתי המכוניות (הנזק בפורש גבוה משמעותית מהנזק במרצדס) ובין עוצמת הנזקים (הפורש נפגעה בעוצמה חזקה, ואילו הפגיעה במרצדס היא פגיעה קלה ביותר).
חוות דעתו של המומחה, על פניה, הגיונית ועולה בקנה אחד עם מה שנראה לעין הבלתי מקצועית, על פי עיון בתמונות הנזק בלבד.
עם זאת, התובעת העלתה טענות רבות כנגד ממצאי המומחה, ובכלל זה הפנתה התובעת לעובדה שהוא הסתמך על בדיקת גבהים במכוניות אחרות, ולעובדה שלא ביקר במקום התאונה ולא לקח בחשבון את תנאי הכביש והשיפוע הקיים כמשפיעים גם על גובה כלי הרכב. בטענות אלו יש ממש. העובדה שלא נבדקו כלי הרכב עצמם, ולא נלקחו בחשבון תנאי השטח, אכן מקשה על מתן משקל גבוה למסקנות הבוחן. יוער, עם זאת, כי יש בטענות אלו כדי להשפיע על הערכת ממצאי הבוחן בכל הנוגע להשוואת הגבהים, ואילו בכל הנוגע לאי ההתאמה בין עוצמת הפגיעה בפורש לבין זו שנראתה במרצדס, נראה כי מסקנות המומחה עומדת בעינן, למרות טענות התובעת.
עולה, כי חוות דעתו של הבוחן סבירה, מחד גיסא, אולם אינה נקייה מספקות, מאידך גיסא, ועל כן משקלה בקביעת הממצאים הסופיים לא יהיה רב.
לצד הדברים האמורים כן ראיתי לנכון לציין, כי כאשר מעיינים בתמונות של שני כלי הרכב הניזוקים, כפי שהן מופיעות בחוות הדעת, ולצד הדברים הללו צופים בסרטון, מתחזקת עוד יותר התחושה, שהסרטון אינו מתעד תאונה בין המרצדס והפורש (או לכל הפחות, לא תאונה כזו שגרמה לכל נזקי הפורש כמתואר בחוות דעת השמאי). זאת משום שהמרצדס נפגעה בעיקר בחלקה התחתון, במרכז הרכב, וכלל לא ניתן להבין איך ההתנגשות הנצפית בסרטון (אם אכן מדובר בהתנגשות) גרמה לפגיעה בחלק האמור של המרצדס, תוך שהפורש נפגעת לכל אורך צדה הימני.
כאן המקום להזכיר ולהדגיש, כי הנהג של המרצדס לא הוזמן לעדות כלל. לא ניתן היה לשמוע מפיו גרסה בכל הנוגע לאופן קרות התאונה, לעצם אחריותו לקרות התאונה ולאופן שבו נפגע המרצדס בחלקו התחתון, וגרם לנזקי הפורש לאורך צדו הימני, כביכול – באחריותו של נהג המרצדס. הנהג לא העיד וגם לא מסר בזמנו גרסה בכתב לסוכן הביטוח.
בנסיבות המפורטות, היה על התובעת לזמן לעדות את נהג המרצדס, ואת הימנעותה מלעשות כן יש לזקוף לחובתה. מאחר והנתבעת לא נטלה מעולם את ייצוגו של נהג המרצדס, ואף לא קיבלה ממנו דיווח על אודות התאונה, אין מדובר בעד שהיה על הנתבעת דווקא לזמן, אלא היה על התובעת לזמנו, כדי להוכיח את אחריותו הנטענת לקרות התאונה.
לאור אי ההתאמה הנראית על פני הדברים בין נזקי המרצדס לנזקי הפורש; ולאור אי ההתאמה בין אלו לבין הסרטון; לא ניתן להסתפק בעדותו של מוניר לעניין אופן התרחשות התאונה, ולקבוע על פיה בלבד כי התאונה אכן אירעה בשל רשלנותו של נהג המרצדס, וכי על הנתבעת לשאת בפיצוי התובעת.
ו.סיכום הממצאים – לא הורם נטל השכנוע:
מכל המקובץ לעיל עולה, כי בתביעה זו יש כשלים כה רבים, עד כי אין לקבלה.
התובעת טוענת לנזק ניכר שנגרם לרכב יוקרה, בשעה שלרכב זה לא היה ביטוח. על פי טענתה, מי שגרם לנזק ברשלנותו הוא נהג המרצדס, שהיא בבעלות חברה של בן-דודו של בעלי התובעת, ולה היה ביטוח אשר מכסה את רשלנות נהגיה. נהג המרצדס לא הוזמן להעיד כלל, מבלי שהובא כל טעם להימנעות זו של התובעת מזימונו של הנהג לעדות. למבטחת של המרצדס לא נמסרה כל הודעה על אודות התאונה, ועל כן את ההימנעות מהעדת הנהג (שאינו המבוטח, אלא נהג שכיר, על פי הנטען) לא ניתן לייחס לנתבעת דווקא.
הסרטון שהוצג כראייה התומכת, כביכול, בטענות התביעה, אינו תומך בתביעה למעשה, שכן קשה להתרשם ממנו שאכן ארעה תאונה; קשה לקבוע על פיו כי בתאונה הנטענת אכן נפגעה הפורש כמפורט בחוות דעת השמאי; ואף קשה לקבוע כי התאונה התרחשה בשל רשלנותו של נהג המרצדס דווקא. סרטון זה אף מותיר תחושה קשה של בידוי ראיות, משום שהוא אינו אלא קטע קצר וחתוך, שאינו מתעד אפילו מספר שניות לפני התאונה ו/או אחריה.
גם מבחינת הנזק הנטען, מעלה התביעה קושי ניכר. נתבע במסגרתה פיצוי על נזק ישיר ועל ירידת ערך, על פי חוות דעת שמאי, למרות שהנזק לא תוקן, ולמרות שהרכב נמכר במצבו. מועד בדיקת הפורש בידי השמאי שהזמינה התובעת, למוסך שבבעלותה, קודם למועד התאונה הנטען, ובכך מתערערת עוד יותר האפשרות לקבוע, כי בכלל אירעה תאונה כנטען.
שאלת הבעלות על הפורש נותרה עמומה, ובוודאי לא הוכחה כדבעי, בשים לב לכך שהתובעת אינה, ולא הייתה, הבעלים הרשום של הרכב.
כידוע, הנטל להוכחת התביעה מוטל על כתפי התובעת, בבחינת "המוציא מחברו – עליו הראייה". עליה לשכנע את בית המשפט, ברמה הנדרשת על פי מאזן ההסתברויות, כי התאונה אכן ארעה כנטען, וכי אכן קיימת עילה לחייב את הנתבעת לשלם לה את הנזק הנטען בתביעה.
לנוכח כל האמור לעיל, ולאור סימני השאלה הרבים הנוגעים לתביעה זו מתחילתה ועד סופה, אין מנוס מהמסקנה, כי נטל השכנוע לא הורם, ועל כן דינה של תביעה זו להידחות.
סוף דבר
8.לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.
משנדחתה התביעה, יש לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת. הוצאות אלו כללו גם שכר טרחת עורך דין וגם הוצאות עדים, לרבות חוקר והוצאות החקירה וכן חוקר תאונות דרכים. בשים לב לכל אלו, ובזיקה לסכום התביעה, אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪.
סכום זה ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן – יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ט ניסן תשפ"א, 11 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.
